עמודי אש רי

דלא תגרע רק כשעושה זה כדי לצערה ע"ש וא"כ כשיש לפניו לקיים המצוה והוא אינו עושה כדי לצערה ליכא ל"ת כלל וא"צ לבוא כלל שידחה העשה הל"ת וא"כ גם להסמ"ק מותר. ולכאורה הי' נראה דגם אם נצרך לבוא לידי דחיית העשה את הל"ת גם להסמ"ק רשאי לעשות המצוה דהא קיי"ל דאם האשה מוחלת מהני. והנה מבואר בש"ס כתובות דל"ט דהיכא דאי אמרה לא בעינא ליתא להעשה בזה לא דחי וא"כ גם בנ"ד כיון דאם האשה אומרת לא בעינא ליתא להעשה א"כ יש לקיים המצוה. והן אמת שרש"י כ' שם דמלמדין אותה לומר לא בעינא משמע דכל זמן שאינה אומרת לא בעינא העשה בתוקפה. ובזה י"ל דברי הר"מ פ"א מה' יבום שכ' דאם אינו רוצה לייבם ה"ז חולצת וקשה דא"כ איך אמרינן ביבמות (דכ"ב) דהעשה דוחה הל"ת הא אי אמרה לא בעינא ליתא להעשה. וכבר ראיתי בשו"ת ישועות יעקב (ד"מ ע"א) שנתקשה בזה. אולם לפמ"ש א"ש דכל זמן דלא אמר לא בעינא העשה בתוקפה. ועמ"ש בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' י"ח) ומ"ש הקצה"ח (סי' ק"ח סק"א) ואולם א"צ לכל זה דכבר כתבתי דכיון דהוא אינו עושה לצערה ליכא איסורא כלל

(כב) הנה בש"ע אה"ע (סי' ע"ה ס"א) כ' אם לא יוכל להחיות ולפרנס עצמו כופין אשתו שתלך עמו למקום שירצה ויש חולקין והוא דעת הב"י שחולק על התה"ד והד"מ כ' שכ"נ מדברי הריב"ש (סי' פ"א) וראיתי להמהרשד"ם (חאה"ע סי' קנ"ה) שכ' וז"ל וגם לענ"ד אין לומר שהריב"ש ז"ל חולק בזה אדרבה נראה בעיני שהם הם דברי הר"י בעל תה"ד שהרי כ' הריב"ש סי' פ"א וז"ל אין ס' שאין האיש יכול לכוף את אשתו ללכת עמו על הספק מעיר לעיר ולהוליכה מדחי אל דחי כמו שנראה שבא בשאלה עכ"ל משמע דוקא על הספק להוליכ' מדחי אל דחי הוא דאינו יכול להוליכה הא אם נראה לעין שיציאתו מעיר זה למקום האחרון טוב מן הראשון כו' פשיטא שגם הריב"ש יודה בזה עכ"ל. אולם באמת צדקו דברי הב"י דמ"ש הריב"ש דאין להוליכה על הספק היינו בגוונא דיכול להוציא עפ"י המשנה בזה ס"ל להריב"ש דאין להוציאה על הספק. אולם לצורך פרנסה בזה בודאי ס"ל להריב"ש דאינו מוציא וז"ב ועמ"ש הח"מ וב"ש ובשו"ת בית יהודא חאה"ע (סי' ח') ועשו"ת מהרי"ט ח"א שגם הוא פסק כהריב"ש וראיתי להבה"ט בסק"ט שכ' וז"ל וע' בב"מ דע"ה ע"ב שלשה צועקין ואינן נענין מאן דביש לי' בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתא א"כ צ"ע למה לא כייפינן לאשתו שתלך עמו למקום אחר ומ"ש הב"ש דהוא רק עצה טובה הוא תמוה דהא הוא מהצועקין ואינן נענין וכן הקשה הבית מאיר. וע"כ נ"ל דמזה יהי' ידים מוכיחות למ"ש בשו"ת דברי נחמי' (חא"ח סי' מ"ג מ"ד מ"ה) דמה דאמרינן מאן דביש לי' כו' היינו דוקא היכא שאנשי