עמודי אש קצב

לחזקה אינו אלא מדרבנן וא"כ י"ל דרבנן לא רצו להפקיע האבילות כיון דמה"ת אמרינן רוב גוססין למיתה וכמו שפסק הר"מ פ"ט מה' תרומות ופ"ח מה' פה"מ) ומ"ש בה' גירושין דהוי ס' מגורשת ומשמע דמה"ת הוי ספק התם טעמא אחרינא איכא דהנה בשו"ת הריב"ש (סי' שע"ט) מבואר דב' חזקות עדיפי מרוב ע"ש (והפרמ"ג ביו"ד סי' ק"י כללי הס"ס נסתפק בזה ולא ראה דברי הריב"ש הללו) וא"כ איכא הכא חזקת א"א וחזקת חיים נגד הרוב ולהכי הוי ס' מגורשת ועשו"ת רדב"ז (ח"א סי' ס"ב) ושו"ת יד אלי' (סי' מ"ד) והבן. וראיתי בספר הר אבל (ד"ט ע"ב) שתפס בפשיטות בדברי הרא"ש דכודאי חשבינן לגוסס שמת ע"ש שמזה השיג על הבית הלל. והנה הן אמת שגם בב"ה מבואר כן בדעת הרא"ש אולם באמת אינו מוכרח כלל לפרש כן בדעת הרא"ש די"ל דכוונת הרא"ש רק דהרוב כן הוא ולא הוי ודאי וראי' דהא הטור בה' אבילות פסק כהרא"ש ובאה"ע פסק כהר"מ דהוי ס' מגורשת וכ"ה בשו"ת משכנ"י (חיו"ד סי' ס"ו) שכ' בשיטות הרא"ש דרק כרוב הוא ולא כודאי ונ"ל דכ"ה דעת שו"ת חו"י (סי' ר"א) דגם בגוסס ג' ימים הוי רק כרוב ולא כודאי ומיושב מה שהקשה עליו בשו"ת שבות יעקב (חא"ח סי' מ"ג) וכ' דנעלם ממנו דברי הש"ע סי' של"ט ע"ש ולפמ"ש א"ש. וכ"כ בשו"ת תפארת צבי (חאה"ע סי' י"ז) ובית מאיר (סי' י"ז ס"ה) [ומש"ש הבית מאיר לחלק בין גוסס דבתוך ד' ימים יתברר הדבר. כבר קדמו בזה בשבו"י (חאה"ע סי' ק"ב) וכבר קדמו בזה ג"כ בשכנה"ג (סי' של"ט) ומ"ש בשבו"י לפרש דברי ר"ה גאון דמיירי שנתברר שמת לא ראה בשו"ת מים עמוקים למהראנ"ח (סי' י"ב) שהכריח דא"א לפרש כן] ומש"ש בהר אבל לפרש דברי ב"ה דגירסתו נמשך ג' ימים שגה בזה ולא עיין בדברי הב"ה בעצמו שהמעיין שם יראה דא"א לפרש כן גם ביאורו בדברי הש"ע ליתא דהכוונה בש"ע ראינו אותו גוסס ג' ימים שזה ג' ימים שראינו אותו גוסס ומאז לא ראינו אותו ולא ידענו מה הי' לו. ומה שהקשה התפארת למשה מדוע נפל פטור מאבילות לק"מ דהתם גזירת הכתוב וכמ"ש הרמב"ן בתורת האדם וז"ב. ודע דבש"ע (סי' שע"ד ס"ח) מבואר דתינוק כל ל' יום ויום ל' בכלל אין מתאבלין עליו וכתב בספר תפארת למשה נ"ל אפי' נפל מגג ומת עכ"ל. ואני תמ' עליו מנין לו זה הא התוס' ביבמות (דל"ו ב' ד"ה מת) [כתבו] בנפל מן הגג שמא חשיב בר קיימא ובהגמי"י (פ"א מה' אבל) כ' בפשיטות דנחשב בר קיימא בנפל מן הגג ביום ל' וצ"ע

