עמודי אש קפט

וכיון שנארג הוי ראוי לפרשו על המת עכ"ל משמע דכשיפרשו אותו על המת הוא אסור וז"ל ש"ג פ"ג דברכות וז"ל וכן הפורש בגד על המת וייחדו להניחו שם עולמות ה"ז אסור לעולם עכ"ל משמע דבפרישה לחוד סגי וז"ל הש"ג פ' אלו מגלחין לפיכך הפורש בגד על המת דבר שאינו שלו אפי' לקברו בו אינו נאסר עכ"ל וכן נ"ל ממ"ש הש"ג פ' נגמר הדין בשם ריא"ז דכשמזריקים הכלים על המת אינם נאסרים דהם מתכוונים לאבד שלהם. וראיתי להמחנה אפרים בהגהותיו לאלפסי שכ' וז"ל צ"ע דאמאי איצטרך להאי טעמא דהא קיי"ל הזמנה לאו מלתא עכ"ל. ועם האמור א"ש דהש"ג לשיטתו דההנחה הוי מעשה וא"כ הוי בכאן הזמנה ומעשה ושניהם באים כא' וא"ש. וא"כ מבואר דאין לדייק מלשונות הפוסקים ונחזי אנן הנה מ"ש מע"ל עוד ראי' ממה דמקשה לאביי דאמר הזמנה מלתא מההוא דהי' אביו ואמו מזריקין עליו כלים כו' ומדלא מקשה ג"כ לרבא חזינן דקרי הש"ס להנחה הזמנה ולא מעשה. הנה אין ראי' כלל משם וכמעט ראי' להיפוך משם דההנחה הוי מעשה והש"ס באמת הי' יכול להקשות כן לרבא ג"כ והי' יכול לומר וליטעמך וכמו שהוא כן בכמה דוכתי בש"ס. ומיושב בזה מה שתמה הלח"מ (ה' אבל פי"ד הכ"ב) עמ"ש הרמב"ם והפוסקים דבזרקו כלים אינו אסור רק כשנגעו במטה משום דאגב מרייהו כו' דהא בש"ס זה לא אמרו זה רק לאביי ולא לרבא ומנ"ל לרבא כן כו' ע"ש אולם עם האמור א"ש דהר"מ וכל הפוסקים ס"ל בפשיטות דההנחה הוי מעשה וא"כ קשה להו מהש"ס הזה ופירשו הש"ס דגם לרבא קשה וא"כ גם לרבא צ"ל כן. בשגם די"ל דהר"מ הוכיח דגם לרבא עכצ"ל דאגב מררייהו מהא דאמר רבא בשבת (קי"א ב') דהוציא תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו פטור וע"כ מה דפטור על הכיס הוא משום אגב מרייהו מבטיל לי' לתינוק וכמ"ש רש"י שם. וע' בתוס' רי"ד שהביא משום ריב"ם דהוי משאצ"ל ודחה זה וכ' דהעיקר כפירש"י וא"כ מוכח דגם רבא ס"ל הסברא דאגב מררייהו. והנה הא דקיי"ל הזמנה לאו מלתא הוא משום דילפינן מעכו"ם והרמב"ם פ"א מה' איסורי מזבח כ' דמוקצה לע"ז לא הוי עד שיעשה מעשה שיגזוז את הבהמה והראב"ד חולק עליו שם וכ' הלח"מ דיש לתמוה על הראב"ד מברייתא דפ' כל הצלמים כו' וי"ל דמודה הר"א ז"ל דבעי מעשה קצת או יניע גופה ויאמר זה לע"ז ובאמר לחוד לא סגי ומה שהשיג על רבינו ז"ל הוא שכ' דבעינן שיעשה מעשה גמורה בגופה שיגזוז אותה עכ"ל ופלוגתת הר"מ והראב"ד המה ב' לשונות ברש"י ותוס' תמורה (כ"ט א') וע' בשיטה מקובצת ב"ב (קכ"ט ב') במה שהקשה הרא"ש שם על הרשב"ם שפי' על מה דאמרי שם שאם הקצה לעכו"ם כו' דהא אין הקדש לעכו"ם כו' ע"ש וי"ל דשיטת הרשב"ם כהראב"ד וא"ש ודו"ק. ומרש"י ותוס' שם נראו שהסכימו