עמודי אש קפה

הקשה דהא אסור מה"ת וע"ז סיים הש"כ דכוונת הפרישה דלא בא מעיסה שיש בה שיעור חלה וא"ש דברי הש"כ

(ד) יש לחקור אם מותר להפריש לכתחל' בזה"ז מן הטהור על הטמא והנה בשו"ת כ"ב מה"ת (חאה"ע סי' קמ"ב) כ' דלכן השמיט בש"ע דין זה משום דלא שייך בזמנינו דאם הוכשר' לא משכחת טהור' ואם לא הוכשר' לא מתירא להקיף עכ"ד ולי בעניי צע"ג בדבריו הללו דהא בסי' שכ"ג ס"א מבואר דאסור לכתחל' ליטול חלת ח"ל מן הטהור על הטמא וא"כ מ"ש חלה מתרומ' וגם בחלה שייך טעמו של הנ"ב אע"כ דהוא כפשוטו דבה' תרומות סמך הש"ע א"ע על מ"ש בה' חלה ומה שהקש' הנ"ב דמה יש לחוש י"ל דנ"מ כגון שהעיס' נילושה בז' משקין שהיא טהור' והעיס' טמאה היא לחה דיבא ההכשר והטומא' ביחד ושייך שפיר בזמנינו דין זה ודברי הנ"ב תמוהים

(ה) ויש לחקור באיש א' שהי' במרחקים ועשה שליח לפרוש תרומ' אם יכול לעשות שליח. ונרא' פשוט דמהני ואין זה בכלל דכל מלתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח דהוא דוקא היכא דהאיש אינו בגדר שיהי' מצי עביד או שהדבר אינו בעין כמו הפרשת חלה אבל היכא שהאיש מצי עביד בעצמותו וגם הדבר הוא בעין רק שהדרך רחוק שפיר מצי עביד שליח וראי' מהא דמבואר בקידושין דאיש מצי לעשות שליח שיקדש לו אשה ומשמע אפי' שהיא במקום רחוק וגם לפי מה דאיבעיא לן בנדרים דל"ה אי כהנים שלוחי דידן נינהו ואיך יוכל הכהן להקריב קרבנות ששלחו לו והוא רחוק מהמשלח אע"כ דזה לא מקרי לא מצי עביד וע"כ נפלאות הוא בעיני על הכרו"פ (סי' ס"א סק"ו) שתמה על האנשים העושים שלוחים להפריש עבורם בא"י מתנות כהונ' דהא לא מצי עביד כיון שרחוק מהם הדרך לא מצי עביד שליח. ובאמת אין הדבר כן דריחוק המקום אינו מעכב לענין זה ואולי יש לחלק בין נידון זה לנידון של הכו"פ כיון דדעת כמה פוסקים דס"ל דפטורין ממתנות א"כ הוי כמו שאינו בתורת אותו דבר משא"כ לענין קידושין. אולם לא נהירא כלל לחלק כן עשו"ת אבקת רוכל (סי' י') שהאריך דגם בח"ל חייב במתנות ואפי' להפוסקים דפטורין בח"ל ממתנות מ"מ יוכל לעשות שליח דהא מדינא חייבים אלא שנהגו לפטור וא"כ שוב אינו נקרא אינו בתורת אותו דבר. ומצאתי בשו"ת מהר"י מברונא (סי' קע"ח) שכ' בפשיטות דגם בדרך רחוק יוכל לעשות שליח כיון שיוכל לילך בקפיצ' יעו"ש. וראיתי להעיר במה דעושין שליח וסומכין על השליח דעשה שליחותו אם הוא גם בשל תור' או רק בדרבנן והנה המל"מ פ"ד מה' בכורות כ' דדעת הר"מ לחלק בין איסור דאורייתא לדרבנן כר"ש בעירובין (ל"ב א') ובשו"ת נ"ב מה"ק (חאה"ע סי' ב') ובמה"ת (סי' מ"ה) השיג עליו דהא להר"מ י"ב מיל הוי מדאורייתא ויש לתחומין עיקר מה"ת ומה דאמרינן בעירובין דלר"י אין לתחומין עיקר מה"ת היינו משום דסובר די"ב מיל הוי דרבנן וא"כ להר"מ אין לחלק בין תרומ' לתחומין ומוכח דגם באיסור תור' אמרינן שליח עושה שליחותו עכ"ד אולם העיקר נרא' כהמל"מ והוא לפ"מ שראיתי בשו"ת ברכת אברהם לבנו של הרמב"ם (סי' י"ב) שכ' שהר"מ סובר בפי' המשנ' בסוט' דאין מי שיסבור די"ב מיל הוי דרבנן רק ר"ע ותחום סתם הוא רק אלפים אמה ע"ש מבואר מזה דר"י לא ס"ל די"ב מיל הוי דרבנן ועיקר קושיתו של הנ"ב דאם י"ב מיל הוי ד"ת איך יקרא אין לו עיקר מה"ת. הנה בחי' הריטב"א לעירובין (דמ"ו) כ' בשם הראב"ד לחלק דבטומא' גזרו משום דאורייתא משא"כ בי"ב מיל לא גזרו משום דאורייתא רק אסמכינהו אקרא ולק"מ וצדקו דברי המל"מ. וכן ראיתי בא"ז ה' שבת (סי' פ"ה) שכ' דאפי' אם י"ב מיל הוי דאורייתא לא מקרי עיקר מה"ת ע"ש וא"ש ובזה י"ל מה שהקש' הארעא דרבנן (מה"ב אות רכ"ט) על מה שאמרו דבתחומין נאמן הקטן כיון דהוי דרבנן משא"כ בקיום שטרות דיש צד דאורייתא והקש' הארעא דרבנן דהא י"ב מיל הוי דאוריית' והרי גם בתחומין יש צד דאורייתא ע"ש. ועם האמור א"ש דבשלמא בקיום שטרות הרי במה שמקיימין השטר אתי לידי גביית ממון ויש בו צד דאורייתא משא"כ בתחומין דאין לו ענין כלל עם י"ב מיל דאינו גזירה כלל עבור י"ב מיל וכמ"ש הא"ז והריטב"א והוי ענין נפרד וא"ש. וראיתי בשו"ת ס' יהושע (בפו"כ סי' של"ג) שהניח בצ"ע ע"ד הפוסקי' דשנים עשר מיל הוי ד"ת מש"ס עירובין הנ"ל דא"כ ה"ל תחומין עיקרו מה"ת ע"ש ונעלם ממנו דברי הריטב"א האלו ובזה נדחה מה שהוכיח במלא הרועים (אות תחומין סי' י"ד) דרב כהנא ורב אסי בביצה (דל"ז) ס"ל די"ב מיל הוי דרבנן מדאמרו לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין [חששו] ומאי קושי' הא תחומין הוי עיקרו ד"ת ומוקצ' הוי עיקרו דרבנן ע"ש. ועם האמור א"ש דגם תחומין לא הוי עיקרו דאורייתא וכמ"ש הריטב"א והא"ז. ושוב הגיע לידי ס' יד דוד וראיתי בעירובין (דל"ז ע"ב) שהעיר בזה יע"ש

