עמודי אש קפח

ה"ה שעל מה שרצה הרשב"א להעמיד ש"ס דילן בסנהדרין דמיירי בשקדמה העיר לקבר כ' וז"ל יש לתמוה דא"כ לא הוי שתיק גמ' דילן מלפלוגי בהכי וראיתי להשירי קרבן בנזיר (פ"ט ה"ג) שכ' ע"ד הכ"מ האלו וז"ל ולדידי דברי הכ"מ תמוהין דאיך אפשר לומר דגמ' דילן איירי אפי' בשקדם הקבר איך התירו חכמים הנאה דמדאוריית' אסור דהא כדין נעשה וכי יש יכולת ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה וצ"ע עכ"ל אמנם אם נימא כהרשד"ם א"ש דהנאת הקבר אינו אלא מדרבנן אך באמת מבואר בכ"מ לקמן דקבר מה"ת אסור בהנאה. ודברי השירי קרבן בלא"ה המה תמוהים לדעתי דהא הכא בקבר המזיק קיימי' ובזה גם בש"ס דילן מבואר דאסור בהנאה. ויש להבי' ראי' דלא כהרשד"ם מירושלמי כלאים (פ"ב ה"ח) דמקשה שם על המשנ' דאכילת הגפן והקבר עולה במדת בית רובע ודייק הא גפן עצמה לא למה מפני שהיא אסורה בהנאה והרי קבר אסור בהנאה כו' ולכאור' אי הקבר רק מדרבנן אסור אין קושיא דגפן דאוריית' וקבר דרבנן אע"כ דגם קבר דאוריית' ויש לדחות. אולם יש להבי' ראי' מירושלמי (ע"ז פ"ג ה"א) דמקשה על מה דאיתא התם דאסור לילך בצל ע"ז דהרי הקבר אסור בהנאה וצלו מותר והרי היכל דאסור בהנאה כו' ולפ"ד הרשד"ם מאי קושי' דע"ז לפי שאסורה בהנא' מדאוריית' אסור גם הצל אבל קבר דאיסור הנאה שלו הוא רק מדרבנן מותר הצל אע"כ דגם קבר אסור בהנאה מדאוריית'. ואין לומר דעיקר הקושי' מהיכל הא לית' דאדרבה מהיכל אין קושי' דהא לתוכו עשוי ולהכי צלו מותר כמבואר בפסחים (כ"ו א') ועיקר הקושי' הוא מקבר וכמ"ש המראה הפנים שם ומוכח דלא כהרשד"ם. והעולה בידינו דבין מת ובין תשמישיו אסורין בהנאה מה"ת. אולם ראיתי בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תקל"ז) שכתב דהחוצב קבר ופינוהו שמותר לקבור בו אחר שלא [אסור] אלא בהנאה ולקבור אחר מה הנאה יש בו לחי ולמכור אותו להניח על אחר אסור וכן להשתמש בו החי דהיינו ששנינו פינוהו אסור בהנאה אבל לקבור אחר לא שמענו עכ"ד ולפ"ז יש לנו היתר בכל דברים האסורים בהנאה של מת ליתן אותו על מת אחר. הן אמת שהד"מ (סי' שס"ד) כ' ע"ד הרשב"א הללו שמדברי הטור משמע שכ"ע ס"ל לאיסור. אולם דברי הד"מ צ"ע שדחה דברי הרשב"א מחמת משמעות דברי הטור ובאמת מבואר בנמ"י פ' נגמר הדין בשם הרמב"ן וגם הוא הסכים לזה כדברי הרשב"א וע' בשונה הלכות (דע"ג ע"א) וכן ראיתי בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תשמ"א) שפסק כהרשב"א. וראיתי לחכם א' בשונה הלכות שם (דע"ה ע"ב) שתמה על הרשב"א מפי"ג ממס' שמחות דאיתא שם ארון שפינוהו של אבן יקבר של עץ ישבר ואמאי ישבר הא מותר לקבור בו אחר