עמודי אש קצד

(סי' ע"א) שכ' עמ"ש הט"ז דבחול יכול לילך ולומר קדיש דזה סותר ע"ש ביו"ד סי' שע"ו דדוקא בשבת יכול לומר קדיש ולא בחול ע"ש. וכן הקשה המחזיק ברכה שם ובספר חוקי חיים (אות א' ס"ק י"ד) ונראה דאין כאן סתירה דהא בא"ח דייק דיש לו מתעסקין וא"כ אינו רק משום כבודו ולכן יוכל לומר קדיש דגם זה כבוד המת אבל ביו"ד מיירי באין לו מתעסקין בזה לא יאמר קדיש. ושוב ראיתי להפרמ"ג שכ' כעין זה וראיתי להעיר ע"ד שו"ת נאות דשא (סי' כ"א) שכ' וז"ל לפי מה שראיתי בפרמ"ג שכ' וז"ל גם כלל אחר אמרו דהא דיש עדיפות לבן ל' היינו היכא דמגיע עכ"פ ליא"צ קדיש א' אבל היכא דאין מגיע ליא"צ שום קדיש לא עדיף בן ל' מיא"צ ונותנין ליא"צ עכ"פ קדיש א' כו' עכ"ל משמע לכאורה דאם יש הרבה קדישים עדיף בן ל' מיא"צ ואין נותנין ליא"צ רק קדיש א' כו' מיהו דברי הפרמ"ג אלו לא ידעתי מקורם והמעיין בכל דברי הלבוש יראה דמשמע דלענין שום דבר אין בן ל' עדיף מיא"צ עכ"ל ודבריו תמוהים דלהדיא כ' הרמ"א ביו"ד סי' שע"ו ס"ד דאין ליא"צ נגד בן ל' רק קדיש א' ועבט"ז שם בשם מ"ב דזה דוקא כשיש הרבה קדישים ובשלא יש הרבה קדישים יא"צ עדיף וכ"כ הש"כ שם דכן נוהגין ומ"ש הנאות דשא דבלבוש מבואר דיא"צ עדיף מבן ל' תמהני דלהדיא מבואר בלבוש א"ח (סי' קל"ג) דאין ליא"צ נגד בן ל' רק קדיש א' ומהתימה מהנאות דשא שאשתמיט מיני' כל זה

(טז) בשו"ת הר"מ מרויטינבורג (סי' כ') כ' עוד שאלת אם מותר לטחון בימי אבלו היכא דאין לו לחם נראה בעיני דאפי' יש לו לחם מותר כדתניא בפ' עי שהפך כו' ע"ש. ואני תמ' ע"ז דיהי' מותר ביעי אבלו לטחון כשיש לו לחם ויערים ויאמר דפת חמה עדיף מצוננת והראי' ממועד אינו ראי' כלל דהא אנן קיי"ל כרב אידי במ"ק (די"א ע"ב) דברים המותרים במועד אסורים בימי אבלו וא"כ מניין לנו דיהי' מותר להערים בימי אבלו ונלמד ממועד דהתם מחמת שמחת מועד אמרינן דמותר לטחון שפת חדשה טוב יותר מישינה משא"כ בימי אבלו אטו מצווה בשמחה. וכשיש לו מה שיאכל מן הישינה איך נתיר לו לטחון בשביל שרוצה לאכל מן החדש וע' בהגמי"י פ"ה מה' אבל בתשו' מהר"מ מרוטינבורג שאסור לטחון בימי אבלו וז"ל אבל לתת לטחון תבואה אסור דגרסינן פ' מי שהחשיך ת"ר טוחנין קמח במועד לצורך המועד כו' ע"ש הרי שאסור לטחון (ולכאורה נראה מדבריו דאפי' אין לו מה יאכל אסור לטחון דהא מייתי התם דלאפות מותר הא אפי' אינו מותר רק כשאין לו מה יאכל