העיר המה גורמים להרעה שיש לו שהמה שונאים אותו או שהמה אנשים רעים אבל בלא"ה אינו נאמר זה יעו"ש ולפ"ז שוב לא קשיא מהש"ס דב"מ דלענין פרנסה וליכא גרמא דאנשי העיר לא נאמר זה ותמהני על הדברי נחמי' שלא הביא מכאן ראי' לדבריו הן אמת שקשה לי ע"ז מירושלמי שבת (פ"ו ה"ט) דאיתא התם ר' יוחנן הוי עבר בשוקא חמא חד מזבין מן אילין מלטומא אמר לי' מן אילן את חיי אמר לי' אין שבקי' ואזיל לי' בתר שעה עבר גבי' א"ל רבי צלי עלי דמן ההוא שעתא לא זבנית כלום ואמר לי' שני אתרך פעמים ששינוי השם גורם פעמים ששינוי המקום גורם ע"כ מבואר שאף שאינו מצד אנשי העיר עכ"ז אמר לי' שני אתרך. אולם י"ל דכיון דר' יוחנן אמר לי' ומן אילין כו' ועפ"י דבריו דותגזור אומר ותקם נתקיים דברי' שלא ימכור עוד ע"כ הוי כעין מ"ש בדברי נחמי' שהוא בשביל אנשי העיר. והנה מה שחקר שם הדברי נחמי' אם קיי"ל להלכה כהי"א בר"ה (ט"ז ב') דשינוי מקום מועיל תמהני עלי' שכן פסק הר"מ בפ"א מה' ת"ת והסמ"ג. גם מה שחקר מה יועיל שינוי מקום תמהני שלא ראה בזוהר פ' פנחס שהטעם שלא יכירנו המלאך המשחית עוד את מקומו ולא יזיק אלי' ונסתר בזה מ"ש הדברי נחמי' דהוי ניחוש ובזוה"ק מבואר להיפוך וע' בזוה"ק (דר"א ודרי"ח) ובתיקונים שבעין (דקס"ב ב' ודקס"ח א' ובתיקון ס"ט דק"ל) ועשו"ת רדב"ז ח"ב (סי' תשי"ו) שכ' והיינו נמי דאמרינן מאן דביש לי' כו' כי הגלות מכפרת ען ומה שנסתפק הד"נ אם גלות הוא דוקא מעיר לעיר או מבית לבית באותו עיר יש לכאורה לפשוט ממ"ש הא"ר (סי' תרכ"ה סק"א) בשם המדרש ומהרי"ל הו' סובר דטעם הסוכה הוא דגלות מכפרת וכשהוא גולה מבית לסוכה הוי גלות. אולם ממ"ש הר"מ ה' גירושין (פי"א הכ"ד) דאירס בתוך צ' יום מנדין אותו ואם ברח אין מנדין אותו וכ' ה"ה דמה שמנדין אותו הוא בשביל שעבר על גזירות חכמים ואם ברח מצילתו מן הנידוי דגלות מכפרת עון ע"ש ובלח"מ משמע דוקא אם ברח לעיר אחרת אבל באותו עיר אינה מכפרת וע' בא"ז (ח"א סי' קי"ב) שכ' וז"ל כ"ש זה שכבר קיבל מה שגזרו עלי' רבותינו ואי משום שהי' בעיר א' ולא הי' גולה מעיר לעיר בהא ליכא חששא דהא אמרינן פ' א' דיני ממונות אמר רב יהודא אמר רב גלות מכפרת ג' דברים כו' אלמא מהיכן ילפינן דגלות מכפרת עון מהאי קרא והא התם חייבי מיתות נינהו כדכתיב ימות ברעב ואפ"ה מתכפר להם בעבור שגלו לבבל אע"פ שלא הי' גלות מעיר לעיר אלא נתיישבו בבבל כו' אלמא אפי' שהי' יושב במקום א' קרי לי' גלות כו' ע"ש באורך דמבואר בדבריו דהא דגלות מכפרת הוא דוקא כשעוקר דירתו מעיר לעיר רק שיכול בהעיר אחרת לישב בתמידות שם מקרי גלות ועמהרש"א סנהדרין (ל"ז ב') בהא דאמרינן דגלות מכפרת מחצה מעיקרא כתיב והיית נע ונד כו' דע"כ גלות אינו נע ונד דאל"כ איך נאמר דנע ונד יהי' מכפר מחצה נע ונד ע"ש ובשו"ת שמן רוקח (ח"ב סי' י') והבן