(ז) בשו"ת שיבת ציון (סי' ס"ד) כ' שם הג' רא"פ דהא דאמר ר"ע בב"ב (קנ"ד ב') חדא דאי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנים עשוים להשתנות דדוקא בצירוף ב' הטעמים אסור ולא היכא דאיכא רק טעם א' והמחבר שם בסי' ס"ה דעתו דאף היכא דליכא רק טעם א' אסור ע"ש. ולכאורה הי' נראה כהרא"פ דהנה מבואר ביו"ד (סי' שס"ג ס"ז) דאסור לפתוח הקבר אחר שנסתם הגולל אפי' אם עוררים היורשים לפתחו ע"ש. וראיתי בבית הלל (שם סק"א) שהניח בתימה דמשמע דקודם פתיחת הגולל מותר לפתוח וקשה הא כל הטעם דסימנים עשוים להשתנות ומסתמא תיכף נשתנה דאל"כ נתת דבריך לשיעורים וא"כ יהי' אסור ע"ש האומנם אם נימא דבעינן ב' הטעמים יחד א"ש דאף דיש כאן טעם דסימנים עשוים להשתנות עכ"ז ניוול אין כאן וא"ש. וראיתי בשו"ת כנ"י (חיו"ד סי' מ"ד) שכ' וז"ל ואנכי הקטן שותא דאותו גדול לא ידענא מאין יצא לו לפרש שכבר נקבר המת אני מפרש שרצו לבדקו אחר מיתתו תיכף לברר שאין לו שום שערות בגבו וכריסו כו' עכ"ד ולפמ"ש צדקו דברי אותו הגדול דע"כ מיירי אחר שנקבר דאין לפרש דמיירי קודם שנקבר דא"כ אמאי אמרינן התם דמנוול דקודם שנסתם הגולל אין כאן ניוול וכדמוכח מדברי הר"מ והש"ע דקודם שנסתם הגולל לא מינוול ומכ"ש [קודם שנקבר א"ו] דמיירי אחר שנקבר וא"ש. אולם מדברי הח"צ בתשובותיו (סי' מ"ז) שכ' וז"ל ועוד דאתינן למטעי ולמימר דדוקא היכא דאיכא תרתי חרדת הדין וניוול הוא דאסור הא בניוול לחוד שרי ובאמת ס"ל לר"ע דאפי' בניוול לחוד נמי אסיר עכ"ל מבואר דס"ל דסגי בניוול לחוד שיהי' אסור. הן אמת שאינו מוכרח דמה שהקשה הח"צ שם מדוע לא אמר ר"ע טעם דחרדת הדין .(ועל תירוצו השני דחה אותו בשבו"י ח"ב סי' ק"ג) י"ל לפמ"ש בס' תפארת ישראל במ"ק (פ"א סי' ל"ח) דלאחר יב"ח ליכא חשש דין ע"ש. וא"כ להכי לא אמר ר"ע הטעם הזה משום דהי' הלקוחות יכולים לומר דימתינו יב"ח ואח"כ נבדוק אותו אולם עדיין לבי מהסס על טעם זה דא"כ לאחר יב"ח יהי' מותר לפנות מקבר לקבר לפ"ד התפארת ישראל ולמה סתמו הפוסקים ביו"ד סי' שס"ג דאין מפנין משמע לעולם ועכצ"ל דגם אחר יב"ח איכא דין וכמ"ש בס' חסידים (סי' מ"ו) הובא בב"ח א"ח (סי' קפ"ה) דגם אחר יב"ח דנין ולא בחוזק כמו בתוך יב"ח ע"ש וכיון שדנין אותו איכא חרדת דין

(ח) מי שנכנס לחופה ואח"כ מת לו מת דאין לו פסידא כלל אם מותר לו לבעול בעילת מצוה כ' הט"ז (בסי' שמ"ב סק"א) דאינו בועל כיון דלית לי' פסידא וראיתי בתפארת למשה (סי' שפ"ג) שהשיג עליו ודעתו דמותר לו לבעול דאל"כ גם באיכא פסידא מדוע התירו לו לבעול הא לגבי הבעילה ליכא פסידא עכ"ד. והנה לא ראה בנה"כ שכ' כדברי הט"ז בשם הר"י ן' גיאות והרא"ש ורי"ו ורד"כ דאסור לו לבעול ומה שהקשה התפל"מ דלמה התירו הבעילה באיכא פסידא לק"מ די"ל דמה דהתירו הבעילה הוא בכדי לאשוי כרגל דאל"כ לא הי' בידם לעשות משתה כיון דכבר מת לו המת ועדיין לא חל עליו הרגל לכן קודם שקברוהו דעדיין לא חל עליו אבילות התירו לו