(ו) בספר החיים (סי' תרפ"ג) כ' וז"ל וגם בגוף הדין מ"ש ביו"ד (סי' של"א) והוא מן הש"ס דתרומה ניטלת במחשבה. אני מסופק אם דוקא בתרומה דבו כתיב קרא דונחשב אבל במעשר דלא כתיב בי' ונחשב לא מהני מחשבה כו' מ"מ נ"מ לענין גוף הדין אם מהני במעשר ותרומת מעשר מחשבה כו' וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה עכ"ל ונפלאתי ע"ז דמה שנסתפק בתרומת מעשר אם מהני מחשבה הנה מבואר להדיא בש"ס גיטין (ל"א א') דר"א בן גמלא סובר בתרומת מעשר דמהני מחשבה וע' ברמב"ן בגיטין שם ובחי' הרשב"א קידושין דמ"א ובשאר ראשונים שחקרו בזה אי רבנן פליגי על ר"א בן גמלא בזה או לא. ומה שנסתפק במעשר הוא מהתימה דהא התוס' בכורו' (דנ"א) כתבו דלר"א בן גמלא גם במעשר הדין כן ועחי' הריטב"א גיטין שם וברכ"י יו"ד (סי' של"א ס"ק י"ב) מש"ש בשם רדב"ז ומ"ש השער המלך פי"ג מה' תרומות הט"ז בדעת הרמב"ם וכ"ז נעלם ממנו

(ז) הנה הפר"ח בא"ח (סי' תקנ"ז) כ' דביו"ט אסור לצרף בסל דהוי כמתקן ע"ש וראיתי במקור חיים שם שתמה עליו דהא בתוס' ביצה ובמרדכי מבואר דמותר ובספר חוקות הפסח השיג עליו דהא אינו מבואר במרדכי ובתוס' דמיירי בצירוף סל והם מיירי ביש שיעור חלה במדה החדשה ולא בעי רק מוקף ולא צירוף סל ולא מוכח מידי וכן הקשה בשו"ת בגדי ישע (חא"ח סי' ו'). אולם לק"מ דהן אמת שבתוס' ומרדכי יש לדחוק כן אך מצאתי בא"ז (ה' פסחים סי' רנ"ו) ששם הובאו דברי הר"ש בעצמם שהביאם המרדכי וכ' וז"ל וצריך לאפות מדה א' ובשעת הפרשתה יפרוש בשביל כולם ונפטרו האחירות בצירוף הסל ויש אוסרים משום דהוי מתקן ביו"ט כו' ע"ש דהעלה דלא הוי מתקן מבואר להדיא דמיירי בצירוף סל ועכ"ז כ' דלא הוי מתקן וא"ב כן הפי' ג"כ במרדכי ובתוס' ומבואר דלא כהפר"ח אולם י"ל דכיון דכבר מחויב בחלה לא הוי מתקן והבן

