עמודי אש קעח

דלא כאביי ודלא כרבא אע"כ דהירושלמי סובר דשבת די בכל דהו ורק חילק כן לענין שאר דברים ע"ש לא נהירא כן דהא בירושלמי מסיק שם בן בן ובן בת עולים בת בן ובן בת אינם עולים הרי שמיירי לענין פ"ו דעליו קאי ומוכרחין אנו לומר דהירושלמי פליג באמת גם על אביי וכמ"ש הפני משה שם וא"כ שוב אין להכריח מהירושלמי דיש חילוק בין בן הבן לבן הבת לשאר דברים. וע' בבית שמואל (סי' קט"ו) שכ' דלפ"מ דמבואר בגמ' דמקללת זקנו של בעל בפני הבעל ואין הבעל חייב בכבודו מ"מ דינה כמקלל מכ"ש מקללת בעלה בפניו. ולא ידעתי איך כ' בפשיטות דאין הבעל חייב בכבודו היפוך דברי הרמ"א האלו ומש"ש בד"מ הכוונה דנגד אביו נקרא אינו חייב. וע' ס' חסידים (סי' שמ"ה) שמשמע מדבריו דס"ל דאינו חייב בכבוד זקנו וע' ילקוט מסעי (רמז תשפ"ז) ששם הובא הברייתא דמכות וכ' לפי שנאמר כבד את אביך הרי מי שהרג את בנו כו' ת"ל גואל הדם הוא ימות וע"ש בז"ר שכ' דילפינן מאת אביך לרבות אבי אביו ומזה ידים מוכיחות לפסקו של הרמ"א. והנה בחכמת אדם (כלל כ') כ' דחייב לשכור מלמד לבן בנו דהוי בכלל ולמדתם בניכם מזה דבן בנו בכלל בנו. אולם דינו צ"ע דהכ"מ בפ"א מה' ת"ת הניחה בצ"ע והרדב"ז בלשונות הר"מ (ח"ב סק"ד) כ' בפשיטו' דאינו חייב וכ"כ בשו"ת ב"ח החדשות (סי' מ"ז) ונ"ל שכן הוא דעת בעל התרומות ההובא בב"י יו"ד (סי' ק"ס) שכ' דאפי' בנו של מלוה אסור ללמד כיון שהאב חייב ללמד את בנו תורה אפי' בשכר. וראיתי להמל"מ (פ"ה מה' מלוה הי"ב) שכ' ע"ז וז"ל אך קשה דאמאי לא כ' דאפי' לבן בנו של מלוה אסור ללמדו כו' ע"ש אמנם אם נימא דלבן בנו אינו חייב ללמד בשכר א"ש (אך בארחות חיים (ה' ת"ת סי' ד') ראיתי שכתב דחייב לשכור מלמד לבן בנו) וא"כ אין דינו של החכמת אדם מוכרח. ועוד דהא כ' הלח"מ פ"א מה' ת"ת דמה שחייב לשכור מלמד הוא רק מדרבנן ומיושב בזה מה שהקשה הפתחי תשובה (סי' רמה) דלמה כופין לשכור מלמד דהא למ"ד דלמען ירבו קאי על ת"ת הא הוי מ"ע שמהן שכרה בצידה ועם האמור א"ש דהתקנה לשכור אינו בכלל ירבו דזה קאי על הלימוד עצמו עם הבנים ולשכור הוי רק מדרבנן [ולפ"ז מוכרח דגם על מצוה דרבנן כופין עד שתצא נפשו וכשיטות תוס' כתובות (פ"ו א') אך י"ל דבקום ועשה גם רש"י מודה ורק התם דהוי שוא"ת סובר רש"י דאין כופין על מצוה דרבנן וכ"כ הפרמ"ג בפתיח' כוללת. ונפלאת הוא בעיני על המהרי"ט (ח"ב סי' מ"ז) והדמשק אליעזר בחולין (דתי"ט) שכ' דעל מצוה דרבנן אין כופין איך העלימו עיניהם מדברי התוס' הללו. וראיתי במגילות אסתר (שורש ד') ובאבני מילואים (בקונטרס משובב נתיבות ס"ג) שכ' להוכיח דעשה חמור מל"ת מדמכין אותו עד שתצא נפשו ע"ש וקשה לי בתרתי חדא דהא גם בעשה דרבנן הדין כן כמו שכתבו התוס' שהבאתי וכ"ה בר"מ פ"ו מה' חמץ ולהר"ן פ"ד דכתובות כ"ה דעת הערוך (אך הריב"ש סי' צ' חלק עליו בכוונת דברי הערוך. ועל הפני משה פ"ד דנזיר אני המה שכ' בשם הריב"ש להיפוך ואף להר"ן מ"מ בעבירה נמשכת מודה. ומש"ש האבני מילואים דהא דרשות ביד כל אדם להפרישו מאיסור דוקא בל"ת אבל בעשה צריך דוקא ב"ד ובל"ת אין מכין עד שתצא נפשו דדוקא ברודף אמרינן כן ע"ש אולם המעיין ביש"ש ב"ק (פ"ט) מבואר להדי' דה"ה (במ"ע) [במל"ת] הדין כן ומכין אותו עד שתצא נפשו רק שצריך לזה אדם שמוחזק בכשרות וברודף א"צ. ובעיקר הדבר שמחולק המשובב נתיבות עם הנה"מ אם גם בעשה מחויבים [כל ישראל] לכפותו הי' נראה לכאורה כהאבני מילואים דהנה בספר יראים (סי' רע"ח) כ' דמצוה בשמיטה על המלוה לומר משמט אני ובלא"ה אינה משמטת וכשהמלוה אינו רוצה לומר משמט אני יכפהו כדאיתא אבל במ"ע כופין אותו עד שתצא נפשו ודוקא ב"ד א"י אבל ב"ד של ח"ל אין כופין כו' ע"ש. ואי ס"ד דעל כל א' מישראל רשות לכפות א"כ אמאי בח"ל לא יכפהו ומשמע מזה דרק הב"ד כופין ועשו"ת ח"ס (חח"מ סי' קע"ז) דכ' כהנה"מ דכל ישראל רשאים לכפותו והקשה עליו מדברי הס' יראים ואין לומר דכיון דכ' שם דבמשפטי' דוקא הב"ד כופין וא"כ א"ש דברי הס' יראים. אך הא ליתא דהא כ' שם הח"ס דאם כבר פסקו הב"ד שוב יוכל כ"א לכפותו א"כ הכא בשמיטה דזה הוי דבר הנודע לכל א"כ יוכל כ"א לכפותו אולם מדברי התה"ד (סי' רי"ח) שלמד מההיא דב"ק על אשה שמבזה אביה דיכול הבעל להכותה ע"ש והא הכא הוי מ"ע ואולי עיקר החילוק בין לאפרושי מאיסורא ובין לקיים מ"ע והכא הוי לאפרושי מאיסורא והבן. וקושית הנחלת צבי ממ"ע שמתן שכרה בצידה נרא' דבלא"ה לק"מ דכיון דאינו נכתב בצידו ממש לא הוי מ"ע שמתן שכרה בצידה עמל"מ פ"ג מה' עבדים הי"ד והקצה"ח סי' צ"ז לא ראה דברי המל"מ האלו]. והנה הש"כ בסי' רמ"ז הביא בשם המבי"ט שנסתפק במי שציוה ליתן נכסיו לא' מבניו אם גם בן בן הבן בכלל וראיתי בשו"ת שבו"י (ח"א סי' קע"ג) שהשיג עליו דמקידושין (ד"ל ע"א) דאמרי' דחייב ללמוד לבנו ולבן בנו תורה משמע ולא יותר ועוד הביא ראי' מהכ"מ שם דמשמע דאי הוי מצי למיכתב ולזרעיך הייתי אומר דבן בנו דוקא ותו לא ולא הבנתי דבריו דמהכ"מ נרא' בהיפוך דכ' דבכלל והודעתם לבני בניך ה"ה בן בן בנו ועכצ"ל דמ"ש בגמ' עד היכן חייב לא קאי על דורו' רק על איכות הלימוד וכמ"ש המעשה רוקח פ"א מה' ת"ת ועמ"ש המקראי קודש (דק"ב ע"א) וכונת הכמ"ש שכ' דלא הוי מצי למיכתב לזרעיך ר"ל דלינקוט הקרא בקיצור דבשלמא אי אמרי' בן בנו דוקא להכי כ' רחמנא והודעתם לבניך ובני בניך אבל אם גם בן בן בנו בכלל לינקוט הקרא לזרעיך בלבד דהי' מנקיט לשון קצרה אבל לעולם דבכלל בן בנו ה"ה בן בן בנו ומה שחילק השבו"י בין לשון תורה ללשון ב"א זה ניתן להאמר. וכן מצאתי בשו"ת אבקת רוכל (סי' קט"ז) שכ"כ יעו"ש

(מו) אם אחד אמר לשלוחו תן גט זה לעבדי אם הוי כזכי מבואר בש"ע יו"ד (סי' רס"ז סע"ו) דדעת ר"ת דאע"ג דבמתנה לא הוי כזכי מ"מ בשיחרור דהוי כפורע חובו דאי לאו דעביד לי' טיבותא לא שחררו הוי כזכי ע"ש וראיתי להפנ"י בגיטין (י"א ב' ד"ה האומר) שהקש' דהא במתנה נמי אמרי' בכמה דוכתי דאי לאו דעבד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' במתנה וצ"ע עכ"ל ובמח"כ לא ראה שהרא"ש הקש' זה וכ' דמ"מ מצינו לפעמי' שאדם נותן מתנה לאוהבו בחנם עכ"ל והובא בט"ז שם. ולק"מ ומזה יש לדון על מ"ש הט"ז בא"ח (סי' רמ"ז סק"ג) עמ"ש הר"מ דאם העכו"ם מוליך בחנם הכתב דאסור דהא אמרי' דאי לאו דעביד לי' ניחותא לא הוי יהיב מתנה וא"כ בחנם הוי כאלו בשכר ועם האמור א"ש דהא כמה פעמי' הוא נותן בחנם וא"כ הי' ראוי לאסור. וראיתי בספר ברכת דוד (דנ"ד ע"א) שכ' מ"ד הי"א שאשתמטתי' מ"ש הג"מ בח"מ סי' קפ"ח דראובן שהלך בשליחות בשכר ונתפס דאין חייבין לפדותו דמשמע דבחנם חייבי' ולהט"ז מאי נ"מ בין בחנם ובין בשכר. ואני איני רואה כלל השגה דהא באמ' דעת הט"ז בח"מ (סי' קע"ו סמ"ח) דאנן קי"ל דאף בחנם פטור ואי דהגמ"ר ס"ל כן הא הט"ז השיג על הש"ל שס"ל כן ומאי נ"מ אם גם ההגמ"ר ס"ל כן ויוכל להיו' לדעת הט"ז דההגמ"ר שס"ל הכא שאסור וכמ"ש הא"ר סק"ח אזיל לשיטתו בח"מ דיש חילוק בין בשכר לבחנם ולהט"ז אין חילוק גם כאן גם התם בין בחנם בין בשכר וא"ש. ובזה י"ל דברי הב"ש (סי' ק"כ סק"ב) שכ' שם וז"ל אבל להרמב"ן דלא ס"ל סברא זו אלא טעמו שנקנה לבעל במעו' אם כותב הגט בחנם פסול אם לא הקנה לבעל וראיתי בספר שבילי תורה שם שכ' ע"ז וז"ל לא הבנתי דהא אמרינן פ"ק דמציעא די"ז דאי לא דטרח קמי' לא הוי יהיב לי' מתנה כו' ע"ש ולהנ"ל א"ש דכיון דמצינו לפעמי' דנותן מתנה אף שלא יהיב לי' מקודם בודאי דלא נסמוך ע"ז באיסור א"א וא"ש

(מז) השער המלך (פ"י מה' טומאת מת) נתקשה איך פודין בכור אדם ולא חיישי' שמא טריפה הוא ובכור שנטרף אין פודין אותו דהא אין הולכין בממון אחרי הרוב ע"ש ולי קשה יותר דהא אפי' לרב דס"ל דהולכין בממון אחרי הרוב תקש' דהא כ' התוס' בבכורו' (ד"כ ע"א) דדוקא בממון שיש לו תובעין אזיל רב בתר רובא ולא בממון שאין לו תובעים ע"ש. וא"כ בפדיון הבן כ"ע ס"ל דאין הולכין אחר הרוב. ובזה שגה הבית יצחק (שעה"ס סי' ע"ג) שהוכיח דאין מוציאין ממון מס"ס מב' רחילות שלא ביכרו אך הקשה לרב דס"ל דמוציאין ממון מרוב וה"ה מס"ס ותירץ דסתם מתני' ר"מ דחייש למיעוטא ע"ש והנה מ"ש דהמשנ' סוברת דחיישי' למיעוטא הנה התם ר"ע ס"ל כן. וכבר כ' התוס' דר"ע לא חייש למיעוטא. אולם עיקר קושיתו לרב לק"מ דכאן גם רב מודה דלא אזלינן בתר רובא וכמ"ש בשם התוס' וכ"כ המל"מ פ"ד מה' בכורו' ועע"ש המרדכי הובא בט"ז יו"ד סי' כ"א וא"כ קושיו' השעה"מ קשה לכ"ע ונרא' ליישב זה עפ"י מ"ש המהרש"א בחולין (י"א ב') דבטריפי' לא שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה משום דהוי מיעוטא דמיעוטא והתוס' בב"ק דכ"ז כ' דהא דאין הולכין בממון אחרי הרוב הוא משום סמוך מיעוטא לחזקת ממון [ובזה א"ש מה דאי' ברמ"א ביו"ד סי' ס"א דבמקום שנהגו לשחוט אצל ישמעאל אם נמצא טריפה ישאר לעכו"ם ואם ימצא כשר יהי' של הישראל פטור מן המתנות וכ' הש"כ דאין ברירה והוי של עכו"ם וראיתי בשו"ת ס' יהושע (בפו"כ סי' תפ"א) שכ' וקש' דהא קי"ל רוב בהמות כשירו' נינהו וא"כ גם קודם שחיטה הי' של הישראל ואף שעכ"פ היון שלא נבדק הריאה אסורה מדרבנן הא קי"ל דבדרבנן יש ברירה וצ"ע עכ"ל ודבריו תמוהים ולא ראה במרדכי דהטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב וא"כ הוי של העכו"ם כיון דהעכו"ם מוחזק והוי חזקת ממון אצלו. אף שאם הי' כשר הי' של הישראל מ"מ כיון שיש המיעוט לחזקת ממון הוי בשעת שחיטה של העכו"ם ונ"ל דה"ט של הריק"ש ההובא בפר"ח דאם הבהמ' ביד הישראל ומתנה כה"ג חייב במתנו' והיינו דשוב אין לו חזקת ממון וא"כ אזלינן בתר רובא דרוב כשירו' נינהו] וא"כ הכא דהוי מיעוטא דמיעוטא לא אזלי' בתרה. אולם ראיתי בשער המלך (פ"ד מה' יבום) שתמה ע"ד המהרש"א הללו דא"כ איך מוכח בפ"ק דחולין דאזלי' בתר רובא מטריפה שאני התם דהוי מיעוטא דמיעוטא וגם נרא' מהפוסקי' דמיעוטא דטריפו' הוי מיעוט גמור וע"כ נרא' לפמ"ש ר"ת בתוס' זבחים (קי"א א') דטריפות דאדם חי יב"ח משום דאית לי' מזלא א"כ אף אם ישהה אותו יב"ח לא נצא מהספק ובפרט לפמ"ש הש"כ סי' נ"ז דמיעוטא חיין יב"ח גם בבהמה וא"כ לעולם לא נוכל לבא לידי בירור גמור א"כ התור' צותה מתחלה על הספק דלעולם ספק הוא. ובלא"ה לק"מ דהכא כיון דמצוה הוא אזלי' בתר רובא גם בממון וסברא כזו מצאתי בשיטה מקובצת לב"ק (די"א ע"ב) בשם תלמידי הר"י ישראל וז"ל דמשום מצוה ה"א דאזלי' בממון אחר הרוב לקיים העשה כו' ע"ש וכן יש לנו לומר באמת כן. וא"ש בזה מה שנתקש' בשו"ת פנ"י (חיו"ד סי'