לבעול ושוב יהי' חלה השמחה מקודם האבילות כן הבנתי מתוך דברי ההגמי"י ספי"א מה' אבל ושיטה מקובצת לכתובות ד"ח ע"ש וא"כ הלכה כט"ז. וראיתי בפנ"י בכתובות שם שהקשה על התוס' דמה דמיון נעילת הסנדל דנוהג באבל ולא באונן לתשמיש המטה דבודאי נוהג באונן כדאיתא פ' אלו מגלחין דפליגי רשב"ג ורבנן בתשמיש המטה בשבת מוכח להדיא דבחול בודאי אסור עכ"ד. ולא ידעתי מאי קושיא דמי ליכא דעת הר"מ ור"י הלוי דס"ל דאונן מותר בתשמיש המטה ומפרשי ההוא סוגיא דפא"מ דבשבת הוי רשות ולא לאסור וכמ"ש ר' יונה פ' מי שמתו ועלח"מ פ"א מה' אבל א"כ י"ל דגם התוס' בכתובות דעתם כן ולק"מ. והנה מה דמבואר בסי' שמ"ב שם דהיכא דטובחו טבוח ויינו מזוג ופתו אפוי מכניסין המת לחדר כו' יש לעיין אם בעינן כל הג' דברים או סגי בחד מינייהו והנה הב"ח כ' שם דבעינן דוקא כולם והש"כ כ' דאין דבריו מוכרחים אולם ראיתי בחי' הרמב"ן לכתובות (ד"ד ע"א) שכ' וז"ל מסתברא דלאו כולהו בעי אלא או או קתני עכ"ל הרי להדיא דלא כהב"ח. וע' בשיטה מקובצת שם שכ' בשם רש"י שכן הוא דעתו ע"ש ובחי' הריטב"א שם משמע דדעתו כדעת הב"ח. וראיתי בחי' הר"ד ערמאה (דפ"ה ע"א) שכ' דהר"מ לא הביא יין מזוג נראה שמפרש או יינו מזוג דכיון דאיכא תרתי טירדת הכנת הפת וטירדא דפסידא מבשר א"כ דיין מזוג די ולא בעינן ב' פסידות והוא פי' מפואר בברייתא עכ"ל וכיון דדעת הרמב"ם ורש"י והרמב"ן כך יש לפסוק כן

(ט) מי שעומד בשעת יציאת נשמה אשה קטנה אם חייב לקרוע ראיתי בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תקי"ח) שכ' דלפי' הרמב"ן בפי' הא' צריך לקרוע בין על קטן ואשה ולפי' הב' דמקיימי מצוותי' אינו קורע על קטנים ולכן כיון שלפי' רש"י ופי' הרמב"ן בפי' הב' אינו קורע על קטנה לכן להלכה א"צ לקרוע ע"ש. ולדעתי מ"ש דלפי' הב' ברמב"ן דבעינן מקיימי מצוותי' לא מקרי קטן צל"ע די"ל דנקרא מקיימי מצוותי' כיון דמוזהרין אנו להאכילו בידים וגם איתא בתורת חינוך ועשו"ת שיבת ציון (סי' ד') וכן מצאתי להדיא בחי' הריטב"א למ"ק (כ"ה א') שכ' דלפי הרמב"ן גם על קטן חייב לקרוע דהוא נקרא מקיימי מצוותיו וא"כ כיון שלפי' הא' והב' של הרמב"ן חייבים לקרוע א"כ יש לפסוק כמותו וצ"ע ודע שראיתי להתפל"מ (סי' ש"מ) שתמה על מה דאמרינן בס"ת שנשרפה חייב הרואה לקרוע דוקא בזרוע וכמעשה שהי' דא"כ מדוע בעומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע אף דהוא שלא בזרוע ע"ש ונעלם ממנו דברי הרמב"ן בתורת האדם שהקשה זה וכ' דמשל בעלמא הוא כו' ע"ש וכ"כ הריטב"א לפירש"י ועשו"ת שבו"י (ח"א סי' פ"ד) ושו"ת ח"צ (סי' י"ז) ומ"ש השבו"י שם דרש"י יחיד הוא לא ראה דברי הריטב"א