עמודי אש רז

דאינה נאמנת וראיתי בכנה"ג (חאה"ע סי' י"ז הגה"ט אות תנ"ז) שכ' ע"ז וז"ל איני רואה שום הוכחה לענ"ד עכ"ל אולם לדעתי מוכח כן מרש"י דהנה ראיתי בא"ז ה' עגונה (סי' תר"צ) שהביא דברי הראבי"ה דס"ל דאפי' אם העד מכחיש היא נאמנת והוכיח זה מס"ס שבועות (ל"ב ב') הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דא"ל לדידה כו' וע"כ פירושו דאין הפסד ממון בכפירתו וגם ע"כ דהשביעהו בב"ד וכיחש שעדיין הוא נאמנת להעיד ע"ש. (וזה ג"כ כוונת האגודה דמכאן מוכח דין זה. והכנה"ג כ' דצריך חקירות חכם מאין הוציא זה אולם כוונתו כמ"ש הראבי"ה) ור' שמחה השיב ע"ז דאין ראי' מכאן דה"פ דלא היתה צריכה כלל להשבעתו שהרי היא נאמנת בלא העד ולכן כיון ששבועתו היתה שלא לצורך אין כאן כפירת ממון דבשעת שבועה היתה כפירת דברים בעלמא אבל אם הי' מביאה לב"ד שוב אינה נאמנת ע"ש וא"כ כיון שכ' רש"י בשבועות לפי שהיא יכולה לילך לב"ד ולא תהי' צריכה לשום עד כו' ע"ש מבואר להדיא דפי' כר' שמחה דאי כפי' הראבי"ה לא ה"ל לומר דלא תהי' צריכה להעד רק ה"ל לומר דאפי' אם מכחישה נאמנת ומדכ' דאינה צריכה ש"מ שסובר דלא הוי רק כפירות דברים וכפי' ר' שמחה וע"כ שפיר כ' ר' ירוחם דמרש"י מוכח דס"ל כהרמב"ן וע"כ צל"ע על שו"ת בית יוסף (בדיני מסל"ת סי' ד') שכ' ע"ד רש"י הללו ביאור הדברים שהתובע את עדי' כו' דאמר שכבר שמעה מפיו שמת ובאה לב"ד ואומרת כן ומתירין אותה להנשא ואע"פ שהעד כופר ונשבע שא"י שמת אין משגיחין בו עכ"ל ותמהני דלפ"ז לא ה"ל לרש"י למימר דלא צריכה להעד משמע מזה כדעת ר' ירוחם וראיתי להבית מאיר (סי' י"ז סי"ח) שהעתיק דברי הר"ן פ' שבועות העדות והוכיח מזה דא"צ לשאול את העד הא כו' ע"ש ולא ידעתי למה כ"כ בשם הר"ן הא הן המה דברי רש"י אות באות ועכ"פ מוכח מזה דפי' ר' ירוחם ברש"י כן הוא דהא הר"ן סובר כהרמב"ן וגם הוא העתיק דברי רש"י ש"ע שלאחדים המה (וע"ש בכנה"ג שכ' שישראל שאמר בשם עכו"ם ועכו"ם מכחישו לכ"ע נאמן ותמהני שבמח"כ לא ראה במהר"ם אלשיך (סי' ק"ה) שכ' דגם בזה יש להחמיר וע' בעזרת נשים סי' י"ז ס"ק ס"ז) ועכ"פ מה שהוכיח הב"י שם מדברי רש"י שס"ל דנאמנת להכחישו הוא תמוה דלא מוכח מידי ואדרבה מדבריו יש להוכיח דס"ל כהרמב"ן וע' בח"מ וב"ש רסי' קט"ו שכ' בשם הב"י ליישב דברי הרא"ש דהרשב"א לא כ' דנאמנת רק לענין כתובתה לזה צריך עדים אבל לענין איסורא אינה נאמנת ע"ש ונ"ל ראי' לזה דהא הרשב"א כ' בחי' לשבועות (דל"ב) וז"ל לאו למימרא דאפי' אתי העד והכחיש ואמר לא דהתם ודאי מהימן כו' ע"ש וא"כ סותר לכאורה למ"ש בפ' המדיר אע"כ דכאן לענין איסורא א"צ עדים. אלא דקשה לי ע"ז דסיים