עמודי אש קפו

אולם המעיין במהרי"ל שם יראה דלדבריו יש לחלק בין ניחום אבלים לביקור חולים וא"כ לא נסתר דינו של מהרי"ל וז"ל המהרי"ל שם ואי משום דכתב מר דנראה כשמח לאידו אי שמח לאידו הו' עדיף לי' לחולה כדאמר רבא יומא קמא טרוקי גלי מכאן ואילך אכרוזי בשוקא כו' מאן דסנא לי ליחד וכתיב בנפול אויבך כו' עכ"ל וא"כ לפ"ז י"ל דוקא בביקור חולים יוכל השונא לבקרו ואי משום דהחולה יחלש דעתו שיסבור שהוא שמח לרעתו אדרבה מזה יצמח לו טובה שיבריא משא"כ בניחום אבלים דמה שהי' הי' לא שייך טעם זה לכן לא יוכל לילך לנחמו שיחל דעתו ויסבור ששמח לרעתו ואלי' לא יצמח טובה וא"כ אין מהש"ס הזה סתירה לדינו של מהרי"ל עוד כ' המהרי"ל שם וז"ל אך עדיין יש להסתפק אם הוא בעצמו יראה שיחשדוהו ששמח לאדו של שונא ואפ"ה נ"ל להביא ראי' מטעינה כו' אלא ודאי אפי' צריך להתקרב אלי' ולסייעו וכיון שזה מסייעו אין חוששין על מראית העין וה"נ ודאי זה מסייעו ע"י דנוטל א' מס' בחליו וכמעשה דר"ע דכיבד וריבץ לפניו עכ"ל הנה מבואר מדברי' דיש לחוש שיחשדוהו ששמח לאידו רק כיון שרואין שהוא מכבד ומרבץ לפניו מוכח מזה דהוא רוצה בקיומו ולכן מותר משא"כ בניחום אבלים לא שייך זה ובזה אולי גם מהרי"ל מודה שאין לו לנחם וא"כ מהראי' שהביא הד"מ ליכא תברא לדברי מהרי"ל. בשגם שעיקר ראיית הרמ"א מפ' כ"ג אינה ראי' כלל דהר"מ השמיט הך דינא וכנראה דלא ס"ל כלל וכבר ראיתי להכסף משנה ה' כלי המקדש (פ"ה ה"א) שכ' וז"ל וקאמר בגמ' אבל משיח שעבר לא אתי גבי' מ"ט חלשו דעתי' קסבר קא חדי בי ואיני יודע למה השמיטו רבינו עכ"ל ולפי דברי הרמ"א י"ל דהר"מ השמיט הזה מפני סוגיא דמ"ק שהביא המהרי"ל דמוכח שם דגם השונא יכול לבקרו ולפ"ד הרמ"א דשוה לניחום אבלים לכן דחה הר"מ הש"ס הזה וא"כ נתחזק דינו של המהרי"ל ממקום שבא עליו הרמ"א. הן אמת שלבי מהסס בזה דא"כ ה"ל להר"מ לומר דגם בזה כשמנחם עובר המשיח מלחמה שעבר מימינו כמו שכתב לעיל בהלכה ד' כשמנחם אחרים וע"כ נ"ל דהר"מ ס"ל דאין איסור כלל בזה וכשהמשוח מלחמה שעבר רוצה בודאי יוכל לילך אלי' לנחמו רק הוא מהלכות דרך ארץ שלא ילך דלמא חליש דעתי' וזה רמז הר"מ במה שלא כתב שהכהן משוח עומד בימינו וראי' גדולה לזה מההוא דרב פפא דאמר שם על הברייתא הזאת ש"מ תלת כו' ואי ס"ד כהרמ"א שמהברייתא הזאת מוכח דאסור לשוגא לנחם א"כ אמאי לא אמר ר"פ ש"מ ארבעה והוא קושיא גדולה אע"כ דאינו מוכח כלל מהברייתא דאסור רק שהכהן משוח מעצמו הי' נמנע מזה ואם רוצה לילך הרשות בידו וא"כ לא קשיא מהסוגיא הזאת על המהרי"ל. ויש להביא ראי' להמהרי"ל מירושלמי מ"ק (פ"ג ה"ז) דאיתא התם כהדא