וכבר קדמו לתמוה בזה בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' פ"ז). אולם לענ"ד אין תימה על הרשב"א דע"כ כונת הרשב"א דוק' במקום שאין נוטלין שכר ויש מהקהל שקוברין בחנם דלא נהנה כלל דהיכא דנוטלין שכר ע"ז הוא מהנה לחיים וכמ"ש הנמ"י להדיא כן וא"כ אוקים הרשב"א להך ברייתא דמס' שמחות דמיירי במקום שנוטלין שכר וא"ש. ונראה שנעלם מהשבו"י דברי הנמ"י הללו. ועי"ל דהרשב"א אזיל בזה לשיטתו שכ' בתשובה הובאה בתשב"ץ (ח"א סי' קצ"ה) ובשו"ת הריב"ש (סי' ז') ובב"י יו"ד (סי' ער"ה) דאף דאיתא בש"ס יגנז עכ"ז יש לו תקנה ע"ש וא"כ ה"ה הכא אף שכתב ישרף יש לו תקנה כשיקבור בו אחר והבן וע' בתפארת למשה (סי' שס"ד) שהביא הדין בשם הרשב"א להלכה בלא שום מחלוקת וצ"ע שלא העיר מדברי הד"מ האלו. ואמת שמ"ש הרשב"א דהנאת המת לא מקרי הנאה הלכה זו פסוקה בידינו לפי דעתי בטיו"ד (סי' רכ"א) והיא מהתוספתא דהנודר הנאה מחבירו מותר להביא אלי' ארון ותכריכין וסיים שם שאין הנאה לחיים ע"ש מבואר כמ"ש הרשב"א וע' בב"ח סי' שס"ד ס"ג שכ' דגם לר' ישעי' אינו אסור אלא מדרבנן ע"ש וא"כ במידי דרבנן הסומך ע"ד הרמב"ן והרשב"א והנמ"י והרדב"ז והתפל"מ אין מזניחין אותו ובפרט במקום שיש עוד צדדים. ודרך אגב אעיר עמ"ש הטור דהא דבקבר של אביו לא יקבר בו עולמית דוקא בנו דחייב בכבודו אבל אם בא אחר לקבור אין מוחין בידו וכ' בשו"ת שיבת ציון (סי' נ"ח) וז"ל ולדידי יפלא איך יפסוק הטור דלא כהרמב"ם במקום שלא נמצא לא' מן הפוסקים הראשונים שיחלוק בזה על הר"מ ע"ש ובמחכ"ת נעלם ממנו שהרמב"ן בתורת האדם (ענין קריעה) כתב ככל דברי הטור ומשם מקור דברי הטור. ובאמת דברי הרמב"ם אינם מוכרחים דפליג על הרמב"ן ולק"מ על הטור וז"ב. העולה מזה דמת ותשמישי' אסורים בהנאה מה"ת (וכדמות ראי' לזה מדברי התוס' נדה (ס"א ב' ד"ה אבל) שכתבו דלהכי מותר מכלאים לעשות תכריכין דלא חיישינן שמא ימכרם או שישמש בהם דתכריכין אסורין בהנאה וקשה דהא לשיטתם מה"ת אינו בטל דה"ל היתר בהיתר וכמש"ש בד"ה בגד וא"כ למה סומכין בכלאים מה"ת על סמך שאסורים בהנאה דהוי רק מדרבנן אע"כ תכריכין אסורין בהנאה מה"ת) ועתה נבא לנ"ד ומקודם נחקור בדין הזמנה הנה אנן קיי"ל דהזמנה לחוד לאו מלתא הוא זולת בגוף הקדוש' בזה גם הזמנה מלתא. וראיתי להטורי אבן מגילה (כ"ו ב') שהניח בקושיא דלמה אמרו בש"ס שם בביהכ"נ ולבני דתליא בפלוגתא אם הזמנה מלתא הוא הא ביהכ"נ הוי גוף הקדושה ובזה לכ"ע מלתא הוא עכ"ד. ותמהני על תמיהתו דהא כ' הרמב"ן בליקוטי' למגילה דביהכ"נ אינו גוף הקדוש' ונקרא רק משמשי קדושה והובא גם בר"ן מגילה והוא חלק עליו וסובר דחז"ל נתנו