עמודי אש קפז

משום כפרה וכמ"ש התוס' שם וא"כ י"ל דלהכי מותר האפר [דהטעם] משום כפרה [ואתעביד מצותו] ואף דלחומרא פסק הר"מ כלישנא דמשום בזיון כמבואר בפרק י"א מהלכות זכיה ועיין בב"י יו"ד (סי' שמ"ח) מ"מ י"ל דדוקא לענין הקבור' עצמו שהוא מה"ת פסק להחמיר אבל לענין האפר שאיסורו רק מדרבנן וכמ"ש הפנ"י בפסחים פסק להקל ועדיין צ"ע. ולדברי הר"מ דס"ל דאיסור הנאה במת הוא דרבנן מיושב קושיות התוס' עירוכין (ד' א' ד"ה נפשות) שהקשו דאיך ס"ד דמת יהי' בעירוכין הא אסור בהנאה מה"ת ע"ש ולדברי הר"מ דהוא מדרבנן א"ש והבן. והנה גם אם נחליט בדעת הר"מ דס"ל דאיסור הנאה במת הוא רק מדרבנן עכ"ז בודאי לא נפסוק כמותו במה דמבואר בכל הראשונים להיפוך. אמנם ראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' כ"ה) שכ' דמדברי הר"מ פי"ב מהמ"א שס"ל שבשר אדם אסור לאכול מה"ת ע"כ דס"ל דמת איסור הנאה שלו הוא רק מדרבנן ע"ש שלפי דעתו גם הרמ"א שפסק ביו"ד (סי' ע"ט י"א) כהרמב"ם גם הוא ס"ל כן. וא"כ לפ"ז לכאורה מהראוי הי' לפסוק כן. אך הא ליתא ודברי הפרי תבואה אינם מוכרחים כלל בדעת הרמב"ם ונעלם ממנו דברי הר"מ פ"ז מה' ע"ז דעל תקרובות עכו"ם לוקה ב' וע"כ דגם על הנאת המת לוקה דהא תקרובות עכו"ם ילפינן ממת וכמו שהכריח השער המלך (פ"ה מה' אישות פ"א) ועכצ"ל דלא הלוי כלל זה בזה. וגם אם מת איסורו בהנאה מה"ת עכ"ז יוכל להיות דבשר אדם אסור מה"ת ואין ראי' כלל מזה וכ"כ הש"כ בסי' ע"ט סק"ג דמת אסור מה"ת לכ"ע וא"כ קם דינא דמת איסורו בהנאה מה"ת אמנם ראיתי בשו"ת הרשד"ם (חיו"ד סי' כ') שכ' דאף דמת עצמו אסור ליהנות מה"ת עכ"ז איסור הנאה בתכריכי המת לא הוי רק מדרבנן ע"ש ובשו"ת הג' מהריד אופינהיים הנדפס בשו"ת חו"י בסופו נראה שהסכים לזה ע"ש. ובזה י"ל מה שהקשה בשו"ת יד אלי' (סי' ס"ז) דאמאי לא נקט במשנה קידושין (כ"ו ב') תכריכי המת ע"ש. ולהנ"ל א"ש דבמשנה לא מיירי רק במקדש באיסורי תורה ואיסור תכריכין לא הוי רק מדרבנן אולם באמת נסתרו דברי הרשד"ם מתוך דברי רש"י סנהדרין (מ"ז ב') שכ' להדיא דגם איסור תכריכי המת הוי מה"ת וכמו שהשיג על הרשד"ם באפרא דארעא (מערכת ת' אות י"ג) ובשונה הלכות (דע"ב ב') ובשו"ת הגרע"א (סי' מ"ה) ואני מוסיף דכן מבואר ג"כ ברש"י יבמות (ס"ו ב') וז"ל תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה עכ"ל וכ"כ תר"י בברכות (פ' שמתו) וכ"כ רש"י עירובין (ל"ח ב') ומגילה (כ"ו ב') וחולין (ל"ט א') והרשב"ם בב"ב (קל"ז א') והנמ"י שם וכ"נ קצת ממה דאמרו בש"ס שם מסתמא לא ניחא לי' דליזלי לאיבוד ואי הוי מדרבנן ראוי ליהנות שלכדה"נ ולא מקרי לאיבוד. ומהסוגיא דיבמות מוכח כן דהא אמרינן שם דמפקיע מידי שיעבוד כמו הקדש והנה