עמודי אש קצו

והסיבה הגורמות שיחסר הוא ע"י ההכאה שהי' בי"א לכן פסול דאזלינין בתר ההתחלה (בין לחומרא כי הכא ובין לקולא היכא דההתחלה הי' בי"ש מחמת חולי אף שאח"כ נחתך בי"א עכ"ז מותר כמשי"ת להלן) וא"כ נסתר ההכרח שהכריח הא"ב לפרש דברי הנמ"י ולא מוכח דס"ל כר"ת ובפרט דכן נראה מפסקיו ועוד דבלא"ה אין ראי' מזה כלל דהא דאמרינן דלרבנן כשר בי"ש היינו להס"ד בירושלמי אבל אח"כ כשמסיק כשעלתה חטטין כו' א"כ בי"ש גמור גם רבנן מודו דכשר ופלוגתייהו אם ע"י חולי הוי בי"ש או כשאר פירושים וא"כ אין מזה הכרח כלל ותו הא מבואר בכללי הכנה"ג (סי' מ"ו) דאם פסקיו סותרים לתוספותיו כפסקי' קיי"ל (ועפרמ"ג בהקדמתו ליו"ד שנתקשה בזה מהו תוספות הרא"ש וכן בשו"ת מחנה חיים (סי' נ"ד) ופלא שלא ידעו שהרא"ש חיבר תוס' על הש"ס כאשר המה מודפסים אצלינו על כמה מס' והובאו תוס' הרא"ש בשו"ת הרא"ש כלל נ"א סי"ב ובטאה"ע סי' קמ"ח וב"י סי' י"ז ומהרי"ק שורש קפ"ה. ובמבוא התלמוד בקיצור כללי המשנה כ' וז"ל הרא"ש ז"ל ב"ק דע"ה ע"ב על מ"ש התוס' ד"ה דתניא כ' ור"מ ז"ל תירץ משום דקאמר כו' וכ' בהגהת מהרי"פ באשר"י שלפנינו לא מצאתיו. אולם כ"ה בתוס' הרא"ש ההובא בש"מ לב"ק שם) אולם באמת מצאתי בתשו' הרא"ש (כלל ל"ג סי' ד') שכ' וז"ל ואפי' אם ע"י אדם נחתכה ממנו ביצה שמאלית כשר כדמוכח בירושלמי ובשאלתות עכ"ל הרי שפסק להדיא כשיטות ר"ת ומזה הוציא הנמ"י דבריו ושוב ראיתי בשו"ת בית אפרים (חאה"ע סי' ב') שגם הוא הביא דברי הרא"ש הללו ומזה תראה דמ"ש בא"ב (די"א) על מ"ש הנמ"י בשם הרא"ש דט"ס הוא ובדכ"ב ע"א כ' דהרא"ש בודאי מן האוסרין. והנה עינינו הרואות דהרא"ש הוא מהמתירין. והנה יש מקום לבעל דין לחלוק דהא גם הפוסקים אינם מתירים אלא כשנחסר של שמאל ולא של ימין אולם המעיין בלשונות הפוסקים יראה שכתבו בעצמם דחומרא גדולה היא וטוב להזהיר לרופאים לכתחלה לחתוך של שמאל וכמ"ש לשון זה הא"ז והסמ"ג ותוס' וש"פ. בשגם לפי מה דר"ת לא הביא כלל דברי הירושלמי אין חילוק כלל לדידי' בין של שמאל לשל ימין וראיתי להאמרי בינה (דט"ז ע"א) שכ' דקשה ממ"נ אם תסמוך על הירושלמי א"כ צריך דוקא ימין ואם תסמוך על גמרתינו א"כ אין הלכה כריב"ב דיחידאה הוא ולא נפסוק כמותו ע"ש ודבריו תמוהים דגם לפי שיטות תלמודינו הלכה כריב"ב כיון שנשנית בכרם ביבנה וכמ"ש סה"ת וסמ"ג וראי' דהא הסה"ת מתיר לפ"ז גם בשנפצע או ניקב בידי אדם וכ"ה שיטת ר"ת בפי' א' דריב"ב אינו חולק ע"ד חכמים ומתיר אף בנפצע רק אח"כ כ' דיש לחלק בין נפצע לניטל ובזה לא יחלוק ע"ד חכמים ובזה צדקו דברי הנ"ב במה"ק (חאה"ע סי' ו') שכ' דר"ת מתיר הכל ע"ש. והבית מאיר חלק דהיכן מצא כן בדברי ר"ת ע"ש. ולפמ"ש א"ש