ועשו"ת טעו"ד (מה"ת סי' ל"ז) שהניח בצ"ע דהא לא הי' כמעשה שהי' ולא ראה דברי הרמב"ן הללו. והנה המל"מ (פי"א מה' אבל הי"א) כ' דאם מת לאדם מת ביו"ט דאינו קורע בחוה"מ ומדברי רבינו יש הוכחה לזה שכ' תחלה אע"פ שאין אבילות במועד דקורע על מתו ושוב כתב אין קורעין אלא הקרובים כו' וע"כ מיירי בין מיתה לקבורה דאי מת ביו"ט אינו קורע על חכם ולא על אדם כשר ולא על העומד בשעת יציאת נשמה דכיון דאדחי אדחי ואין עלי' חיוב קריעה כלל ופשיטא דאסור במועד עכ"ל ולפענ"ד אין הכרח לזה דמה שהכריח דע"כ לא מיירי במת ביו"ט דא"כ אף בחול א"צ לקרוע הנה בס' תפל"מ (סי' ש"מ ס"ה) כ' וז"ל דאפי' מת בשבת חייב לקרוע במ"ש ולא אמרינן כיון שנדחה נדחה דאל"כ מאי פריך כו' ע"ש וא"כ בהתרועע היסוד נפל הבנין ושוב י"ל דהר"מ מיירי במת ביו"ט ועשו"ת מהרי"ט (חא"ח סי' ה' וחיו"ד סי' ו') שכ' וממאי דאיצטרך למתני אין קורעין אלא קרוביו של מת לאפוקי הקורעים לכבוד בעלמא משמע כל קריעה שחייבין בה בחול קורעין בחה"מ ע"ש ומזה משמע דבנ"ד קורעין בחה"מ כיון דחייבים בחול. אולם לפמ"ש הרדב"ז (הובא בברכ"י יו"ד סי' ש"מ) דבמת בשבת אמרינן כיון שנדחה ידחה ולא כהתפל"מ שוב יש הכרח לדברי המל"מ. ובעיקר הנידון של המל"מ הנה מבואר בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' ע"ד) בפשיטות דא"צ לקרוע כיון דאינו בשעת חימום (ולדברי הרדב"ז הללו תקשה מהראי' שהביא התפל"מ. ובטל חיים (ס"ב ב') הניח זה בצ"ע ולא ראה דברי החפל"מ (וע"ש שנסתפק אם לא קרע בס"ת שנשרף אם קורע אח"כ ולדעתי אין ספק בדבר דאמרינן הואיל ואדחי אדחי ודוקא בשומע בתוך ל' שמת לו מת אמרינן דהוי כשעת חימום משא"כ בנ"ד דהוי דוקא כשרואה ולא כששומע וכמ"ש האגודה הובא בשו"ת שבו"י (ח"א סי' פ"ד) א"כ בזה אמרינן הואיל ואדחי אדחי) ועשו"ת ח"ס (חיו"ד סי' שכ"ג) שנשאל על מי שעמד בשעת יציאת הנפש בשבת אם מחויב לקרוע במ"ש והשיב דתלמוד ערוך הוא דאינו קורע וראי' מרב ספרא כו' ע"ש ואינו ראי' כלל דהתם אחר קבורה הוי ותמהני שלא הביא דברי הרדב"ז והתפל"מ הללו ועש"כ (סי' ש"מ ס"ק נ"ג) שכ' על השומע שמועות רעות וקורע דמאחה למחר ובדגול מרבבה שם תמה ע"ז דהא על שמועות רעות אינו מאחה לעולם וכן הניח בתימה השירי קרבן בירושלמי פ' אלו מגלחין ונ"ל לפרש דברי הש"כ דהנה בש"ס מ"ק מבואר דהא דאין מאחין היינו באיחוי אלכסנדרית וכ"ה בטוא"ח (סי' תקס"א) ועמ"ש בשו"ת פנ"י (ח"ב חיו"ד סי' ל"ו) שהאריך בזה למה השמיטו כאן הטוש"ע זה. וא"כ י"ל דכוונת הש"כ כאן דרשאי לאחות באיחוי שאינה אלכסנדרית ועש"כ סק"ל שהביא שכל] שאינה ניכר התפירה זה נקרא אלכסנדרית וא"כ כאן מיירי בסתם מחאה: