עמודי אש קפא

שגגות (פ"ב ה"ח) דיש מצוה כשמל תוך ח'. והן אמת שלפמ"ש השאגת ארי' לא מוכח מידי אולם דעת הר"ן י"ל כן וגם יש להביא ראי' למ"ש השאגת ארי' דאין ראי' מהרא"ש שסובר שא"צ להטיף דם ברית שיסבור שעבד מצוה אם מל תוך ח' דכן ראיתי בחי' המאירי לשבת (דקל"ב א') שכ' שאם מל תוך ח' לא יצא מצות מילה וא"צ להטיף דם ברית וזה כדברי הש"א] ומה שהביא היד המלך ראי' מהא דס"ד להש"ס פ' ר"א למעט בן ז' ובן ט' מחד קרא ליכא ראי' כלל דזה באמת מסקנת הש"ס אבל מז' ואילך זמנו הוא. וע' בבעה"ע בעשרת הדברות (שער ג' ח"ב) שכ' והיכא דלא מהלו ביום ח' מצוה למהלו בתר הכי מבואר דאף אחר ח' חל המצוה ועשו"ת נ"ב מה"ת (חיו"ד סי' קס"ו) שכ' בפשיטות דבכל יום ויום עובר אף דמיירי בתינוק שחלה ונתרפא. והנה בשאלתות (פ' צו סי' ע"ג) כתב בההיא דלמול את בנו ולעשות את פסחו כו' דקשה תיפוק לי' בלא"ה [משום פסחא] (הא) ותירץ כגון דהי' כאבין לי' עינוי דלאו בר מילה היא דשחטי' לי' פיסחא והשתא ניחא לי'. ובשאילות שלום שם הניח בתימה דא"כ איך סיים ואם לאו יבטל בלבו הלא אחר זמן איסור לא מצי מבטל ושחיטת הפסח הוא דוקא אחר חצות וכבר חל זמן איסורו ע"ש ונ"ל דהשאלתות ס"ל כדעת הנמ"י פ' הערל והובא ברמ"א (סי' רס"ב ס"ב) דלכאב עינים גדול נותנים זמן למול ער שיניח מכאבו א"כ מיירי קודם חצות ועכ"ז אינו מעכב הפסח כיון שצריך ליתן זמן למול רק כיון דהשתא ניחא לי' וצריך לשהות בהילוכו עד שכשיבא לשם יכלה הזמן שצריך ליתן לו ולכן יצטרך לבטל בלבו וא"ש דברי השאלתות. ומזה משמע ג"כ דגם לאחר ח' איכא עשה דאל"כ כיון דלהשאלתות מיירי בלאחר זמנו א"כ למה לא יחזור לביתו הא ליכא עשה עליו אע"כ דבאמת איכא עשה דאורייתא וע"ש בשאלתות שסיים דפסח ומילה עשה ובדיקה דרבנן ואלו להיד המלך ליכא עשה (וע' בס' דרך פיקודיך מל"ת י"ז שנסתפק אם הי' לו בן שהגיע זמנו למולו רק שהי' חולה אם מעכב לשחיטת הפסח ובאמת מבואר בש"ס יבמות (ע"א א') הב"ע כגון שחלצתו חמה כו' דמבואר להדיא דבעת שהוא חולה אינו מעכב כלל רק כשהוא בריא) והנה ראיתי בשו"ת תולדות יצחק דיני מילה (סי' א') שהקשה ע"ד המהרי"ק שהביא הב"י דאי ס"ד דבחלה והבריא ואח"כ חלה קצת אמרינן דחזר חולאת הראשון א"כ קשה מש"ס גיטין (ע"ב ב') דתנן ה"ז גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה"ז גט ואם לאו אינו גט ואי אמרת אם עמד חוזר למה לי אומדנא הא עמד אמר מר ברי' דר"י משמי' דרבא בניתק מחולי לחולי כו' ולפ"ד המהרי"ק קשה מאד דמה מקשה הש"ס ואם עמד חוזר למה לי אומדנא הרי עמד הא שפיר צריך אומדנא בכה"ג היכא דחזר ונחלה אח"כ ב' או ג' ימים ובכה"ג אמרינן שלא נתרפא מחלי' הראשון ושפיר צריך אומדנא אם הוא מחולי הראשון וצ"ע דברי מהרי"ק עכ"ל ולדעתי לא קשיא על המהרי"ק והוא דהמעיין במהרי"ק (שורש קי"א) יראה דמהרי"ק משוי אותו לספיקא אף אם יתברר דהחולאת היא כמו החולאת הראשונה עכ"ז כשהבריא בנתים הוי ספק אם הוא מחולאת הראשונה או לא וא"כ בנידון שנשאל המהרי"ק שפיר כתב דצריך להמתין ג' ימים מחולאת השני' דהוי ס' נפשות ובמילה הולכין להקל וכמש"ש בשם הרמב"ם משא"כ בגט אי ס"ד דהמשנה איירי בכה"ג א"כ מאי קאמר אומדין אותו אם הוא מחולי הראשון ה"ז גט ומקשה התולדות יצחק דלמא מיירי בכה"ג. הא אף אם נאמד אותו דהוא מחולאת הראשונה לא הוי רק ספק ואיך אומרין במשנה ה"ז גט דמשמע דהוי גט ודאי אע"כ דלא מיירי בכה"ג רק כשאומדין אותו הוא דעדיין לא נסתלק החולאת הראשונה וא"ש. ומה שהוכיח היד המלך מרש"י נדרים (ל"א ב') שכ' דהתינוק הי' בן ח' ימים הנה דברי רש"י מתפרשין כפשטן עשו"ת מקום שמואל בשער התירוצים ושו"ת מאיר נתיבים (סי' ע"ב) ונדרי זריזין בנדרים שם ולפי פירושם לא מוכח מידי גם מה שהניח בצע"ג דברי רש"י דמ"ש מקום מדין מהמלון ע"ש לק"מ דגם אם נימא דמדין הי' מרחק רק כיום עכ"ז הי' כמה פרסאות והי' סכנה להולד משא"כ המלון שהי' סמוך למצרים וז"פ. העולה מזה דגם אחר שמונה אם הי' התינוק חולה איכא מ"ע על האב ולא להיד המלך. ויש להעיר על שו"ת אור נעלם (סי' י') שכ' שסעודת מילה שלא בזמנה לא הוי מצוה כלל ולכן כ' דמי שאוכל בשר בסעודת מילה שלא בזמנה בין המצרים הוי פורץ גדר ע"ש. ולדעתי לא נהירא כן וראי' ממ"ש תוס' במ"ק (ד"ח ע"ב) וז"ל וסעודת ברית מילה מותר לעשות בחוה"מ דליכא שמחה כדאמרינן פ"ק דכתובות דלא מברכין שהשמחה במעונו משום דאית ליה צערא לינוקא א"נ כיון שזמנו קבוע אין לבטל זה מפני זה אבל סעודת פדיון הבן צ"ע אם מותר לעשות במועד ואין לומר הא זמנו קבוע תינח בזמנו אבל שלא בזמנו האיך יהי' מותר עכ"ל מבואר דבמילה לא קשיא להו אף שלא בזמנה משום דמ"מ הוי סעודת מצוה וכן פי' דבריהם המ"א (בסי' תקס"ח סק"י וסי' רמ"ט סק"ה) מבואר להדיא מדברי התוס' והי"א דגם שלא בזמנה הוי סעודת מצוה ולכן מותר לאכול בשר בין המצרים ועמ"א בסי' רמ"ט שכ' בשם השל"ה שהביא מרבו מהר"ש מלובלין שהשוה אכילה בע"ש לאכילת בשר בשבוע שחל ט"ב להיות בתוכה וא"כ כי היכא דבע"ש מותר גם בסעודת מילה שלא בזמנה ה"ה ג"כ בשבוע שחל ט"ב בתוכה ומהאור נעלם נעלמו דברי התוס' ומ"א הללו. ועיש"ש ב"ק (פ"ז סי' ז') שכ' ג"כ דגם שלא בזמנה הוי סעודת מצוה וכ' בפדיון הבן ג"כ כך ע"ש גם מ"ש האור נעלם להקשות על שו"ת בית יעקב (סי' ע"ג) שכ' דסעודת ברית מילה הוא דרבנן והוא כ' דהוא דאורייתא דנלמד מהגמל ה"ג מ"ל גם כ' דש"ס ערוכה הוא בנדה מפני מה אמרה תורה מילה בשמיני כדי שלא יהיו אביו ואמו עצבים כו' ומוכח דהוא מה"ת אינו ראי' כלל דהדרשא דה"ג מ"ל הוא אסמכתא בעלמא כמ"ש הבית יעקב וגם הש"ס דנדה ע"כ דאסמכתא בעלמא היא וכמ"ש בפסקי מהרא"י (סי' ק"ח) דאל"כ תהי' יולדת בזוב צריכה ז"נ לאחר ז' ימי לידה ויהי' הבן נימול לאחר י"ד ע"ש וא"כ אין ראי' כלל וגם בטוש"ע יו"ד (סי' רס"ה סי"ב) איתא נוהגים לעשות סעודה ביום המילה מבואר דאינו מה"ת וע' בספר מנהגי מהרש"ל שכ' וז"ל מורי מהר"ש אמר שיותר גדול הוא סעודה של מצוה של שלישי מיום המילה עצמו שהרי ג' למילה נאמר בו בהדיא סעודה גבי אברהם ויום המילה עצמו מדרש גבי יצחק הגמל עכ"ל מבואר דס"ל דהוא אסמכתא בעלמא. וראיתי באבודרהם ה' ברכת מילה שכ' וז"ל וכן נהגו לעשות סעודה ביום המילה כו' וכן משמע בנדה שהי' עושין סעודה ביום המילה דר"פ סבור לברך שהשמחה במעונו והברכ"י בא"ח (סי' קל"א סק"ד) כתב וכעת לא מצאתי' בנדה כו' ע"ש ולדעתי י"ל דמלת דר"פ צ"ל ור"פ והיינו שכן משמע בנדה והיינו מההוא דמפני מה אמרה תורה כו' ועוד הביא ראי' מההוא דר"פ ועשו"ת נ"ב מה"ת (חיו"ד סי' קס"ו) שכ' מי התיר לבכורים לאכול בסעודת מילה שלא בזמנה כו' ואף הר"ש הלוי שמיקל אולי דקאי דוקא במילה בזמנה כו' ע"ש ולפמ"ש דגם שלא בזמנה הוי מצוה י"ל זה. ושוב ראיתי בשערי תשובה סי' תקנ"א שהעיר קצת על האור נעלם יעו"ש

(ג) בהא שקטן שנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית נראה מדברי הפוסקים דהטעם משום דהוא ספק ערלה כבושה וכ"כ בחי' המאירי לשבת. אולם ראיתי בשו"ת משכנ"י (חיו"ד סי' ס"א) שהקשה ממ"ש הר"מ (פ"ז מה' תרומות) דנולד מהול מותר לאכול בתרומה ואס"ד דהוא משום ספק ערלה כבושה מ"ט מותר ע"כ כ' דהטפת דם ברית הוא מצוה בפני עצמה ע"ש אולם הכ"מ (פ"ג מה' מילה ה"ו) ובשו"ת זרע יעקב (סי' כ"א) כתבו להר"מ ג"כ הטעם משום ספק ערלה כבושה והקש' עליהם מדברי הר"מ ה' תרומות האלו. אולם ביותר תקשה אלינו לדברי הסמ"ג דבמל"ת קט"ז כ' הטעם משום ספק ערלה כבושה ובסי' רנ"ח כ' דנולד מהול מותר לאכול בתרומה ולהמשכנ"י המה דברים הסותרים זה את זה (והן אמת שמצאתי ביש"ש יבמות (פ"ח ה"ה) שהשיג על הפוסקים דס"ל דצריך להטיף דם ברית מהברייתא דמותר לאכול בתרומה יעו"ש) וע"כ נ"ל דלק"מ ואדרבה מדברי הר"מ ה' תרומות יהי' ראי' דס"ל הטעם משום ס' ערלה כבושה דהנה הפני משה בירושלמי יבמות (פ' הערל ה"א) הוכיח שם מלשון הר"מ בה' תרומות דמשוך רק מדרבנן אסור לאכול בתרומה ע"ש וא"כ ס"ל הטעם משום ס' ערלה כבושה ואזיל לשיטתו דס' דאורייתא מדרבנן