ר' אבין דמיך במועדא ולא גמיל לי' ר' מנא חסד (שלא הספידו) והי' ציפוראי אומרין עד מות שנא (שעד מיתתו הוא שונאו שלא הי' אוהבים זה לזה בחייהם) בתר מועדא עבד לי' יקרא כו' ולפ"ד הרמ"א הי' אסור לעשות לו הספר כיון שהי' שונאו שלא יאמרו שחדי בי' אע"כ דכיון שהוא מספידו נראה מזה שאבדה שנאתו וה"ה בביקור חולים כיון שהוא מרביץ לפניו נראה מזה שאינו שונאו (וכן פי' הירו' לענין הספד בקה"ע והראב"ד שהביא הרא"ש פא"מ סי' ק"ה נראה שפירשו לענין קריעה אולם הרא"ש פי' לענין הספד וכמ"ש הק"נ שם והק"נ פי' עד מות שנא היינו שהי' לומד עד יום מותו ולפ"ד אין ראי' מהירושלמי) וע' בתניא רבתא (סי' ס"ח) שפי' ההוא דאמרי' במ"ק (כ"ו ב') אם הי' לבו גס בו יברה על מטות כפיות ואם לאו יברהו על מטות זקופות ופי' בשם ר' ישעי' דאם הי' לב המברה גס עם האבל והיה אוהבו כו' ע"ש משמע מזה דגם שונא יכול להברות (אולם יש לדחות דאינו אוהבו ואינו שונאו) וה"ה לנחמו ולבקרו ומ"ש הד"מ דאין ראי' מההוא דפא"מ שהבינו המהרי"ל דדלמא לא הי' שונאו שקבלו באהב'. י"ל בדעת המהרי"ל דכיון דהוא הי' סני שומעני' כו' מסתמא לא הצדיק עלי' את הדין והי' שונא לר"י ע"ז ותו דכיון דאמר לרב יהודא לא מסתייך דשמתא לההוא גברא כו' מוכח דהיה בלבו עלי' ע"ז. ומה שהקשה הד"מ דדלמא שלא ברצון חכמים הי' י"ל לפמ"ש בשו"ת מהרי"ט (ח"א ססי' פ"ג) להקשות דלמה לפעמים אמרו בש"ס דמדלא מיחו ש"מ שהי' ברצון חכמים ולמה אמרו בפא"מ מאן לימא לן דברצון חכמים היו וכ' לחלק דבדרבנן לא אמרי' מדלא מיחו ש"מ שהי' ברצון חכמים משא"כ בדאורייתא ועוד חילק בין נשים לאנשים יעו"ש [הן אמת שקשה לי ע"ד המהרי"ט שתירץ לההוא דפ"ק דע"ז דאמרו שם מימיך לא הלכת לצור וראית ישראל כו' ולא חששו להם חכמים דהא רבא מפרש התם דההוא דלא חשו להם חכמים הוא משום בישולי עכו"ם דהוא אינו אלא מדרבנן וע"ש ברש"י וריטב"א ועוד קשה לי עלי' מדבריו עצמו בח"א (סי' ס"ח) ששם הביא ראי' מההוא דפא"מ להסכמה בחרם דהוא דאוריית'. ותו קשה מירושלמי עירובין (פ"י ה"א) טבי עבד ר"ג היה נותן תפילין ולא מיחו בידו ובסוכה (פ"ב ה"א) מקשו מזה על סוכה משמע מזה מדלא מיחו ש"מ שברצון חכמים הוא והתם בדרבנן הי' ובתוס' סוכה (ד"כ ע"ב) הביאו הירושלמי הזה. ועש"ס גיטין (מ"ה א') לוי בר דרגא פרקא לברתי' בתליסר אלפי דינר זהב אמר אביי ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד דלמא שלא ברצון חכמים עבד מבואר דאף באנשים אמרו כן וראיתי בחי' הריטב"א עירובין (צ"ו א') שכ' על מה דאיתא התם בש"ס מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים ואשתו