להראב"ד וכן פסק הרש"ל כיש"ש ב"ק (פ"ד סי' כ"א) וערש"י יבמות (ק"ג ב') שפי' סנדל של תקרובות עכו"ם שמסרו לשם דורן דלא נהירא דהא אין הקדש לעכו"ם משמע דס"ל דאף במעשה אין הקדש לעכו"ם וצ"ע]. וא"כ הי' נראה דלהר"מ בעינן שיעשה מעשה רבה ולהראב"ד סגי במעשה קצת. אך נראה דלכ"ע לא בעינן שיעשה המעשה בשלימות וראי' מהא דמבואר ביו"ד (סי' ש"ס) דקבר של בנין אסור אפי' קברו בו נפל וקשה דהא מבואר בא"ח (סי' תקכ"ו) דלהסיר ערלת נפל אסור ביו"ט שני מטעם דאין מצוה לקבור נפל ע"ש ובמ"א ובאחרונים שהאריכו בזה) (וצל"ע מספרי פ' שופטים דאי' התם מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בל"ת ת"ל לא תסיג גבול רעיך יכול אפי' לא נקבר אדם בו מעולם ת"ל בנחלתך אשר תנחל הא אם קבר בו אפי' נפל א' ברשותו אינו עובר בל"ת ואם אינו חייב בקבורה מדוע יהי' יוצא כשקבר בו נפל משמע דנפל חייב בקבורה) וא"כ לא מקרי מעשה בשלימות דנעשה לקבור בה מת שחייב בקבורה ונפל אינו חייב בקבורה אע"כ דלא בעינן שיעשה מעשה בשלימותה. ומצאתי בא"ז (סי' תכ"ב) שכ' וז"ל ואפי' ת"ק לא אמר דאסור בהנאה אלא כשהטיל בו נפל משום דעדיף מהזמנה מבואר דלא בעינן שיעשה מעשה רבה רק שיהי' עדיף מהזמנה. וע' בא"ח סי' קנ"ג דמעות שגבו ונתנו לביהכ"נ נקרא מעשה ועש"כ יו"ד סי' רנ"ט סק"ד ומ"א וא"ר בא"ח שם שהאריכו בזה דהנתינה לגבאי הוי מעשה (ואמת שדעת הרמ"כ ההובא בכ"מ פי"א מה' תפלה והרא"ש בתשו' כלל י"ג סי' ד' דזה לא נקרא מעשה. וכן ראיתי בתשב"ץ ח"ב סי' ק"ע שהשיג מזה על הטוא"ח וצל"ע על מה שלא השיג כן על הר"מ ה' תפלה שכ' כלשון הטור וכן ראיתי בשו"ת מהר"ם מרוטינבורג ח"ג סי' רס"ט שדעתו כן ועט"ז בא"ח שם שהאריך דהנתינה לא הוי מעשה והוא רק מטעם נדר והא"ר תמה עליו דלקח לו שיטה לעצמו אולם באמת זכה לכוון לדעת המהר"ם) וא"כ מבואר דלא בעינן שיעשה המעשה בשלימותה. וע' מרדכי פ' אלו מגלחין (סי' תתקט"ז) שנראה שתלוי בב' תירוצים שבמרדכי אם גביית המעות עדיף מטווי לארוג יעו"ש אולם בעיקר הדבר תמהני על מע"ל שהרי כ' הר"מ (פי"ד מה' אבל הכ"א) אפי' ארג בגד למת לא נאסר עד שיגע במטה הנקברת עמו שאין ההזמנה אוסרות מבואר דבנגיעה במת לא הוי מעשה ובנגיעה למטה הוי מעשה ובהלכה זו מיירי באיסור תורה ולא משום אחלופי שזה כתב בהלכה שאחר זה. והן אמת שצל"ע דלמה דוקא במטה בשלמא לענין האיסור דרבנן שמא יחליף א"ש מה דאסור דוקא במטה הנקברת עמו ולא כשנגע במת עפ"י מ"ש בתוס' רי"ד שבת (מ"ג ב') וז"ל כל הכלים הנוגעים במטה הנקברת עמו הן נאסרים מפני שהן הי' רגילים לקבור כל כלי תשמישו עמו שלא יהנה אדם יותר מהם והם אסירים בהנאה עכ"ל וא"כ כיון