בהקדש הוא דוקא כשקדוש קדושת הגוף וכמ"ש רש"י שם וכ"כ הראב"ד בה' עירוכין (פ"ז הי"ד) וכ"ה דעת מר רב יהודאי גאון והר"ח כמ"ש בשמם הבעה"ת (שער מ"ג ח"ב) וא"כ אם תכריכי המת אינם אסורים אלא מפני כבודו של מת איזה קדושת הגוף יש בהן וז"ל המהרי"ל בתשובותי' (סי' קמ"ד) ואפי' לקדושת הגוף כגון האורג בגד למת דקחשיב לי' קדושת הגוף דקניא מיתנא פ' אלמנה לכה"ג עכ"ל מבואר דחשיב לי' קדושת הגוף ואף אם נאמר דלא בעינן קדושת הגוף רק שיהי' איסורו בהנאה וכמו שנראה כן מדברי הפוסקים ומה גם לשיטות הר"מ ה' מלוה (פי"ח ה"ז) והר"ם שהביאו הרוס' בכמה דוכתי (והוא בס' הישר סי' צ"ה) דלא בעינן קדושת הגוף. וע"כ במת הטעם דמפקיע מידי שיעבוד לפי שהוא אסור בהנאה עכ"ז אם אינו אסור רק מפני כבודו של מת מדוע תפקע מידי שיעבוד וע' בש"מ לכתובות (נ"ט ב') שהקשה בשם הרא"ה דלמה לא אמר רבא באמרו הקדש כו' מפקיע מידי שיעבוד גם תכריכי המת ותירץ דכללו בחמץ שגם הוא אסור בהנאה ואם נימא דאינו אסור בהנאה רק מדרבנן משום כבודו מדוע לא אמרו רבא בהדיא בכדי שלא נטעה לומר דאינו דומה לחמץ דאסור בהנאה מה"ת וגם בחמץ דרבנן לא מצאתי מבואר אם מפקיע מידי שיעבוד (עמל"ע ה' אישות (פי"ב הכ"ג) שכ' לענין אלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל דאם הנדר דרבנן מהו ע"ש ועשו"ת פני משה (ח"ב סי' ח"י הובא ביד שאול סי' רל"ד ס"ק נ"ג) שכ' דהיכא דהוא הקדש דרבנן אינו מפקיע מידי שיעבוד) וגם אם נאמר דגם בחמץ דרבנן מפקיע עכ"ז י"ל דרק בחמץ שחכמים אסרוהו בעצם ולא בתכריכי המת שהוא רק מחמת כבודו של מת אע"כ דגם תכריכי המת אסורים בהנאה מה"ת וכן מוכח מהא דמבואר בסנהדרין דזורק בגד על המת אסור כשנוגעים במטה משום דלא ליתי לאחלופי ואם נימא דתכריכי מת בעצמם אינם אסורים רק מדרבנן א"כ תו ה"ל גזירה לגזירה משמע דהתכריכים בעצמם אסורים מה"ת דלא כהרשד"ם וע' בפחד יצחק (ערך בית הקברות) שכ' רק דברי הרשד"ם והוא תמוה לדעתי ולכאורה הי' מקום להוכיח כהרשד"ם דהנה השונה הלכות (דע"ז ע"ב) הניח בתימה למה לי הג"ש דמת אסור בהנאה לילוף אותו בק"ו דמה תכריכי המת אסורין מת גופי' בודאי אסור ע"ש. אמנם אם נאמר דתכריכי המת אינם אסורים רק מדרבנן א"ש דלהכי איצטריך הג"ש במת בכדי דיהי' איסורו מד"ת. אך באמת אינו מוכרח כלל וקושיות השונה הלכות בלא"ה לק"מ דהנה בשו"ת ב"ח הישינות (סי' קי"ב) פסק בבגד של מת שהפשיטוהו עכו"ם מגופו של מת ומכרו אותו ואח"כ פדאוהו היורשים דאסורים דלא מהני ביטול במשמשין של מת כמו דמהני ביטול במשמשין של ע"ז דלענין זה ילפינן משמשין של מת ממת עצמו דלא מהני ביטול ע"ש וא"כ א"ש קושיות השונה הלכות דמצריכין ג"ש שמת יהי' אסור בהנאה דאם לא היינו יודעין