לחומרא וע"כ אסור מדרבנן לאכול בתרומה וא"ש דברי הכ"מ והזרע יעקב בדעת הר"מ דלא כהמשכנ"י והבן. וראיתי לתמוה על בעל דרך פיקודיך (דכ"ד ע"ב) שהבין בדעת הב"ח דס"ל בנולד מהול שיש לברך בשעה שמטיפין דם ברית וכן ראיתי בהמצרף (ח"ב סי' קצ"ח) שהבין כן בדעת הב"ח ותמה עלי' דהא דעת הרשב"א והפוסקים שלא לברך ועוד דאיך מברכין הא הוי ספק יעו"ש שהניח בתימה על הב"ח ובאמת הא ליתא ומעולם לא עלה על דעת הב"ח לברך בהטפת דם ברית אדרבה מדבריו בסי' רס"ג וסי' רס"ה מבואר שס"ל שאין לברך רק כשנראה קרוב לודאי דהוא ערלה כבושה אז סובר שיש לברך אבל בסתם נולד מהול כתב להדיא שם דאין לברך ולק"מ. וראיתי להעיר עוד על מה שנסתפק שם בספר דרך פקודיך בגדול שאינו מהול אם כייפינן לי' שימהול א"ע או מהלינן לי' בע"כ וכ' דאינו מועיל אם מהלו אותו בע"כ דהוא מטעם שליחות ואין שליחות בע"כ. ולענד"נ דאינו כן ושפיר מועיל כיון דבכל רגע עובר על העשה והוי זכות גמור ואפי' אם צוח שאינו רוצה למול לא משגיחין בי' ומהלין אותו בע"כ וכמ"ש הר"ן פ' האיש מקדש והאריך בזה המחנה אפרים (ה' זכי' סי' ו') ע"ד הרמב"ן שהביא פ"ד (מה' זכי') ודברי הרמב"ן ראיתי אותם בחי' לחולין (ל"ט ב') וכ"כ הרשב"א בחי' לקידושין (כ"ג א') דבגט שיחרור דהוא זכות גמור מהני אפי' בע"כ של עבד וע' ביו"ד סי' ש"ה ובאחרונים שם וביד המלך (פ"א מה' גזילה ה"ה) כתב כן מדעתי' דנפשי' ולא ראה שהמה דברי הרמב"ן והרשב"א ומה שהקשה ע"ז ממתנה בב"ב (קל"ז ב') דאם אמר אי אפשי בה כל הקודם זכה ודחק עצמו בזה ולא ראה דברי הרשב"א דמתנה לא הוי זכות גמור דשונא מתנות יחי' אכל בזכות גמור לא מהני מה שחוזר אח"כ וע"כ נ"ל דמהלין אותו בע"כ כיון שכל ישראל מצוון ע"ז דאף דבש"ס קידושין (כ"ט א') איתא דרק הב"ד מצוון עכ"ז נראה דהמצוה הוא על כ"א מישראל וכמבואר בדברי הר"מ פ"ג מה' מילה שכתב שמצווין ישראל שימול כל ערל שביניהם וכ"כ בפי"ט מה' שבת בפי' המשנה כל מי שיראה זה האדם הילד הערל ולא ימול אותו עובר על מ"ע כו' וכן נראה מלשון הר"י ן' פלאט שבספר פרדס הגדול (סי' מ"א) וכ"ה להדיא ברש"י חולין פ' כיסוי הדם דהחיוב על כ"א מישראל וכ"ה בשו"ת ח"ס (חיו"ד סי' צ"ח וחח"מ סי' קע"ז) ובאוצר החיים (דכ"ו א') ועקרי דינים (ח' חה"מ סי' ה'). וע"כ צלע"ק על שו"ת הגרע"א (סי' מ"ב) שנראה מדבריו דהחיוב מוטל על הב"ד ושאר ישראל המה שלוחי ב"ד ומלשונות של הראשונים שהבאתי לא נראה כן. וביותר קשיא לי על דברי המ"א (סי' תל"ב סק"ו) שכ' דומיא דמילה שהמצוה על אבי הבן ומ"מ אם אחר מל מברך עכ"ל. ולפמ"ש אין דמיון כלל בדיקה למילה דבמילה החיוב על כל א' משא"כ בדיקה אף שאמרינן