של יונה הית' עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים וז"ל כלומר דקים לן כי לכך לא מיחו בהם לפי שהי' עושות ברשות חכמים ולא כאותה ששנינו בפ' מקום שנהגו בדברים שעשו אנשי יריחו דקא תני התם וגודשין לפני העומר שלא ברצון חכמים ולא מיחו בהם חכמים עכ"ל הרי שהריטב"א הוצרך לומר דקים לן כך ולא אמרי' דמדלא מיחו ש"מ שברצון חכמים היו עושין כך וי"ל זה לב' התירוצים של המהרי"ט דהא התם הי' בדרבנן וכמ"ש הריטב"א אח"ז דהם רק משום שבות וגם הי' נשים ועשו"ת דברי אמת קונטרס ד"ס ויעיר אזן (מערכת מ' אות נ"ה) ע"ד המהרי"ט] וא"כ י"ל דהמהרי"ל ס"ל כתירוצו הב' דהחילוק הוא בין אנשים לנשים והכא כיון דהי' באיש ש"מ שהי' ברצון חכמים וא"ש דברי המהרי"ל. וא"כ הי' מהראוי לפסוק כמותו. וגם הביא ראיות מטעינה ומהמדיר הנאה שמבקרו והרמ"א לא השיב ע"ז כלל. אולם י"ל כיון שפסק הר"מ ה' אבל (פי"ד ה"ד) וכ"ה בש"ע (סי' של"ה ס"ב) ובלבד שלא יטריח וא"כ אם הי' שונאים זה את זה הוי לגבי' דידי' טירחא וא"כ מהראוי שלא ילך אליו שלא יטריח ומה"ט כ' בס' יוסף אומץ (פ' ביקור חולים דק"ח) שיש מקום לפטור בזה"ז מביקור חולים לעשירים שהוא להם לטורח. אולם ראיתי בבית הלל (סי' שס"ב סק"ב) שכ' שנוהגין בזה"ז שהשונא הולך לבקרו ועושין שם שלום ע"ש

ובזה יצאנו שני הדיעות. ודרך אגב אעיר עמ"ש הרמב"ן בתורת האדם (שער המיחוש) וז"ל ושמעינן מהכא דביקור חולים כדי שמכבדו ומרביצו לפניו ויעשו לו צרכים הצריכים לחליו וימצא נחת רוח עם חבריו ועוד כדי שיכוון דעתו לרחמים ויבקש עליו כו' הלכך המבקר את החול' ולא ביקש עליו רחמים לא קיים מצוה עכ"ל וכ"ה בהגה"ת רמ"א (סי' של"ה ס"ד) וקשה לי דפתח בתרתי וסיים בחדא ולמה לא סיים שאם לא כיבד וריבץ לפניו לא קיים המצוה ונראה ליישב משום דבחי' המאירי בנדרים (דל"ט ע"ב) פי' בההוא עובדי דר"ע דכיבדו ורבצו לפני ר"ע ומזה הי' נחת רוח להחולה ע"ש וא"כ לפי פי' זה אינו מוכח דהמבקר צריך לכבד ולרבץ לפני החולה לפיכך לא הי' יכול הרמב"ן לומר דלא קיים המצוה כשלא כיבד וריבץ וע"כ נהי דלענין לכתחלה מחמרינן כהפי' דקאי שהמבקר צריך לכבד ולרבץ אבל בדיעבד סמכינן אאידך פירושא והבן

(ב) מה שהשבתי לעיר קאנטיקאזיווע ע"ד שאלתו במת א' שכשהביאו הפשתן לעשות ממנו תכריכין הניחו את הפשתן על המת על רגע א' ואח"כ לקחו ותפרו אותו ובתוך זה הביא האבל הב' פשתן יותר טוב מזה וסלקו את הראשונים ותקנו אליו והלבישהו וקברו אותו בהם והראשונים נשארו וע"כ שאל אם מותר ליהנות מהפשתן הראשון בשביל חיים או עכ"פ לאיזה מת עני עכ"ד שאלתו. והנה טרם אבא לחקור בזה נתורה