שכל הטעם שלא יבואו לומר דהכלי תשמישו מותר מה שהי' מייחדים למה יהי' מותר לכן אסרו כל מה שנגעו במטה משא"כ על המת לא גזרו שעליו לא הי' רגילים להניח כלי תשמישו ועמ"א בא"ח סי' שי"א ס"ק ט"ז אבל לענין האיסור דאורייתא מדוע כשנגעו במת לא הוי מעשה ובנגע במטה הוי מעשה וצל"ע. וע' תורת חיים בחי' לסנהדרין (דמ"ח) שכ' אא"ב הזמנה מלתא הוא שפיר דכשלא נגעו במטה מותר דההזמנה לאו מלתא הוא אבל נגעו במטה שפיר הוי מעשה וכאלו כרכוהו בו דמי לכך אסור אלא אי משום מררייהו עביד הכי אמאי נאסרין בנגיעה הא לא עביד מידי עכ"ל מבואר להדיא ג"כ דההנחה על המת לא הוי מעשה רק ההנחה על המטה [ ע' בתשו' הגאונים הנדפסים בליק סי' מ"ה בשאלות ששאלוהו לרב יהודא גאון שכ' וז"ל תוב שאלוהו מקמי' בגד שפרשוהו ונגע בגופו של מת מהו בהנאה ואמר מותר מה דלא אזמני' לא מיתסר עכ"ל ומדאמר הטעם משום דלא הוי הזמנה משמע דאם הי' הזמנה אסור אף שפרשוהו לבד ולא כרכוהו וסייעתא למ"ש למעלה] וא"כ בנ"ד לא הוי מעשה כיון שלא הניחו על המטה רק על המת אך כיון שמלשון הש"ג משמע דההנחה על המת הוי ג"כ מעשה וכמ"ש למעלה ע"כ נלע"ד דיותר טוב ליתן התכריכין למת עני דבזה יש לנו לסמוך על שיטות הרשב"א ודעימי' דזה מותר אף היכא שעשה מעשה. וראיתי להעיר עמ"ש התפארת ישראל עירוכין (פ"א ציון כ') שכ' דלהכי שער המת מותר ולא דמי לכלים שנגעו במטה דאסורים דהתם מדמזרקים על המת הו"ל כיחדום בפי' להקבר עמו אבל לא שהתכוון להיפוך עכ"ל ושגה בזה דלפי המסקנא בזרקו ראוי להיות מותר דאגב מררייהו א"כ הו"ל ככיוון להיפוך אך הטעם דאסור משום דאתי לאחלופי וז"ב. ודרך אגב אעיר עמ"ש התוס' סנהדרין (מ"ז ב') תימה כי גמר נמי מע"ע הא אמר ר' יוחנן עריפתה אוסרתה ולא מיתסרא בהזמנה ורבא פסק כר"י לגבי ר"ל וראיתי להמלא הרועים (ערך הזמנה ס"ד) שכ' ודברי תוס' תמוהים מאד מה שהצריכו להוכיח מר"י הלא מפורש בכריתות דכ"ד ע"ב דרבא ס"ל דאינה נאסרת מחיים אלא לאחר עריפתה עכ"ל. אולם ראיתי בהגהת הב"ח שהגיה רבה וא"כ לק"מ ונראה שלכן הגיה הב"ח כן בכדי שלא תקשה על התוס'. ושוב ראיתי בשו"ת ח"ס (חיו"ד סי' קל"ב) שגם הוא תמה כן ע"ד התוס' וכ' דאין לומר דגרסינן רבה דז"א דהא רב המנונא הי' תלמיד ר"ח ומעולם לא הוזכר ר"ח קודם רבה ומכ"ש רב המנונא תלמידו ע"ש ולענ"ד לק"מ דהא כתבו התוס' בעירובין (ס"ג א' ד"ה רב המנונא) דתרי רב המנונא הי' חד שהי' תלמידו של רב חסדא וא' הי' תלמידו של רב וא"כ י"ל דהכא הי' רב המנונא תלמידו של רב ושפיר אקדמי' לרבה. וע' בס' משחת אהרן (דס"ט ע"ב) שהקשה ע"מ דאיתא בסנהדרין (דמ"ח א') הכא במאי עסקינן דרמא בי' מת וז"ל אין להקשות