הרשב"א ע"ז כדאמרינן בכתובות פלוני חכם ולשיטתו דמיירי בעדים אין כאן ראי' כלל וצ"ע. וע' בבה"ט (סי' י"ז ס"ק קכ"ג) שכתב בשם הכנה"ג דאפי' הסובר דאינה נאמנת היינו בעד מפי עד אבל אשה מפי עד נאמנת דדייקא ומנסבא ע"ש והפתחי תשובה כ' ע"ז דאינו מובן כלל דהא מבואר בש"ע דגם באשה עצמה הדין כן ולק"מ דהכנה"ג כ' דמהרמב"ן אין ראי' לזה דהא הוא כ' דינו בעד מפי עד ובאשה מפי עד י"ל דמודה אולם מודה הכנה"ג דיש סוברים בגם אשה הדין כן וכן סיים הכנה"ג אע"פ שאין נראה כן מהרא"ש ור' ירוחם

(יד) בשו"ת נ"ב מה"ק (חאה"ע סי' ע"ב) כ' לפרש דברי הרא"ש בתשובה שכ' דלאסור אשה על בעלה צריך דרישה וחקירה דמ"מ אם אמר איני יודע אין עדותו בטילה עפ"י דברי התוס' במכות (ב' א') דבבן גרושה וחליצה א"צ עדות שאי אתה יכול להזימה וה"ה בעדות אשה אף שצריך דרישה וחקירה מהכתוב דודרשת מ"מ אם אמר איני יודע אין עדותו בטילה דלא בעינן עדות שאי אתה יכול להזימה עכ"ד. וראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' נ"ד) שהשיג עלי' וכל דבריו ליתנייהו דמה שהביא שם דעת כמה פוסקים דצריך דרישה וחקירה בעדות אשה אינו השבה כלל דגם הנ"ב מודה דצריך דרישה וחקירה רק עדות שאי אתה יכול להזימה א"צ. ומ"ש מתוס' כתובות (ד' כ"א) הנה דברי התוס' בלא"ה תמוהים. וע' בפנ"י בק"א לכתובות מש"ש. ומה שהביא ראי' מסנהדרין (ד"ל) דשומעין דברי' של זה היום כו' דהא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דיוכל לומר לשבועה באתי הביא ראי' לסתור דאדרבה מהש"ס הזה הביא הנ"ב ראי' לשיטתו דאף דצריך דו"ח מ"מ לא בעינן עדות שאי אתה יכול להזימה יעו"ש. ומ"ש דהתוס' במכות תירצו עוד תירוץ אחר כבר הכריע שם בנ"ב דהתוס' ס"ל זה התירוץ לעיקר וכ"כ בגבעת שאול (סי' ע"ט) שהעיקר כתירוץ הזה וכן בחי' ריטב"א במכות שם הביא התירוץ הזה וסיים שזה נכון מאד אולם קשה לי על הנ"ב שכתב שם כן להרא"ש ובאמת נראה דהרא"ש סובר כתירוץ הא' כמבואר בתוס' הרא"ש לב"ק (ע"ה א') הובא בש"מ שם דמבואר שם להדיא כתירוץ האחר וכ"ה בתוס' שאנץ במכות שם וכ"ה בא"ז ה' מיאון (סי' תרצ"א) וצ"ע לדינא

(טו) ויש לחקור באומר לחבירו לקדש לו אשה פלונית וקדשה לעצמה אם נקרא רשע והנה הבית שמואל (סי' ל"ה ס"ק כ') כ' בשם הר"מ ה' אישות (פ"ט ה"א) דנקרא רשע ומזה קשה לי על שו"ת הלק"ט (ח"ב סי' רפ"ו) שכ' דאפי' בשידך לא מקרי רשע רק רמאי ובמחכ"ת לא ראה דברי הר"מ הללו אמנם כאשר התבוננתי בלשון הר"מ שם נראה דהצדק עם ההלק"ט ודברי הב"ש צ"ע שהר"מ כ' שם בזה"ל ואסור לעשות כן וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דבר מקח וממכר נקרא