עמודי אש קצג

(י) הלחם יהודא (פ"ה מה' אבל ה"ח) האריך להוכיח דהב"י ס"ל כדעת הרמב"ן דמדינא מקצת הלילה ככולו ולדעתי הא ליתא דלהדיא מבואר בש"ע דעד הנץ החמה אסור והיינו במקום דליכא מנחמין וכמ"ש הש"כ שם ומה שהביאו להלחם יהודא לזה ממ"ש הב"י דלענין הלכה נראה כהרמב"ן לכן הוצרך לדחוק שם ובאמת מבואר בד"מ בהעתיקו דברי הב"י דלענין הלכה נראה כהרמב"ם וכן האריך להוכיח כן בשו"ת מהריט"ץ (פ' איזהו נשך דס"א ע"ב) שכצ"ל בדברי הב"י וא"כ לק"מ וראיתי בכתונת פסים (ד"ג ע"ב) שחקר בדעת הר"מ אי ס"ל מקצת הלילה ככולו וכ' וז"ל ובאמת בדעת הר"מ לבד דאינו מוכרח מדבריו דסובר דמקצת הלילה ככולו לא מצאתי מפורש בדברי הר"מ הך דינא דאמרינן בש"ס (די"ט) אבל כיון שעמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה ע"ש ונעלם ממנו דברי הר"מ (פ"ו מה' אבל הי"ב) שכ' יום ז' מקצתו ככולו לפיכך מותר לכבס ולרחוץ והיינו הך דינא דש"ס הנ"ל וכמ"ש הכ"מ שם וז"ב ומש"ש מהריט"ץ דדוקא ביום א' שהוא יום מיתה וקבורה אסור להניח תפילין אבל יום קבורה בלא מיתה דהוא רק מדרבנן חייב והנה כבר השיג עליו הלחם יהודא משמועה קרובה דהוא רק מדרבנן ומ"מ (חייב) [אסור] וכ"כ הדגול מרבבה סי' שפ"ח והוכיח כן מר"מ ה' ביאת המקדש פ"ב וכ"כ הט"ז (סי' קצ"ח סק"א). ונפלאות הוא בעיני על שו"ת רדב"ז (ח"א סי' תקכ"א) שכ' וז"ל קרובו של זה לא טוב עשה והוא סיבה שלא קיים ראובן אבילות מה"ת שהוא יום הקבורה דכתיב ואחריתה כיום מר ויום שמועה קרובה כיום קבורה הוא עכ"ל דנראה משטחיות דבריו דיום שמועה קרובה הוי מה"ת והא ליתא וצ"ע וגם לענד"נ דלא כמהריט"ץ דהא לפי' הרא"ש ורבים מהראשונים גם ביום ב' אסור להניח תפילין ולכן אסור ביום ב' עד שיבאו המנחמין או עד הנץ החמה עכ"פ וא"כ מוכח דאף ביום ב' דהוא דרבנן אסור וכ"כ המרדכי דבאו פנים חדשות אסור גם ביום ב' וכמ"ש במשאת בנימין (סי' פ"ב) אע"כ דתפילין במרירות תליא מלתא ולא באבילות אם הוא דאורייתא או דרבנן (ומהכתונת פסים נעלמו דברי מהריט"ץ שכתב שם דדעת הר"מ כהרמב"ן וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקנ"ט) ולכאורה הי' מקום לסייע לדברי מהריט"ץ ממ"ש הרשב"א בתשובה (ח"א סי' ס"א) דאבל ביו"ט ב' אסור להניח תפילין וראיתי להמור וקציעה (סי' תקכ"ו דנ"ו ב') שתמה עליו דהא אף בחול נמי אסור ע"ש שהניח בתימה וצ"ל דהכא מיירי שמת ביו"ט א' ושהו אותו בכדי שלא יתעסקו בו עממין והוא רק יום קבורה וה"א דצריך להניח קמ"ל דלא (ואף לפמ"ש הרשב"א בחידושיו לשבת (קל"ט ב') דהמנהג לקברו ביו"ט א' ע"י עממין ולא משהינן מ"מ י"ל דאתרמי דלא הי' שהות לקברו ביו"ט