עליו שם קדושה ע"ש וא"כ לכ"ע לא נקרא גוף הקדוש' וא"ש קושיות הט"א לדעת הרמב"ן במלחמות דבגוף הקדושה ג"כ הזמנה לאו מלתא הוא וגם השיג שם על בעל המאור שסובר שהגוילין הם גוף הקדוש' דהא ליתא דאגב הכתב הם קדושים ואזיל הכתב בטל קדושתייהו וראיתי בשו"ת עמק הלכה (חא"ח סי' ט"ז) שכ' וז"ל נ"ל ראי' ברורה להבעה"מ מש"ס בנדרים פ"ק הזמינו לביה"כ מהו ופסקו הפוסקים לחומרא והתם אגב הצואה נאסר ואפ"ה יש זימון והא דמיבעיא לן היינו דהתם לא הוי רק אסורה בפה והתוס' כ' בסנהדרין דלאו הזמנה מקרי ואפ"ה לגוף הטומאות מלתא כ"ש יבדל לגוף הקדוש' דבעינן עכ"פ מעש' דלשמה דמלתא היא עכ"ד ושגה בזה ולק"מ על הרמב"ן דהא כ' הראב"ד בפ"ג מה' ק"ש דאע"ג דקיי"ל הזמנה לאו מלתא עכ"ז מיבעיא לי' מחמת דמאיס ע"ש וכ"כ הבעה"ע בעשרת הדברות (ה' ק"ש) וכ"ד הרא"ש והפוסקים וא"כ אין מזה ראי' כלל דהכא רק מדרבנן ומחמת בזיון ולא שייך כלל בדין הזמנה דאיירינן בה וז"ב. ועכ"פ אנן קיי"ל דהזמנה היכא דאינו בגוף הקדושה אינו חל כלל. כמו כן קיי"ל דמעשה בלא הזמנה אינו חל כלל וכ' הנמ"י פ' נגמר הדין דה"מ כשנטלו התפילין מהן אבל בעוד התפילין עליהן אסור וכתב בפירושו העמק הלכה שם דבשעה שמונח שם הקדושה הוקצה החפץ ואינו רשאי להשתמש בו דבר חול וה"ה אפילו קדושה קלה מזה אסור להניח בו וה"ה שאסור לפנות הקדושה להניח בו מעות ע"ש. ולדעתי שגה בזה ואשתמיטתי' ש"ס ערוכה ברכות (כ"ג א') דאיתא התם תני חדא צורר אדם תפילי' עם מעותי' באפרקוסותו ותניא אידך לא יצור לא קשיא הא דאזמני הא דלא אזמני מבואר דבמעש' לבד מותר לצור עם מעותיו ביחד וכוונת הנמ"י נראה דהיא כמ"ש רש"י שם בד"ה עם מעותיו וז"ל לא עם המעות ממש אלא שני קשרים זה אצל זה עכ"ל מבואר דעם המעות אסור מחמת בזיון וכ"ה כוונת הנמ"י ובקדושה קלה י"ל דמותר להניח זה אצל זה. ומ"ש העמק הלכה להביא ראי' מש"ס ע"ז דמ"ז דהכניס לתוכה עכו"ם והוציאה ה"ז מותר אבל לא הוציא' אסור עכ"ל לא מוכח מידי לא מיבעיא לפי הפי' שהביא הר"ן והריטב"א בשם י"מ דמיירי שהכניס לתוכה בתורת קבע ועכ"ז מותר היכא שהוציא' ע"מ שלא להכניס' לתוכה לעולם דבודאי שוב אין ראי' מזה אלא אפי' לפי פי' הא' דמיירי שאזמני' לשעה וכן פי' הש"כ ביו"ד (סי' קמ"ה ס"ק י"ד) וכן ראיתי להתוס' רי"ד בע"ז במהדורא תליתאה שפי' כן הנה מבואר דגם בעת מעשה אינו אסור רק מדרבנן והריטב"א כ' דהוא משום מראית העין וי"ל דוקא בע"ז דחמיר חששו משום מ"ע ולא בשאר איסורים. וראיתי בתפארת ישראל בע"ז (פ"ד ציון כ"ד) שכ' עמ"ס הרע"ב שם שבימיסאות של מלכים מותרות דהטעם לפי שמעמידין אותן לפי שעה וז"ל אבל לא קיי"ל כן דאפ"ה