רשע עכ"ל וכל הישר הולך ישפוט מדברי' דבקידושין לא שייך ממש דין עני המהפך בחררה דהוי כמו מציאה דנפשו חשקה רק באשה הזאת ולא באחרת אך הר"מ כ' דכל מי שיעשה במקח וממכר כזה נקרא רשע אולם בקידושין נקרא רק רמאי וע' בהגהת רש"ל לקידושין בפ' האומר שחילק בין לא שידך דמותר ובשידך נקרא רמאי ורשע. ובשו"ת נ"ב מה"ת (סי' ע"ב) כ' דרמאי ורשע חדא הוא ע"ש ולא כן הוא ע' בסמ"ע בח"מ (סי' רל"ז) ובבית הלל באה"ע (סי' ל"ה) דעל רשע מכריזין בב"ה שהוא רשע כו' ע"ש. (אולם מש"ש הב"ה לתרץ דעת הר"מ דרמאי היינו רשע מדאמר ר' יוסי דאין מחזירין לו אבידתו והוי כמו רשע דיורד עמו עד לחיי' הוא תמוה דבאבידה טעמא אחרינא דאין מאמינן לו על הסימנים דלמא שקורי קמשקר כיון דהוא רמאי ואין לו ענין לזה) וע' במהרי"ט בחי' לרי"ף פ' האומר שדחק א"ע למה במהפך בחררה נקרא רשע דהיכן מצינו זה דנהי דכל העובר ע"ד חכמים נקרא עבריינא אבל רשע לא מקרי וכ' דטעמא דיורד לאומנות חבירו ע"ש וא"כ הכא בקידושין דלא שייך טעם זה לא נקרא רשע הן אמת שדברי המהרי"ט האלו לא זכיתי להבינם שכ' שכל העובר ע"ד חז"ל לא נקרא רשע ובאמת מבואר ביבמות (כ' א') וכל שאינו מקיים דברי חכמים קדוש לא מקרי רשע נמי לא מקרי וכ"ה בש"ס נדה (י"א א') מבואר דכל מי שאינו מקיים דברי חכמים מקרי רשע וערש"י ביצה (י"ז ב') שכ' דאלו מזיד רשע הוא לעבור ע"ד חכמים וכ"ה בא"ז (ח"א סי' תשמ"א) ועשו"ת הרשב"א (ח"ב סי' כ"ד) שכ' לפי שקרוב לשכר ורחוק להפסד אסור בעלמא מדרבנן ורשע מקרי עכ"ל ובירושלמי כתובות (פ"ד ה"ח) קרי ר' יוחנן לעוקבא (דלא רצה לזון בניו ועבר על תקנות חכמים באוש') עוקבא רשיע זון בניך ובש"ס ב"ב (י"ז ב') ועוצם עיניו מראות ברע זה שאינו מסתכל בנשים היכי דעי אי דאיכא דרכא אחרינא רשע הוא כו' והא הבטה בנשים אינו אלא מדרבנן לא מיבעיא לפמ"ש הרמב"ן דכל קריבה דג"ע הוי מדרבנן פשיטא דלא הוי רק מדרבנן בהבטה. וגם לדעת הר"מ דס"ל דקריבה דג"ע הוי מה"ת עכ"ז הבטה הוי רק מדרבנן וכמ"ש בשו"ת פנ"י (ח"ב חאה"ע סי' מ"ד) מבואר דגם בדרבנן נקרא רשע וכ"כ בשאילת יעבץ (ח"א סי' ק"י וסי' קס"ח) ושוב ראיתי בעין זוכר (מערכת ע' אות ז') שכ"כ דכל העובר ע"ד חכמים דנקרא רשע ותמה על הארעא דרבנן שנסתפק בזה ולא ראה דברי מהרי"ט הללו וע' בפסקי מהרא"י (סי' ס"ב) ובפלפולא חריפתא פ"ק דסנהדרין. והן אמת שראיתי בשו"ת חו"י (סי' מ"ב) שכ' ע"ד הש"ס דיבמות שהבאתי דמבואר שם דכל העובר ע"ד חכמים נקרא רשע דהתם דוקא בדבר שנתפשטה בכל ישראל ותיקנו אנשו כנה"ג כמו שניות לעריות בזה אמרינן דנקרא רשע כו' ע"ש ובזה הי' מקום ליישב קצת דברי המהרי"ט אולם דברי החו"י