א' וקברוהו ביו"ט ב' וא"כ ה"א דיניח תפילין ביו"ט ב' כיון דלא הוי יום מיתה והוי רק מדרבנן וכמ"ש הרשב"א בתשו' (ח"א סי' קע"ב) קמ"ל דאסור אולם באמת אינו מוכרח כלל מזה מדברי הרשב"א ובמח"כ של המו"ק לא הבין דברי הרשב"א דהוא לא מיירי כלל בדין תפילין באבל רק שהשואל רצה לומר דיו"ט ב' חייב בתפילין כי היכי דגבי מת שויניהו רבנן כחול וא"כ ה"ה לגבי תפילין נשווינהו כחול לזה כ' הרשב"א דאסור וז"ב

(יא) בשו"ת ח"ס (חיו"ד סי' שמ"א) כ' דהפורשים מדרכי ציבור שאין מתאבלין עליהן דעכ"פ צריך לקברו ע"ש שהאריך בזה ולדעתי אינו כן וראי' מא"ז ה' אבילות (סי' תכ"ב) שכ' שם להדיא דאין קוברין אותן ג"כ ומייתי ראי' מהא דאמרינן אין מתעסקין עמהן בכל דבר מדאמר בכל דבר משמע ה"ה לקברו ועוד מייתי ראי' מהא דאמרו בגמ' על הפסוק כי זה לבד יבא לירבעם אל קבר ואי אמרת כי היכא דלהוי להו כפרה ה"נ ליקברו בכדי דתהוי להו כפרה כו' ע"ש א"כ מבואר להיפוך מדברי'. ומש"ש הח"ס מהרוגי ב"ד דכתיב בהו וקברת י"ל זה דהא כ' שם הא"ז דישראל שעבר עבירה ולא עשה תשובה אין קוברין אותו משמע דבעשו תשובה קוברין אותו וא"כ הרוגי ב"ד דמתודין תחלה ועשו תשובה לכן קוברין אותן מאחר שקבלו דינן עליהם. ומ"ש עוד הח"ס מהא דדרשינן בעמך שעושין מעשה עמך ואס"ד דלא צריך קבורה ל"ל קרא שאין כהן מטמא א"ע הא א"צ קבורה ע"ש ולק"מ דאי לאו הכתוב באמת ה"א דצריך להתאבל וממה דכתבה התורה שאין כהן מטמא א"ע מזה נדע שא"צ להתאבל ואז א"צ קבורה ג"כ וע' בא"ז ה' אבילות (סי' תכ"ח) ובלא"ה י"ל לפ"מ דקיי"ל דמותר לטמא אף שלא לצורך א"כ אין ראי' כלל וכמ"ש הג' רי"פ על ראיית המ"א בנפל הובאה תשובתו בשו"ת תפארת צבי (א"ח סי' כ"ז) והבן. ודע שנ"ל דמי שהוא רגיל בעבירה אחת דאין הכהן מטמא לו אף שבש"ע יו"ד (סי' שע"ג ס"ח) מבואר דכהן שפירשו אבותיו מדרכי הציבור אינו מטמא לו א"כ משמע דוקא שפירשו אביו מדרכי ציבור שמבואר פירושו בסי' שמ"ה ס"ה דהם אנשים שפרקו מעליהם עול מצוות ואינם נכללים בכלל ישראל עכ"ז גם התם לאו דוקא דהא בסי' ש"מ ס"ה מבואר ברמ"א דמי שהוא רגיל בעבירה אחת אפי' לתיאבון אין מתאבלין עליו ועש"כ בסי' שמ"ה סק"ה דהוא בלא התודה מקודם א"כ עכ"פ מבואר במומר לעבירה אחת ולא התודה מקודם דאין מתאבלין עליו וה"ה דאין מטמאין לו. וכן ראיתי בביאור הראב"ד לת"כ (פ' אמור פ"א) על מה דאמרינן שם בעמיו בזמן שעושה מעשה עמיו לא בזמן שפירשו מדרכי הציבור וז"ל פי' שנשתמד ואפי' לעבירה א' כגון שהי' משומד לאכול חלב או דם עכ"ל הרי להדיא דמומר לעבירה א' אין מתאבלין ולא כמו שנראה מפשטות דברי הקרבן אהרן שם דמתאבלין עליו וליתא