עשו"ת מהרי"ק שורש ל"ד וצ"ע בזה) ונראה פירושו דכיון דשרי רק לצורך המועד ומה דאינו מותר רק לצורך המועד אסור בימי אבלו וכמ"ש בתהה"א (ענין אבילות דל"ד ע"ד) ופסקו בש"ע סי' ש"פ וע"כ כיון שלא הותר טחינה רק לצורך המועד ע"כ דאבל אסור וא"כ נראה דטחינה אסור דהא אבל דמי ליו"ט וכמ"ש במהרי"ק שם וביו"ט אסור טחינה ובפרט כשיש לו מה יאכל ויערים לומר פת חמה אני צריך זה בודאי אסור וע"כ נ"ל ברור דהאי בימי אבלו ט"ס וצ"ל לטחון במועד. ומצאתי התשו' הזאת נדפסה ג"כ בתשו' הרשב"א ח"א סי' תתמ"ה [והיא לר' שמעון בן אברהם דכן נחתם בסי' תתמ"ג ר"ש בן אברהם ועד סי' תתמ"ח הם תשובותיו. וראיתי במנ"י (כלל ט"ו סק"ה) שהקשה על סי' תתמ"ג שסותר מ"ש הרשב"א בתהה"א ותירץ דהוא מר"ש בן אברהם ודבריו צודקים ותמהני על הפרמ"ג ביו"ד סי' ס"ח במ"ז סק"ו שכ' שתירוץ הב' של המנ"י יותר נכון דהרשב"א חזר בו ודבריו תמוהים דנראו בעליל שהתשו' ההמה אינם מהרשב"א כאשר שאר התשו' המה במהר"ם מרו"ב בסי' כ' ולהלן. וכן התשו' דסי' תתמ"ז הובא בש"ג בשם ר"ש בן אברהם. וע' בבכורי יעקב (סי' תרנ"ה סק"ב) שכ' שתימה הוא שכתובה היא בתשו' הרשב"א ואין כאן תימה דגם שאר התשו' שם אינם מהרשב"א ונקבצו לשם. וע' בא"ז ה' סוכה סי' שי"ד שגם שם הובא בשם ר"ש בן אברהם] ושם איתא במועד. וע"כ תמי' לי על הנחל איתן (ה' יו"ט פ"ז ה"ח) שהגיה בתשו' הלז בסופה ולא הגיה בתחלתה במ"ש בימי אבלו וגם תגדל התמי' על הפתחי תשובה שביו"ד (סי' ש"פ סק"ז) רשם לעיין בשו"ת מהר"ם הנ"ל כאלו מיירי בימי אבלו והא ליתא דהוא מיירי במועד

שאלות ותשובות סימן כ קונטרס בית

נשים

(א) הנה כשמשיאין קטנה נ"ל דיש לחוש למ"ש בשו"ת כנסת יחזקאל (סי' כ"ה) דבקידושי קטנה יש החשש דאל ישהה אדם עם אשתו בלא כתובה ולכן צריך אביה לתפוס מטלטלין עבור הכתובה וראיתי בשו"ת מהר"ח כהן ראפאפורט (חאה"ע סי' א') שהרבה לתמוה עלי' ולדעתי צדקו דברי הכנ"י (דמ"ש רח"כ וז"ל אשתמיטתי' מ"ש רש"י בכתובות (דצ"ב) דהא דאמר רב הונא לא שנו אל' מנה ומאתים כו' וז"ל רש"י מנה ומאתים שהן בתנאי ב"ד דאלו בשטר לא גבי דחספא בעלמא עכ"ל הרי להדיא דאע"ג דשטרא דקטן חספא הוא מ"מ אית לה כתובה מתנאי ב"ד וא"כ ליתא לדברי הגאון בתשובה הנ"ל שכ' דטעמייהו דהאוסרים לקטן לישא הוא משום דשרי בלא כתובה והוי בעילת זנות שהרי אית לה כתובה בתנאי ב"ד כמ"ש רש"י שם וכ"כ הרמב"ם והטוש"ע סי' מ"ז