דבפי' א' דעת ר"ת דמותר גם כשנפצע וכ"כ בשו"ת בית אפרים ועשו"ת פנ"י ח"א חאה"ע (סי' ט"ו) שכ' בפשיטות לדעת ר"ת דסובר בנפצע דפסול ע"ש וצ"ע דלפי נידון שלו דדעת ר"ת הוא לחומרא א"כ הי' לו לחוש לפ"ז גם בנפצע אולי הלכה כדברי ר"ת דמתיר גם בזה וי"ל דהוי ס"ס להקל דדלמא הלכה כשאר פוסקים ואת"ל הלכה כר"ת דלמא גם הוא אינו מתיר בשנפצע עכ"פ חזינן דמה שצוו הפוסקים לחתוך של שמאל הוא רק זהירות לכתחלה ושוב ראיתי ביש"ש ביבמות שם שהאריך בזה וכתב דתימה גדולה להחמיר בנחתך של ימין וא"כ בנ"ד יש ג"כ להתיר ועתה נבא להיתר הב' מה דההתחלה הי' ע"י חולי והנה במחמת חולי כמעט כל הפוסקים מתירין ולא מצינו מפורש שיאסר רק הרא"ש ויחיד הוא בדבר הזה וראיתי להתיו"ט בהגהותיו לטואה"ע (סי' ה') שכ' וז"ל וביבמות ד"כ פי' התוס' פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם דהיינו שהם סריס אדם ע"כ לפי דעתי נראה דס"ל כהר"מ דלרש"י הא פי' אסריס אדם ורישא בחולי עכ"ל. ולכאורה הוא תמוה היכן מצא ברש"י שפי' כן. ונראה דהתיו"ט פי' סריס אדם ולא שהיתה מחמת חולי כו' פי' דרישא פצוע דכא וכרות שפכה מיירי בחולי לכן כ' רש"י דהאי וסריס אדם אינו מיירי במחמת חולי כן נראה לכאורה ובזה היינו מרויחים מה שהרעישו ע"ד רש"י היש"ש והב"ח והאחרונים דדברי' סותרים אהדדי דהרא"ש כ' בשמו דסובר דמחמת חולי פסול וכאן כ' דלא מחמת חולי כו'. אמנם לפ"ז א"ש דמאי דכ' רש"י דלא מחמת חולי היינו שהסיפא לא מיירי בזה דמזה מיירי ברישא אך באמת מסוף לשון רש"י שכ' דזה הוי בכלל פ"ד ואסור לקיימה כו' משמע דבמחמת חולי מותר לקיימה וא"כ מבואר דא"א לפרש כן ברש"י ועוד קשה לי על התיו"ט דלדידי' מי ניחא דגם אם נימא דהתוס' ס"ל דע"י חולי הוי בי"ש עכ"ז היינו יכולים לפרש כן בהברייתא הזאת דהא הכא מיירי לענין יבום. ובזה בודאי גם ע"י חולי הוי דינו כבידי אדם לכ"ע דהא הי' לו שעת הכושר ומותר לייבם ואף שבברייתא מסיים ואם בעלו קנו היינו יכולים לומר דע"ז לא קאי הברייתא רק על סריס אדם דהא בלא"ה קתני זקן בברייתא אף דמותר לקיימה וצ"ל דע"ז לא קאי הברייתא וא"כ גם היום היינו יכולים לפרש כן. וא"כ לא מוכח מידי וצ"ע עכ"פ איך שיהי' בדעת התוס' רוב הפוסקים הסכימו דע"י חולי מותר דהוי כבי"ש. ומצאתי לרבינו הראב"ד בביאורו לת"כ פרשתא דנגעים (פ"י ס"ו) שכ' וז"ל והגירסא הכתובה בספרים כך הוא כו' ואיני יכול לירד בה כלל חדא שהרי מחמת חולי בי"ש הוא כו' עכ"ל מבואר להדיא דפשיטא לי' דע"י חולי הוי בי"ש ולכאורה הי' מקום להוכיח דהמרדכי ס"ל דע"י חולי הוי בי"א והי' מיושבין דברי' ע"ש בפ' כל הגט בשם ס' המקצעות דבי"ש יש אונס בגיטין ובי"א אין אונס וסיים ע"ז אבל בתשו' הגאון