(יב) הב"י ביו"ד (סי' שצ"ג) כ' וז"ל כ' בהג"א בשם הא"ז אהא דתניא אבל לא באיש א' וב' נשים אא"כ הם קרובים לתינוק וראיתי בבית מאיר ביו"ד שם שכ' וז"ל והוא תימה דבקדושין ד"פ מבואר דז"א אלא לר' ישמעאל וחכמים פליגי עלי' ואסרו אפי' בכה"ג וזה נראה טעם הש"ע שהשמיט דעתו עכ"ל. והנה ראיתי בד"מ שכ' ע"ד הג"א האלו ונראה דטעמא דכשהם קרובים דשרי דאין היצר מתגבר בעת צרה וכשהם קרובים הוי לדידהו כעת צרה וכ"ה לעיל סי' ש"מ עכ"ל וכוונתו למ"ש הב"י בסי' ש"מ בשם המרדכי דא' האיש וא' האשה קורעים בגדיהם לפניהם ואין לחוש להירהורא דאין יצה"ר מתגר' בעת צרה עכ"ל ומזה למד הד"מ דלחכמים דפליגי אאבא שאול דסובר דבעת אנינותו של אדם אין יצה"ר מתגבר עכ"ז לא נדחה הסברא הזאת לגמרי ואבא שאול סובר זה לכל אדם וה"ה לדידן בקרובים עכ"פ שנשבר לבם אין היצה"ר מתגבר וע' בלח"מ (פי"ב מה' אבל ה"י) שכ' כה"ג להר"ם דאף דפוסק בהא"ב דאסור לאשה א' להתיחד עם אנשים הרבה עכ"ז מתיר כאן באשה א' וב' אנשים משום דאיכא אבילות כי היכא דתירצו התוס' לאבא שאול (מ"ש כן בשם התוס' הוא תמוה דלהדיא מבואר כן בש"ס קידושין ד"פ וכן הוא בירושלמי שם) דמותר באיש א' וב' נשים ע"ש והיינו דנחתינן לדידן חד דרגא מאבא שאול ועכ"ז לא נדחה לגמרי לדידן ג"כ הסברא דאין היצה"ר מתגבר בעת אנינותו כן היינו יכולים ליישב דברי ההג"ה לפי מה שהביאם הב"י אהא דתניא אבל לא באיש א' וב' נשים. אולם באמת הוא תמוה דהמעיין בא"ז ה' אבילות (סי' תתכ"ב) שממנו נובעים דברי ההג"א כ' וז"ל ואומר לי לבי אני יצחק המחבר דהלכה כאבא שאול דודאי הכי מסתברא כו' ואפי' אבא שאול לא שרי לקברו באיש א' וב' נשים אלא שהם קרובים של תינוק דמחמת אנינותייהו תביר יצרייהו אבל אם אינם קרוביו ודאי אתי לידי עבירה דהא אינם אנונים עכ"ל וא"כ שוב סרה התמי' שתמה הבית מאיר על ההג"א דבאמת הוא פוסק כאבא שאול. אולם מעתה תגדל התימה על הב"י שהביא דברי הג"א על הטור שפוסק כחכמים וע"ז הביא דבקרובים שרי והא ליתא דההג"א לא כתב כן רק לפי מה שפוסק כאבא שאול אבל לחכמים אסור גם בקרובים ויפה עשה שהשמיטו הב"י בש"ע דלהלכה כיון שפסקינן כחכמים גם בקרובים אסור וז"ב

(יג) אבל אסור ברחיצה כל ז' כמבואר בש"ס מ"ק (ד"כ ע"ב) הכל מודים כשחל ג' שלו להיות ערב הרגל לאסור ברחיצה וע' תוס' ורא"ש שם שזה פשיטא שאסור כל ז' ברחיצה. ומ"ש מהר"ש בן פרחון במחברת הערוך (שורש גלב) וז"ל הנה ר"ג רחץ לילה הא' שמתה אשתו שהוא אבל יום] א'] מדאורייתא שנאמר ואחריתה כיום מר משום שהוא איסטניס אבל אחרים אסורים ביום א' ומותרים בב' וג' ואילך עכ"ד ותמה תמוהים דבודאי ליכא מאן דסובר