עכ"ל ותמהני דאדרבה ממקום שבא משם מוכח להיפוך דהכתובה אינו אלא לאחר שיגדיל וכמבואר להדיא ברמב"ם ובטוש"ע אבל בעוד' בקטנות' לית לה כתובה כלל וא"כ צדקו דברי הכנ"י וז"ל הש"מ בכתובות דצ"ב בשם הר"י מטראני ודוקא אם הגדיל אבל אם עת בעודו קטן אין לה כלום כו' ע"ש מבואר כמ"ש וגם לאחר שיגדיל מבואר בחי' הרשב"א ובפוסקים והוא מהירושלמי דדוקא בשבעל אח"כ ואם לא בעל לית לה כתובה גם לאחר שיגדיל וא"כ שפיר כ' הכנ"י דתהי' קלה בעיניו להוציאה ומש"ש עוד מהרח"כ וז"ל עוד מצינו למימר דלא הוי שרי בלא כתובה עפ"י דברי הרא"ש בר"פ חרש שכ' וז"ל והא דאמרינן פיקחת וחרש לית לה כתובה ה"מ דאיתנסבא לי' מעצמו אבל אי אינסבה לה ב"ד וכתב לה כתובה אית לה כו' עכ"ל. א"כ בקטן נמי הב"ד מנסבין לי' שהרי מצות חכמים שיהא סמוך לפרקן וכותבין הכתובה ברשות ב"ד ושפיר אית לה כתובה עכ"ל תמהני דאינו דומה זה לזה דבחרש תקנו לי' רבנן נשואין ולכן יכולין לכתוב הכתובה משא"כ בקטן דלא תקנו רבנן נישואין ואף בסמוך לפרקן לא תקנו נישואין רק שחשו דלא יהי' בעילתו בעילת זנות אבל לא דיהי' נקרא נישואין דהא הלכה רווחת בישראל דקטן לא תקוני רבנן נישואין וא"כ אין להם כח ג"כ לפסוק שיהי' לה כתובה וה"ה לקטנה וכן מבואר בנמ"י פ' חרש בשם הריטב"א והובא בב"י (סי' ס"ז) וז"ל אבל קטן ושוטה שאין להם נישואין אין להם רשות בכך דנישואין אין כאן כתובה אין כאן עכ"ל הרי להדיא כמ"ש ונ"ל דזה כוונת הרמ"א (סי' ס"ז סי"א) שכ' על מש"ש בש"ע אבל תו"כ שכ' ליה בקטנותה אין לה כ' הרמ"א ואפי' השיאה ב"ד והקשו הח"מ והב"ש דמאי שיאטה ב"ד לכאן ע"ש ועם האמור א"ש דכוונת הרמ"א דלא נטעה לומר כדעת הרח"כ דבסמוך לפרקן כיון דתקוני רבנן דלא יהי' בעילתו בעילת זנות א"כ יש להם ג"כ כתובה מתנאי ב"ד ומה שפסקו הכתובה פסקו קמ"ל הרמ"א דלא כן הוא דלענין כתובה אין לה רשות כלל לפסוק דלא דמיא לחרש דתקוני נישואין גמורין משא"כ כאן. וראיתי בספר בית מאיר (סי' א') שגם הוא השיג על הכנ"י באופן אחר וז"ל ומאד עמודי אש תמוהים דבריו דהא מבואר בטור (סי' ס"ז) דאפי' קטן שהשיאו אביו אין לה כתובה טרם שיגדלו עכ"ל ולא ידעתי מאי קשיא לי' דהא כ' הכנ"י דדוקא כשמתפיס אבי' משלו אז מהני וא"כ אף שאין לה כתובה דשטרא חספא בעלמא הוא עכ"ז היכא דאבי' יתפוס עבור הכתובה מטלטלין אז תנאי אבי' קיים והטור לא מיירי כשהתפיס אבי' מטלטלין וא"ש דברי הכנ"י