ראיתי לחומרא דיש אונס כלישנא בתרא והב"י באה"ע סי' קמ"ד כ' דדבריו צ"ע דהא משמע מדברי' דלבעל המקצעות הלכה כל"ק וקשה לי דהא כי אמר רבא בל"ק דאין אונס אחלה אמרה. וחלה הוי אונס בי"ש ובעל המקצעות כ' דבי"ש יש אונס וא"כ ע"כ דס"ל הלכה כל"ב עכ"ל. אמנם אם נאמר דהמרדכי ס"ל דחלה הוי בי"א א"ש והאחרונים הסכימו דע"י חולי מותר דהוי בי"ש וא"כ מותר בנ"ד. ואין לומר דנהי דמתחלה הי' בי"ש ע"י חולי הא בסוף הוי בי"א שכרתו הרופא הא ליתא דהעיקר הולך אחר ההתחלה וכיון דתחילתו הי' בי"ש ומזה נגרר דצריך לכרתו לכן מותר וכמו שהאריך המהרש"ח באגרת בקורת שם ופי' כן בדברי הר"מ ז"ל שכתב וכרתן היינו שע"י החולי הכריחו לכרתן ע"י הרופא ואף שבא"ב תמה ע"ז הפי' וכ' דלא יפרש כן שום אדם בעולם. הנה כבר פי' כן בדברי הר"מ היש"ש ביבמות שם ונ"ל ראי' לזה ממ"ש המרדכי בלשון ר"ת וז"ל ואם ניטל כשר ומתוך כך מכשיר אותן ב"א החותכים מהם ביצה א' לרפאותו ומנתיקת (הבנין) [הביצים] או מן האבן הוי עצירת השתן עכ"ל. ולכאורה הוא תמוה לאיזה טעם כ' המרדכי דלהכי כורתין הביצה בשביל שמעכבת השתן יהי' מאיזה טעם שיהי' אם כורתין אותו ליתכשר. ועם האמור א"ש דהיתרא דר"ת לא נצרכה רק היכא שכורתין אותו מחמת סיבת עכיבת השתן וכדומה אבל אם הוא מחמת חולי בהבצים א"כ כיון שהתחלתן הוי בי"ש א"כ אף אם מחמת זה חתכו הרופא נקרא ג"כ בי"ש ולא נצרך כלל לההיתר של ר"ת ולהכי כ' המרדכי דמעכבת השתן והוי בי"א וכמ"ש היש"ש דלא לחתוך והכאב יהי' במקומו עומד ולהכי נצרך לההיתר של ר"ת וראיתי להכנ"י בתשובתו שבא"ב שם (ד"א ע"ב) שכ' דמהתוס' מוכח דזה הוי בי"א דמסקו דציוה להרופאים לחתוך שמאלית ומסתמא הרופאים אינם חותכים כ"א מחמת חולי ועכ"ז מקרי בי"א ובמח"כ אינו מוכח כלל די"ל דמיירי כשחותכין מסיבת עכבת השתן וכדומה וכמ"ש המרדכי וא"כ מוכח מהמרדכי איפכא דאם יחתכו לא מסיבת עכבת השתן רק מחמת שחר חולאים בלא"ה מותר דהוי מחמת חולי אף שאח"כ נחתך ע"י אדם דעיקר הולך אחר הסיבה שבגללה נחתכה. ומ"ש הא"ב (די"ב א') דכי היכא דיש מסרס אחר מסרס ה"ה הכא בפ"ד ומזה דן לאסור בנ"ד ע"ש ודימה שני דברים שונים לאהדדי ומסרס אינו ענין לפ"ד ולאו בחדא מחתא מחתינהו ולהדיא כ' הרשב"א בחי' לשבת דק"ו דגזירת הכתוב הוא גבי מסרס ואין למדין מגזה"כ (ומה שרצה שם בא"ב לפסול מי ששתה כוס של עקרין לבוא בקהל הוא תמוה ודברי רש"י בסוטה שהביא שם כבר כ' הכ"מ והלח"מ בה' סוטה דגם רש"י ס"ל דמותר לבוא בקהל ובפרט לפמ"ש בס' יראים (סי' שפ"א) דכוס עקרין אינו אלא מדרבנן ומטין לזה דברי הריטב"א יבמות דס"ג ועשו"ת ח"ס חאה"ע (סי' י"ז) ובעין זוכר (מערכת א' סי' ח"י) וכן מצאתי בחי' המאירי שבת (ק"ו