ונחקורה באיסור הנאה של מת אי הוי מה"ת או רק מדרבנן והנה במת גופי' מבואר כמעט בכל הראשונים דאיסורו בהנאה הוי מה"ת דגמרינן שם שם מעגלה ערופה אולם המל"מ (פי"ב מה' אבל הכ"א) מספק עלינו בדעת הר"מ אם דעתו דאיסור הנאה במת הוי מה"ת או רק מדרבנן והג"ש דשם שם הוי אסמכתא בעלמא ע"ש ולכאורה הי' מקום לסייע לזה דדעת הר"מ הוא דהוי מדרבנן דהנה לכאור' קשה לי מדוע השמיט הר"מ הדין דאפר המת אסור וחזינן בש"ס תמור' (דל"ד א') דמקשה התם על הך דינא דכל הנקברין אפרן אסור מהא דתניא בשר העת שנפרך טהור מאי לאו טהור ומותר לא טהור ואסור וא"כ כיון שיש מקום לטעות בזה ולומר דמותר א"כ מדוע לא ביאר הר"מ אלינו דאפר המת אסור וע"כ נראה דהא הסוגיא הזאת ע"כ דס"ל דאפר המת אסור בהנא' מה"ת דאל"כ לק"מ מבשר המת שנפרך די"ל דדוקא הנך דברים דקחשיב במשנה דהנקברין דכולהו אסורין בהנאה מה"ת האפר אסור אבל באיסור הנאה דרבנן האפר מותר דלא גזרו חכמים איסור הנאה אלא כשהאיסור בעין ולא כשנעשה אפר וא"כ מאי פריך וע"כ דהסוגיא הזאת ס"ל דמת אסור בהנאה מה"ת וא"כ שפיר מקשה והוצרך לומר טהור ואסור ואולם הר"מ דס"ל דמת איסורו בהנאה הוא מדרבנן והיינו דס"ל כסוגיא דחולין (דקכ"ב) וכמ"ש המל"מ שם א"כ לדידי' שפיר יש לומר דהאפר מותר. וזה נראה דעת האורחות חיים שהביא הב"י ביו"ד (סי' קכ"ג) דאפר יי"נ מותר והיינו משום דהוי דרבנן ובאיסורי הנאה דרבנן מותר האפר. אולם באמת הא ליתא דהא מבואר בש"ס ע"ז (דס"ב ע"ב) דגם ביי"נ דרבנן אסור האפר וכן פסק הר"מ בהמ"א (פי"ג הט"ז) וע' בש"ך (סי' קכ"ג ס"ק כ"ו) וא"כ נסתר מ"ש. וגם האורחות חיים מודה לזה ורק גבי שמרים כתב כן וכמ"ש התפארת למשה והדגול מרבבה והשערי דעה שם. הן אמת שדברי הש"ך צל"ע במה שהביא ראי' מהש"ס דהתם אינו מיירי מיי"נ רק משכר יי"נ שלקח בשכרו וגם כששורף אותו סוף סוף הוא נהנה משכר יי"נ. ומצאתי בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' רצ"א) שדחה כן דאין ראי' מהש"ס וע"ש שחילק כחילוקו של הדג"מ והתפל"מ. ותמהני עליהם שלא ראו דברי התשב"ץ הללו. וליישב דברי הר"מ הי' נראה עפ"מ דאיבעיא לן בסנהדרין (מ"ו ב') אי קבורת המת משום בזיונא או משום כפרה. והנה לכאורה הי' מהראוי להיות אפר המת מותר דאיתעביד מצותו דהנקברין אפרן אסור משום דלא נתעבד מצותו משא"כ מת דמצוה לקברו א"כ כשנתעבד מצותו יהי' מותר. אולם בשו"ת נ"ב מה"ק (חיו"ד סי' צ') כ' דכיון דהוא משום בזיונ' לא נתעבר מצותו א"כ י"ל דהש"ס דאיבעיא לי' הוא משום דלא שמיע להו להך ברייתא וס"ל הטעם משום בזיון אבל לפ"מ דחזינן דלהש"ס איבעיא להו ולב' הלשונות ס"ל הטעם