דרחיצה תהי' מותרת בב' וג'. וגם בתוך שלשים נוהגין לאסור ברחיצה וראיתי במעין גנים ה' שבת (סי' שכ"ו ס"ח) ובעצי לבונה (סי' שפ"א ס"א) שכ' דבימי שלשים לאבלו אסור הזיעה יבשתא ג"כ כמו דאסור בשבת ע"ש ולדעתי לא נהירא כן דנהי דבשבת אסור הזיעה אף היכא שיש לגזור רק משום דרבנן וכדמוכח משיטות הרי"ף פ"ב דביצה דסובר דהבערה לרחיצה ביו"ט אינו אסור אלא מדרבנן וא"כ כשאסרו הזיעה משום רחיצה שיבעיר לרחיצה אין כאן אלא איסור דרבנן וכמ"ש הפנ"י בשבת (ל"ט ב' ד"ה מתירין) עכ"ז בימי אבלו מז' ואילך דמדינא מותר הרחיצה ורק ממנהגא אסור. וע' בא"ז ה' אבל (סי' תל"ה) שכ' על המנהג דכמדומה אני מפני דחיישינן דלמא אתי למיסרק רישא דאסור כל ל' ע"ש ולדידן לא שייך זה וכמ"ש הט"ז בסי' שפ"א סק"א ומש"ש בשם הרש"ל דדלמא יגלח שערו גם ע"ז יש לפקפק כמ"ש בפ"ת שם. ונהי שבודאי נאסור הרחיצה שלא לשנות ממנהגא עכ"ז לגזור על הזיעה בודאי אין לנו לגזור ובפרט בגזירת זיעה דגם בשבת קלישא טובא וכמ"ש בשו"ת הר"ן (סי' ד') בודאי אין לנו לחדש גזירה חדשה שלא נמצא לה רמז בשום מקום וע' ביו"ד (סי' ר"א) דאף דאשה אסורה לרחוץ במרחץ אחר הטבילה עכ"ז זיעה מותרת וכ' הב"י שם בשם האגור דגם לתרומה לא גזרו על הזיעה וה"נ דכותי' ומצאתי בספר קרבן תודה (דמ"ה ע"ב) בחי' לתענית שגם הוא כתב בפשיטות דזיעה מותרת בתוך ל' וכן יש להורות

(יד) בשו"ת תועפת ראם (חיו"ד סי' נ"ז) כתב דאם בא כתב בלתי מקוים לא' שמת לו מת דאינו חייב להתאבל כיון דדעת כמה פוסקים דאין משיאין את אשתו רק במקוים יעו"ש. והדברים המה תמוהים לדמות אבילות למשיאין את אשתו. וגם עלמא לא נהיגי כותי' ואשתמיטתי' מ"ש בשו"ת שבו"י (ח"א סי' ק"כ וח"ב סי' קי"ד וח"ג סי' צ"ו) דדוקא היכא דנאבד האיש אין מתאבלין בכדי שלא יבואו להתיר את אשתו אבל היכא שכתבו שמת על מטתו הוי מלתא דעבידא לגלוי ומתאבלין עליו וא"כ ה"ה בא כתב בלתי מקוים מתאבלין וז"פ

(טו) בספר נועם מגדים להפרמ"ג (דס"ז ע"ב) כ' במת לו מת ולא ניתן לקבורה זמן רב נראה לו דמיום הקבורה מתחיל לומר קדיש דאז נתעוררו דיני גהינם וזה פשוט לפענ"ד עכ"ל. ומה דפשיטא לי' מיבעיא לי טובא דהנה בט"ז (סי' ש"א סק"ד) כ' במי שמת בשבת וא"א לקברו דמ"מ יאמר קדיש. וכ"ה בשו"ת אבן השוהם (סי' כ"ז) וזה מטעם דכמה דינים מתעוררים אף קודם הקבורה. וכ"ה בא"ר (סי' קל"ג) בשם השער אפרים ולדידהו גם בכאן יאמר תיכף קדיש אולם הנה"כ ביו"ד (סי' ושו"ת עה"ג (סי' ס"ב) פליגי על הט"ז ולשיטתם מתחילין לומר קדיש מיום הקבורה וע' בעה"ג שם ותראה שלפי שיטתם גם בנידון של הפרמ"ג לא יאמר קדיש עד הקבורה וראיתי במור וקציעה