(ח) בש"ע יו"ד (סי' של"א ס"מ) כ' מ"ע להתוודות לפני ה' אחרי שמוציאין כל מתנות הארץ כו' וביאר שם כל דיני וידוי וראיתי בספר שערי צדק (שער מצות הארץ פ"א סי' כ"ג) שכ' וז"ל ועכשיו בעו"ה שמפרישין הכל בטומאה אין אנו יכולים להתוודות שאינו יכול לומר לא ביערתי ממנו בטמא עד יערה עלינו ממרום רוח טהרה ותמי' גדולה על הש"ע שהעתיק כל דיני וידוי עכ"ל ונ"ל לישב דברי הש"ע בהקדם דהנה בספר תפארת ישראל (מעשר שני פ"ה מ"ב) כתב על מה דאיתא במשנה ולא ביערתי ממנו בטמא הא אם הפרישו בטומאה איכו יכול כ' נ"ל דר"ל שהיה הטבל טהור והוא טמא וטימא למעשר שני כשהפרישו ואין לומר דהיה הטבל טמא דאז באמת מפרישו ופודה עכ"ל מבואר מזה דאם הי' הטבל טמא בעת ההפרשה שאז פודהו שפיר יכול להתודות והנה הטיו"ד סי' של"א כ' דבזה"ז צריך להכשירו מקודם כדי שיקבל טומאה ויהי' לה היתר בפדיון והעתיקו הרמ"א והוא מירושלמי פ"ב ממעשר שני וכמ"ש הכ"מ פ"ב מה' מעשר שני וא"כ שוב שפיר יוכל בזה"ז להתוודות כיון דכבר הוא טמא מקודם

(ט) ודע דדגן שלנו חייבים המה בחלה מה"ת דהמה מחמשת המינין והם נקראים שיפון. וכן פירש המהרי"ל בה' מצות והא"ר (סי' תנ"ג סק"א) וכן פי' הפני זקן ובאור חדש ה' ברכות וע"כ מ"ש בספר יין הרקח כלאים (פ"א מ"א) וז"ל ונסתפקתי בדגן שלנו מה דינו הן לענין כלאים והן לענין חלה וראיתי פ"ז דנדרים מ"ב הנודר מן הדגן אסור בחמשת המינין וא"כ לכאור' הוא מצטרף עם כל ה' מינין אבל הנראה דמשם אין ראי' דהתם כיון דאמר דגן כל מידי דמידגן משמע כדאיתא התם להדיא בש"ס אבל בסתם דגן שלנו לא ידענא מאי אידון בי' אם הוא כחיטים או כשאר מינין עכ"ל נעלם ממנו דברי המהרי"ל והא"ר והא"ח האלו שהמה שיפון שבה' מינים ואין כאן ספק כלל. הן אמת שראיתי בשו"ת הלק"ט (ח"ב סי' קי"ז) שכ' דאין אנו בקיאין בכוסמין ושיפון יעו"ש ואולי במדינתו לא היה בקיאין בזה ואנחנו נדע בבירור שהשיפון המה הדגן כמבואר בפוסקים שהבאתי

שו"ת סי' קונטרס דיני אבילות

יט

(א) דדרכי משה ביו"ד (סי' של"ה) כ' וז"ל בתשו' מהרי"ל סי' קצ"ז השונא יכול לבקר שונאו החולה ול"נ דאסור וכן מוכח בסנהדרין פכ"ג לענין ניחום אבלים דשונא אסור לנחם אבלים וה"ה לביקור חולים דאמרינן התם כ"ג שאירעו אבל משוח שעבר לא ילך אצלו משום דחלשה דעתי' לומר דלמא חדי בי' וע"ש הראי' שהביא מהרי"ל מפ' אלו מגלחין מההוא דהוי סני שומעני' והחרימו רב יהודא וכשחלה הלך רב יהודא לבקרו. ואין כ"ל ראי' דההוא לא שונא הוי אלא רב יהודא החרימו כדין ואפשר דקיבל עליו הדין באהבה ועוד דמאן לימא לן דההוא דסני שומעני' ברצון חכמים הוא דעביד וע"כ נ"ל דשוא"ת עדיף עכ"ל וכן פסק בהגהותי' שאין להשונא לילך להחולה לבקרו. ולי בעני' צע"ג בדבר דהנה הרמ"א דימה ניחום אבלים לביקור חולים ולכן הביא ראי' מפ' כ"ג דשונא אינו יכול לנחמו וה"ה דאין לבקרו ולכן השיג על המהרי"ל