ומ"ש הבית מאיר דכי היכא שכתב הנמ"י דבחרשים דלא בר מיכתב כתובה נינהו לא איכפת לן אם שהה בלא כתובה ה"ה קטן י"ל דלא דעי דבשלמא חרש לא הי' עלי' כלל הגזירה דלא ישהה אדם כו' כיון דלא בר מיכתב כתובה היא אבל קטן נקרא בר מיכתב כתובה כיון דכשיגדל יהי' יכול לכתוב כתובה וחלה עלי' הגזירה דלא ישהה אדם בלא כתובה וכה"ג מצינו בכמה דוכתי לחלק בין חרש לקטן וע"כ יש לחוש לדעתי לדברי הכנ"י ומצאתי בשו"ת מהר"י היילפירן כת"י (סי' ל"ב) שבנו חשש שם לדברי הכנ"י. וראיתי שם שחקר בקידושי קטן לענין הז' ברכות וכ' דכשיגדל צריך לברך מחדש הז' ברכות רק אם השיאו אותו סמוך לפירקו א"צ ע"ש והנה ראיתי בשו"ת יכין ובועז (ח"א סי' ע"ד) שנסתפק בזה וכ' שלא מצא מי שידבר בזה ובשו"ת המבי"ט (ח"ב סי' צ"ה) נשאל בזה והעלה דתליא בפלוגתת הרא"ש והרשב"א ע"ש ותמהני עליהם שלא זכרו מדברי הר"ש בר' אברהם שבשו"ת הגמי"י השייכים לה' אישות (סי' י"ט) שכ' בפשיטות דמוכח מהש"ס דא"צ בקידושי קנון כשיגדל ז' ברכות דהם גדלים בהדי' וכ"ה בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' מ"ח) ומהרי"ו (סי' ז') ועשו"ת רדב"ז (ח"א סי' מ"ה) ומדברי ההגמי"י מבואר דאף בקטן שלא הגיע לפירקו א"צ לברך אח"כ ז' ברכות ועשו"ת מהר"ם מרוטינבורג (ח"ג סי' תק"ד) שחילק על הרשב"א שבהגמי"י בקידושי טעות אבל בקידושי קטן י"ל דמודה לי' והחילוק ביניהם מובן ובזה י"ל דברי החכם שבשו"ת מהר"ם מינץ (סי' מ"ט) שפסק דצריך ז' ברכות והב"ש (סי' נ"ט סק"ז) תמה עליו דהוא היפוך דברי הרשב"א ועם האמור א"ש דהחכם סובר כמהר"ם מרויטנבורג החולק על הרשב"א וע' תשב"ץ (ח"ג סי' י"ז) ויש"ש כתובות (פ"א סי' ט"ו) ע"ש

(ב) נשאלתי איש א' מעיר מאזיר נשא אשה ושהה עמה יותר מי' שנים ולא ילדה לו בנים וגרשה בעלה ונשאת לאיש אחר וילדה לו בנים וראובן נשא אשה אחרת ושהה עמה ערך ה' שנים ולא ילדה לו בנים ואח"כ נתעברה ויצא עלי' לעז ורינון גדול בכל העיר שהוא הרה לזנונים יען שראו עליה כמה עניני פריצות וחציפות ונבלות שאין לשער וכאשר הביאו אותה לב"ד ואיימו עליה כדת הודית שזינתה עם עכו"ם רק שאמרה שהיתה באונס ונתגרשה מבעלה וילדה ולד קיימא ואומרת שהולד מבעלה הנ"ל אך הוא הי' מסופק אם הולד הוא ממנו או לא ואח"כ נעשית האשה הנ"ל זונה מופקרת בפרהסיא וילדה בנים זרים והאיש הנ"ל נשא אשה אחרת ושהה עמה ח' שנים ולא ילדה לו בנים ואח"ז מת וקודם