(כג) האבני מילואים באה"ע (סי' כ"ז סק"ט) כ' ע"ד מהרי"ט (חאה"ע סי' ע"ג) שכ' שנראה לדעתו דבנתן סתם ולא הי' מדברים על עסקי קידושין מסתמא בתורת מתנה יהבה ניהלה ואי טענה היא בכך מהימנא עכ"ד המהרי"ט וע"ז כ' הא"מ ומשמע אפי' אי נימא דבסתם לא מתנה היא יכולה הוא לטעון במתנה נתנה לו ואין זה נלע"ד דמה בכך שיכולה לטעון שקר כיון שהאמת היא שנתן לה בסתמא ועוד דאי נימא כו' אינה נאמנת כו' וגם לשון הרשב"א שכ' את בסתמא יהבה ואנא למתנה איכוון איני מבין דמה מהני כוונה דידה למתנה אם הוא לא נתן למתנה עכ"ד ולדעתי צדקו דברי הרשב"א ומהרי"ט דהנה הב"י ביו"ד (סי' רנ"ג) כ' בשם ר' ירוחם דאפי' הרי"ף לא אמר דהזן את חבירו אינו יכול לתבעו אלא ביתום עני אבל באדם אחר אם הי' לו קרקעות חייב לשלם אם חבירו תבעו וכ' ע"ז המחנה אפרים (ה' נזקי ממון סי' ג') כראה מזה דאם לא תבעו או שמת בעה"ב אין היתומים יכולים להוציא מידו דשמא לשם מתנה כיון עיי"ש ולפ"ז מבואר דאף אם נימא דסתמא הזן את חבירו צריך לשלם לו עכ"ז אינו אלא כשתבעו דאל"כ יוכל לומר דלשם מתנה כיון וזה נראה דעת הרשב"א ולא קשה מה שהקשה עלי' בקצות החשן (סי' שס"ג) דדברי הרשב"א סותרים זה את זה דנוכל לומר דהרשב"א סובר דמסתמא לאו לשם מתנה היא רק כיון דבאמת אינו אלא ספיקא וכשלא תבעו אינו צריך ליתן לו וא"כ בקידושין דצריך דעת שניהם ואם היא לא כוונה לשם קידושין לא מהני א"כ תוכל היא לומר דאני סברתי אח"כ דאתה תאמר דלשם מתנה כיוונת וא"כ לא הוי קידושין כלל וזה ג"כ כוונת המהרי"ט וא"ש והבן וע' בשיטה מקובצת ב"מ (ס"ד ב') שכ' בשם הריטב"א וז"ל ור' אבא דן ומחייב למפרע אגרא ממ"נ ואע"פ שלא נתפרש יפה בירושלמי אם חייב כו' או משום שדעתו הי' שידיר בשכר ונ"מ להוציא מידו כו' ע"ש שמבואר מדבריו דהיורשים חייבים לשלם כשדר בסתמא. ולכאורה לפי מה דקיי"ל דטוענין ליתומים מלתא דלא שכיחא א"כ יוכלו היורשים לומר דלמא לשם מתנה כוונת ויש לדחות. וראיתי בשו"ת ספר יהושע (בפו"כ סי' תכ"ח) שהקשה עמ"ש התוס' חולין (דקל"א) דלהכי כשאכל מת"כ פטור דהי' יכול להתענות ממ"ש בב"ק (די"ב) דמשלם דעי בשר בזול ותירץ דבמתנות כהונה נחית אדעתא דלא לישלם כלל עכ"ל וא"כ לדבריו באכל עם חבירו כשהי' סבור דמתנה היא פטור ובאמת אינו כן וכמבואר במחנה אפרים שהבאתי לעיל וכן בדברי הרשב"א לפ"מ שפירשתי וקושיתו מעיקרא לק"מ ונעלם ממנו דברי המהרי"ט (חאה"ע סי' כ"א) שהקשה ע"ד התוס' מאכל עמו וחילק דבמת"כ פטור המזיק משא"כ בשאר