נפלאו ממנו מלבד דדבריו סותרים לדברי אביו בתשו' חוט השני (סי' י"ח) ששם מבואר דבכל איסורי חז"ל העובר עליהם נקרא רשע אך מלבד זה הוא תמוה דנהי דבש"ס יבמות נוכל לומר כן אך מה יענה לש"ס דנדה שהבאתי דגם שם גבי בדיקה דשם אינו תקנת אנשי כנה"ג ועכ"ז אמר רבא אטו רשע לא מקרי וכן מבואר בשאר דוכתי מש"ס וראשונים שהבאתי ע"כ דברי מהרי"ט צל"ע. וראיתי בשו"ת ח"ס חח"מ סי' ק"ח) שהוכיח מדברי הר"מ ה' אישות הללו שסובר כרש"י דגם במציאה הוי עני המהפך בחררה ולא כר"ת ע"ש ולפמ"ש אדרבה נראה מהר"מ להיפוך דכאן בקידושין לא הוי עני המהפך בחררה רק גבי מקח וממכר הי' נקרא רשע וגם שם א דרמאי ורשע חדא הוא וכבר כתבתי דליתא

(טז) ויש לחקור באורח שקידש במה שנתנו לו אם הוי מקודשת. וראיתי בספר טוב קידושין (סי' כ"ח ס"ק נ"ב) שכ' דאפי' אם נימא דהוא איסור גמור מ"מ מקודשת דהא מבואר בש"ס ורמב"ם הטעם דאסור הוא משום כיסופא אבל גזל ליכא עכ"ד והא ליתא דהא דמבואר בש"ס דהוי כיסופא הוא אם נתנו לבנו או לבתו או לעבדו אבל לאחר הוי גזל וכ"כ בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' ק"נ) ע"ש באורך [וע"ש שנסתפק בדין של הש"ג באורח שקידש אם היא דוקא ממנתו ממה שנתנו לו ולא במה שלקח מהשלחן. אולם מדברי הלחם רב (סי' כ"ב) משמע דאפי' שלא ממנתו מקודשת וכן במה שנסתפק במהרי"ט אם לקחו בפניו אם הוי מחילה בלחם רב כ' דהוי מחילה ותמהני על האחרונים סלא ראו דברי המהרי"ט והלחם רב האלו]. והנה המהרי"ט שם נסתפק אם לקח דבר שאינו מקפיד אם הוי גזל שלא בפניו ע"ש והמחנה אפרים (ה' גזילה סי"ב) השיג על המהרי"ט וכ' דהוי פלוגתא בין הר"מ והתוס' דלהר"מ מותר ולהתוס' אסור ע"ש וראיתי בגט מקושר למהר"י נבון (ה' סוכה דקי"ד ע"א) שהשיג על המחנה אפרים שהביא מדברי הר"מ ה' עדות דאריס שגנב בניסן ותשרי אינו פסול לעדות דהוי מדברים שאין בעה"ב מקפיד עליו דהא זה ש"ס ערוך בפ' זה בורר וא"כ תקשה מהש"ס על התוס' עכ"ד ולדידי לק"מ ומהרי"ט בעצמו המתיקו תחת לשונו וכ' הטעם משום מורי היתרא ע"ש. וא"כ אין ראי' מעדות די"ל דאריסין סברי דאין איסור בדבר ומורי היתרא וכמו דאמרינן לענין קובר מתים ביו"ט דלא משמע להו איסורא לכן אינו פסול לעדות אבל לעולם אסור הוא. אולם מדברי הר"מ שכ' הטעם משום שאין בעה"ב מקפיד עליו משמע דמותר שפיר הוכיח המחנה אפרים דלדיד' מותר וע' בש"ע מהרש"ז ה' מכירה (סי' ד') שכ' בפשיטות דאסור משמע דפוסק כמהרי"ט ובק"א שם כ' דלא קשה מקידושין דנ"ג דשם קאי לרבא ודו"ק עכ"ל ולא זכיתי להבין דברי' דא"כ איך פסק הר"ע והטוש"ע וכל הפוסקים להך דינא המבואר בש"ס בקידושין שם כיון דקאי לרבא ואנן