מזה להא דאמר שמואל לעיל להני דהוי לקחו עפר מקברו דרב דיאות עבדין כו' ואע"ג דהתם הוי מונח רב כו' ע"ש ותירוצו דחוק וקושיתו לק"מ דמה שהתיר שמואל הוא לפי שהי' קרקע עולם וא"כ הכא דמיירי בנפש שהוא בנין על הקבר כמ"ש רש"י והוי תלוש ולבסוף חברו לכן נאסר וז"פ. והנה השואל כ' וז"ל וקשה לי מ"ש בש"ס תרגמא עולא במטה הנקברת הלא עולא קדים טובא לאביי ורבא עכ"ל. אולם נמצא בש"ס חולין (קל"א ב') דאמר עולא לרבא רבי מטונך כו' מוכח דעולא קרא לרבא רבי וא"כ אין מן התימה שיתרגם עולא. וראיתי להעיר על מ"ש בשו"ת ס' סתם (ה' ס"ת סי' ס"א) שכ' שלפי פירש"י דפי' דאי הזמנה מלתא בעינן עיבוד לשמה די אם התחלת העיבוד הוי לשמה ולפי פי' ר"ת בעינן כל העיבוד לשמה וסיים וז"ל והרא"ש שכ' שדי בתחלת העיבוד לשמה ס"ל כדעת רש"י ורמב"ן דמכח הזמנה מלתא ולכך די בתחילתו עכ"ל ודבריו תמוהים דהא בהרא"ש בהלק"ט (ה' ס"ת סי' ג') הביא פירש"י והקשה ע"ז מההיא דפ' הנזקין כו' ואסיק כפיר"ת ע"ש מבואר דהרא"ש פוסק כר"ת ולא כרש"י ומוכח דלא תליא כלל זה בזה

(ג) יש לחקור אם חולה שאין בו סכנה אם מותר ליהנות ממת עכו"ם וראיתי בשו"ת אבן השוהם (סי' ל') שכ' דהא דמבואר בש"ע דמת עכו"ם אסור בהנאה הוא רק מדרבנן ולכן מותר ליהנות חולה שאין בו סכנה. ובאמת לא כן הוא דמקור דברי הש"ע המה מתשובת הרשב"א ושם מבואר דגם עכו"ם נכלל בכלל הג"ש דשם שם וא"כ אסור מה"ת. וראיתי בבית הלל ביו"ד (סי' שמ"א) שכ' וז"ל הנה דין זה דמת עכו"ם אסור בהנאה לא ידעתי מנ"ל הא הלא לא מצינו בטור ושום פוסק שהביאו זה עכ"ל ובאמת מבואר להדיא כן בתשו' הרשב"א וכמ"ש מרן בבדק הבית. ועמל"מ ה' אבל פי"ד שכ' דאע"ג דהרשב"א דחה הראי' סובר הב"י דהוי דחי' בעלמא ע"ש. אולם בשו"ת צ"צ (סי' י"ג בהג"ה) כ' דהרשב"א סובר כהדחי' ע"ש ולי נראה עיקר כהצ"צ דהא כ' הרשב"א בחי' לב"ק (ד"ט ע"ב) דאיצטריך שור ולא אדם לאפטורי לנכרי הקנוי לישראל שמותר בהנאה ע"ש. וכ"כ עוד בפר' הפרה ועמ"ש בדמ"ט ע"א ודו"ק. ומדברי הרשב"א הללו נסתר פי' השבו"י (ח"א סי' פ"ט) שכ' לפרש דברי התוס' בב"ק דדוקא עבד הקנוי לישראל סברי התוס' דמותר ובשו"ת יד אלי' סי' ס"ז) השיג עלי' ע"ש ועכ"פ לפי מה שהבין הב"י בדעת הרשב"א דדיחויא בעלמא הוא פשיטא דאסורים ליהנות מה"ת ואסור לחולה שאין בו סכנה. וע' חי' המאירי שבת (צ"ג ב') שכ' שמהירושלמי מוכח דסובר דמת עכו"ם מותר בהנאה וע' שיטה מקובצת לב"ק (דנ"ג ע"ב) על מה דאיתא התם מי שהמת שלו שכ' בשם ר' ישעי' וז"ל תימה למה לי שור למעוטי אדם תיפוק לי' דאין המת שלו ושמא משום עכו"ם איצטרך דנבלתו מותר בהנאה עכ"ל מבואר ג"כ דס"ל דמת עכו"ם מותר בהנאה.