דברים חייב משום מזיק וע' בקצה"ח (סי' רמ"ו סק"ב) שכ' דבמת"כ ג"כ נהנה פטור ע"ש רק משתרשי לי' חייב ולהכי כתבו התוס' דהי' יכול להתענות ולא משתרשא לי' ומשום מזיק ונהנה פטור גבי מת"כ משא"כ ביתומים חייב משום נהנה ולהכי צריך לשלם דמי בשר בזול וז"ב ועמ"ש בשו"ת הגרע"א (סי' קמ"ז) ותמהני שלא ראה בשו"ת מהר"ש הלוי (חח"מ סי' מ') ומה שהקשה ע"ד הש"ע ע' מ"ש הג"ת (שער ס"ה ח"ב) ומ"ש בשו"ת מהר"ם אלשיך (סי' ע') ע"ש ודו"ק

(כד) הנה באה"ע (סי' נ"א) כ' בהא דרב גידל דכמה אתה נותן לבנך פסק כדעת הרשב"ם דדוקא גבי קידושין ולא אח"כ והפרישה שם נסתפק אם יש חולק על הרשב"ם ע"ש. ובאמת ראיתי בחי' הריטב"א בכתובות (ק"ב ב') שכ' להדיא בשם ר"י דגם אח"כ אמרינן דע"ד תנאים הראשונים עושה. והנה הטור השוה שם דעת רש"י להרמב"ם והב"י תמה עלי' דלרש"י אם כתב גובה ממשועבדים ולהרמב"ם אפי' כתב אינו גובה וע' בב"ח ופרו"ד ולא ידעתי מעיקרא מאי קושיא הא הריטב"א בכתובות שם פי' דברי רש"י דאפי' אם כתב אינו גובה ע"ש. וא"כ י"ל דגם הטור פי' כן ולהכי משוה דעת רש"י להרמב"ם. הן אמת שראיתי בש"מ בכתובות פ' הנישא (דכ"ט א') שכ' בשם הרא"ש דלא פירש כן דברי רש"י ע"ש עכ"ז אין תימה אם הטור פי' דברי רש"י כהריטב"א. וראיתי בשער המלך (פכ"ג מה"א הי"ג) שתמה ע"ד ה"ה שכ' דכ"ש בשהבעל ואשתו בעצמם היא דרב גידל דהא מפורש בירושלמי (פ' אע"פ ה"א) דבעל בעינן כותב וכ' דש"ס דילן פליג ע"ז ממה דפריך לרב אשי דאמר לא ניתנו להכתב ממה דאמרינן דהפקחין הי' כותבין כו' ובאמת לא ידענא דעדיפא הי' לו להקשות דהא אמרינן מאי כותב אומר אלמא דבאמירה בעלמא משתעבד. ומצאתי בבעה"ע (אות פ' פסיקתא) שכ' והא דקתני שהבעל מזכה בכתב קשיא לגמ' דילן דהא תנן הפקחין הי' כותבין ע"מ שאזון את בתך ה' שנים ואוקמינא אומר עכ"ל הרי שבעה"ע דחה הירושלמי מגמ' דילן ממאי דאוקמינא אומר ועמ"ש האבני מילואים. ועשו"ת הר"ש הלוי חח"מ (סי' ה') מה שהקשה שדברי הר"מ פי"א מה' מכירה סותרים למ"ש בפ"ו מה' זכי' תמהני דהא מקודם הזכיר דברי הריב"ש (סי' שע"ה) ובריב"ש שם הקשה כן ע"ש ותירצו

(כה) הנה בשו"ת ח"ס (חאה"ע סי' קכ"ח) כ' דלדעת הנמ"י דס"ל דבשידוכים חוזר הכל והובא ברמ"א סי' כ' הוא אפי' בשידוכים שנעשו בחרמות וקנסות ומעולם לא שמעתי לחלק בזה והנה כבר חילק כן הבית מאיר וכמו שהעיר בזה הפ"ת וביותר תמ' אני שלא ראה בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' רל"ד) שכ' וז"ל אבל קושטא דמלתא דכיון ששידכו וכתבו שטר קידושין דאיכא קנין וכ"ש אי איכא שבועה כאשר נהגו במדינה זו מסמך סמכי אהדדי כו' ותו דכבר נהגו במדינה זו לעשות קנסות