כשהקצהו לכך אסור כש"ך סי' קמ"ה ס"ק י"ח עכ"ל ותמהני ע"ז דהא גם כשהקצהו לא הקצהו אלא לפי שעה ובזה בודאי מותר ואין ראי' מש"כ שם דמיירי בבית שהקצהו לעולם אבל בבימיסאות שהקצ' רק בעת שהמלך יהי' שם זה לא הוי הקצא'. וז"ל הריטב"א בע"ז (דנ"ג ע"ב) שאינה אלא תשמיש ארעאי ודי שיאסר בעודה עליו מפני מראית העין עכ"ל מבואר להדיא כמ"ש. ועתה אבא לנ"ד הנה כתב מע"ל דכאן שלפי שלא הי' כהוגן לא ההזמנ' ולא המעש' דההזמנה לא הי' אלא בדיבור ולא הוי הזמנה עכ"ד הנה י"ל לפמ"ש בשו"ת חו"י (סי' נ"ט) וז"ל משא"כ כיס להניח בו תפילין או אומר לאומן עשה לי כיס של תפילין הוי שפיר הזמנה בלא דיבור כלל דשינוי מעשהו ותבניתו הוי הזמנ' רבה וגם א"צ לחשוב מחשב' שיהי' לעולם עכ"ל והסכים לזה הא"ר (סי' מ"ב סק"ב) א"כ בנ"ד כיון שעשה ותפר התכריכין תבניתם מוכחת עליהם על מה הן נצרכין והוי שפיר הזמנה. אך ז"א דהא נרא' דבעינן שיהי' ההזמנ' קודם המעש' וא"כ אם נתפס דההזמנ' הוא תפיסת התכריכין והמעש' היא ההנחה על המת א"כ הוי המעש' קודם ההזמנה ולא מהני. אך נרא' דבנ"ד הוי שפיר הזמנ'. ומ"ש מע"ל דבדיבור לא הוי הזמנ'. מלבד דזה אינו מוסכם ודעת הרמב"ן דבדיבור לחוד הוי הזמנ' וכן ראיתי בנמ"י ה' תפילין שם וז"ל אזמני' שאמר זה הדבר הוא לצורך תפילין עכ"ל מבואר דבדיבור לחוד הוי הזמנ' ומזה תמוהין לי דברי המלוא הרועים (מערכת הזמנ' סי"א) שכ' בשיטות הנמ"י בסנהדרין דבדיבור לחוד לא הוי הזמנ' ע"ש שלפ"ז יסתרו דברי הנמ"י א"ע ממ"ש בה' תפילין דבדיבור לחוד הוי הזמנ' אך גם אם נסכים דבדיבור לחוד לא הוי הזמנ' בכאן הוי הזמנ' דכיון דהדיבור הי' שלקחו לשם כך הוי שפיר הזמנ'. וז"ל הר"ן בחי' לסנהדרין (מ"ז ב') ולא מיחוור אלא דאביי אמר מלתא היינו בהזמנ' שיש בה מעש' דומיא דאורג הא הזמנ' בדיבור אפי' אביי מודה דאין זה כלום ולשון הזמנ' מוכח הכי שהזמינו במעש' או במקח שלקחו לשם כך עכ"ל מבואר דבמקח הוי שפיר הזמנ'. ומ"ש מעל' דלא הוי מעש' ההנחה על המת ודוקא כשכרכוהו בו הוי מעש' דבעינן שיעש' כל מעשה המצטרך הנה הי' מקום לסייע לזה מלשון בעל המאור (פ"ק דסוכה) שכ' וז"ל משא"כ בבגד המת שאין בו מצוה אלא שהוא נאסר עם המת בכריכתו וכל מה שנעשה קודם לכן אינו אלא הזמנה בעלמא עכ"ל. משמע דוקא כשכרכהו בו הוי מעשה וכ"ה לשון השאלתות פ' חוקת סי' קל"ג וז"ל ברם צריך למימר אלו היכא דיחדה תשמישי' למת ועדיין לא כרכוהו בו מי מיתסרי בהזמנה כו' ע"ש משמע ג"כ דבעינן כרכוהו בו אולם עכ"ז יש מקום לדוחה לדחות דאורחא דמלתא נקטו ולאו דוקא דאל"כ צא ופרנס לי לשון רש"י מגילה (כ"ו ב') שכ' באורג בגד למת שאינו חסר אלא אריגה