ב') שכ' וז"ל וסירוס זה אינו אלא מד"ס ואע"פ שדרשו מן המקרא כו' אסמכתא בעלמא הוא) וכבר הסביר לן המהרש"ח שם דכשחותכין ביצה א' אז הביצה השני' תפעל פעולה יותר גדולה כפי שהן ב' ע"ש והא"ב (די"ז ב') הקשה ע"ז דא"כ גבי סומא בא' מעיני' נימא כן ומדוע מבואר בפ"ב דנגעים דסומא בא' מעיניו פסול ומשמע דהוי מטעם שאינו רואה היטב וכיהה ראיתו עכ"ד ובאמת אף שיש מקום לדחות דאין כל דברים הטבעיים דומין זה לזה אך י"ל דגם בחוש הראות כן שכשהוא סומא בא' מעיני' רואה בעין הב' יותר מכפי שהי' רואה באותו העין כשיש לו ב' עינים ומה שהקשה מפ"ב דנגעים י"ל דהתם מלעיני ממעטינן וא"כ נראה שהביא עזר כנגדו דלמה לי הכתוב דלעיני הא כתיב לכל מראה עיני כהן דמזה ידעינן שצריך שראיתו יהי' ברור ולא כהה ולמה לי לעיני אע"כ דעל העין הא' הוא רואה היטב וממעטינן רק מלעיני וכן ראיתי להקרבן אהרן (פ' תזריע פ"ד) שכ' וז"ל וסומא בא' מעיניו דעיני הכהן כתיב והן ב' עיניו עכ"ל מבואר דממעטינן מלעיני וכ"כ התורת חיים בסנהדרין דל"ד ע"ש. הן אמת שביש"ש פ' מצות חליצה (סי' א') כ' דלא מלעיני ממעטינן לי' ע"ש. אולם אינו מוכרח וע' בברכ"י בח"מ (סי' פ' ס"ק י"ג) שהאריך בזה הן אמת שלכאורה קשה לי מסוגיא דמ"ק (ח' א') דאמרינן התם ורבא ביום ולא בלילה מנ"ל נפקא לי' מלכל מראה עיני הכהן ואביי ההוא מבעיא לי' למעוטי סומא בא' מעיניו ורבא נמי מיבעיא לי' להכא הכי נמי ואלא ביום ולא בלילה מנ"ל נפקא לי' כו' והשתא קשה אי נימא דסומא נפקא לי' מלעיני מאי מקשה על רבא לימא דסומא בא' מעיניו ממעט מלעיני ומלכל מראה נדע דיום ולא בלילה וצ"ל דסמך אברייתא דת"כ דמזה אימעט כיהה ראיתו והוא דוחק וצ"ע. סוף דבר כיון בפלוגתת ר"ת ודעימי' רבים מהקדמונים הסכימו לשיטתו וכן רבים מהאחרונים ובפלוגתא דע"י חולי כמעט כל הקדמונים סוברים דהוי בי"ש וכ"כ בשבות יעקב ואף שבנ"ד בסוף כרתו אותו ע"י אדם עכ"ז כיון דעיקר הסיבה היתה בגלל החולי הוי בי"ש וכמ"ש לעיל להוכיח כן מדברי המרדכי וכן הוכיח בשו"ת ח"ס מהסמ"ג וכן פסק היש"ש ומהרש"ח והכנ"י בא"ב שם וגם הביצה היתה שלימה וכפי הירושלמי לפי' דבעינן שיהי' שלמין וגם שאמרו הרופאים שאם לא הי' חותכים אותה היתה נרקבת כולה לכן נראה שמותר לבא בקהל ובפרט דנראה דגם ס' פ"ד לקולא מה"ת כמו דדרשינן גבי ממזר דקהל ספק יבא. ואמת שבנ"ב פקפק בזה כיון דלא מייתר קהל כמו גבי ממזר ע"ש. אולם נראה דל"ש וע' שעה"מ פט"ז מה"א שנסתפק גבי עמוני ומואבי אם אמרינן גבייהו בקהל ס' יבא אולם מצאתי בתשב"ץ למהר"ם מרויטינבורג (סי' תקמ"ב) שכ' וז"ל לר"מ דחייש למיעוטא איך מקבלין גרים בזה"ז ניחוש שמא עמוני ומואבי הוא וכתיב לא יבא עמוני ומואבי נראה דלא אסרה