דמת אסור רק בק"ו ממשמשין א"כ לא היינו יודעין דבמשמשין של מת לא תהני ביטול ואדרבה היינו אומרים דבמת עצמו מהני ביטול לענין הנאה כמו במשמשין דכיון דכל עיקר איסור הנאה במת היינו לומדין ממשמשין בק"ו היינו אומרים די לבא מן הדין להיות כנידון ולהכי מצרכינן לימוד בפ"ע למת דיהי' אסור ושוב נילוף משמשין ממת דלא מהני ביטול ע"ש וע' בס' הר אבל (די"ט ע"ב) דפסק בתכריכין שבאו ליד נכרי דיצאו לחולין ע"ש ושגה בזה ונעלם ממנו דברי הב"ח הללו. בשגם דמעיקרא לק"מ קושיות השונה הלכות דהא קיי"ל אין עונשין מן הדין וא"כ לפמ"ש לעיל דלוקין בנהנה מן המת א"כ אם היינו לומדין בק"ו ממשמשין לא הי' לוקה אבל אי ילפינן זה מג"ש לוקין ועמ"ש המל"מ ה' אבל שם. ונראה להוכיח דגם במשמשין של מת איכא איסור דאורייתא מהא דגרסינן בתוספתא פ"ב דכלאים ישראל שקיים כלאים בתוך שדהו אין הכהנים נכנסין בתוכה ורואין אותה כציון של בית הקברות והוא לכאורה משולל הבנה דמה דמיון לביה"ק וע' בתנא תוספאה שם שהוצרך למחוק תיבות הכהנים דמה שיאטה לכאן ע"ש אולם ראיתי בא"ז (ח"ב סי' תכ"ג) שפי' דבחבר עסקינן שבודאי לא הי' מניח כלאים בשדה לולי שיש שם קברים ובלא"ה אסורים בהנאה ולכך לא יכנסו הכהנים בתוכה ע"ש (וצ"ל לפ"ז דהתוספתא ס"ל דאין איסור כלל במקיים כלאים בשדה שלו וכמו שנראה כן בש"ס דילן במס' ע"ז דס"ב עמ"ש המל"מ פ"א מה' כלאים ה"ג) וא"כ אי ס"ד דאיסור משמשין של מת לבד המת עצמו לית בהו רק איסור דרבנן וכדעת הרשד"ם קשה א"כ איך סמך א"ע החבר לקיים כלאים דבודאי לא יאכלו אותו כיון שאסורים שהם בבית הקברות הא זה הוא רק איסור דרבנן וכבר כתב ה"ה פ"א מה' אישות דאיסור דרבנן כ"ע לא זהירי בי' ובכלאים שהוא איסור דאורייתא כ"ע זהירי בי' וא"כ יבא מכשול לבני אדם. הן אמת שצל"ע ע"ד ה"ה ממ"ש בש"ס קידושין (ד"נ ע"א) ודלמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים ופירש"י ואית לן לאחזוקי בחזקת מקיים מצוה וגמר בלבו לקיים דברי בית דין משמע דגם באיסורי דרבנן החזקה אלים שיזהרו בהן. וגם צל"ע מש"ס חולין (ד"ד ע"ב) שאני אומר החליפו מפני שמחליפין קתני דבודאי מחליפין וערש"י ותוס' שם מבואר דגם במומר ובאיסור חמץ שעבר עליו הפסח דהוא מדרבנן אמרי' שבודאי החליף. ועשו"ת הרח"כ סי' י"ג ובהג"ה וצע"ק. אולם בלא"ה נודע שכמה נפקותות יש בין איסור דאורייתא לדרבנן לענין ספק ולחולה ע' ביו"ד סי' קנ"ה וכדומה וא"כ איך עשה החבר כזאת להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן אע"כ דגם בתכריכי המת איכא איסור דאורייתא [והנה מהתוספתא הזאת מוכח לכאורה דאסור בהנאה בכל השדה אף במקום שלא נקבר עדיין וע' בש"ג פ' נגמר הדין שהאריך בזה. וראיתי להשונה הלכות (דע"ב ע"א) שכ' וז"ל ואף אם התחילו לקבור בו דוקא במקום שנקבר אסור אבל במקום שלא נקבר מותר דהזמנה בעלמא לא מיתסר וע' בא"ח סי' קנ"ג ותראה שבעל בה"ט הנדפס מחדש כ' דמותר למכור בית הקברות והא ודאי דמיירי במקום שלא נקבר שם מטעם הנזכר כו' ולא יכולתי לחפש מי בעל דברים ומבט מי יצא עכ"ל ולא ראה שמקור הדברים המה מהמבי"ט וכמ"ש בשמו המ"א (סי' קנ"ג ס"ק י"ב) וז"ל ובית החיים יכולים למכור מבי"ט ח"ב סי' נ"ח עכ"ל (ט"ס וצ"ל כ"ח) אולם במבי"ט עצמו יראה דלאו מטעם שכ' השונה הלכות אתי עלה והמ"א קיצר מאד בהעתקתו ונתן מכשול להמעיין לסבור דכוונתו שמותר למכרו לדבר חול ומ"ש השונה הלכות דמיירי במקום שלא קברו [אינו נכון] אולם במבי"ט עצמו מבואר שמיירי שציבור רוצים למכור בת החיים לציבור אחר שהמה יקברו בו וע"ז כ' דמותר כיון שהוא עומד בקדושתו ולא יעשו בי דבר אחר והנידון הזה נשאל ג"כ להב"י בשו"ת אבקת רוכל והאריך בזה מסי' קי"ג עד סימן קי"ז ואם כן אדרבה מבואר מהמבי"ט דלדבר חול אסור למכור אף במקום שלא קברו בו. ומ"ש השונה הלכות דהוי הזמנה הא ליתא כיון שקברו בו הוי מעשה ג"כ וא"צ לעשות המעשה בכולו ונתפס ממילא הקדושה בכולו אם הזמין כולו ועשה מעשה במקצתו ועשו"ת ח"ס (חיו"ד סי' של"ה) שגם הוא כתב דכל הבית הקברות נתפס בזה ע"ש ולא כהשונה הלכות. אולם מהתוספתא הזאת נראה שאין ראי' דהא הוכחתי דאיכא איסורא דאורייתא ואילנות שמחוץ לבית הקברות אין בהם רק איסורא דרבנן ע' בב"ח סי' שד"מ שהאריך בזה (ואפי' מה שעל הקברות נראה משו"ת מהרי"ו בחי' דינים סי' מ"ט דאינם אלא מדרבנן ולדידי' בודאי קשה מהתוספתא הלז) ועכצ"ל דבתוספתא מיירי שהאילנות המה על הקברים או שהחבר סמך א"ע כיון שהאחרים לא ידעו [אולי] המה על הקברים יפרשו מזה וע"כ אין ראי' לנ"ד. אך הדין דין אמת. ודרך אגב אעיר על מה שהניח הח"ס שם בצ"ע על ש"ס סנהדרין (מ"ז ב') שהקשו מהבריית' דהחוצב קבר לאביי כו' דלהס"ד דלא ידע מקבר בנין מדוע לא הקשה מהכתוב דקבר בני העם דכ' התוס' בע"ז דמיירי בקבר בנין ולר' ישעי' י"ל דמיירי בקבר כעין דידן שמחזיר העפר עליו אבל להטור קשה וצ"ע עכ"ד ולענ"ד י"ל זה עפ"י מ"ש בשו"ת תפארת צבי חיו"ד (סי' נ"ט וסי' ס') דגם להחולקים על ר' ישעי' היינו דוקא עפר ע"ג עפר בטל אבל אם הגולל מפסיק ואינו מונח על עפר ממש אסור בהנאה מדינ' כו' ע"ש וא"כ י"ל להס"ד הי' מוקים בעפר ע"ג גולל. והן אמת שצלע"ק על התפארת צבי מהא"ז סי' תכ"ג שאחר שהוכיח כר' ישעי' סיים היינו דאמרי' פ' מי שמתו מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים שלא רצו לדרוך ע"ג משום איסורא ולהתפארת צבי אין ראי' דדלמא היה בכה"ג והארון אינו בטל ויש לדחות] וע' בכ"מ ה' טומאת מת (פ"ח