עמודי אש קעז

אין חייבין מיבעיא לי' ע"ש אולם לק"מ ומעיני הראשונים לא נעלם זה דהא בשו"ת מהר"ם מרויטינבורג (סי' תשנ"ג) ובא"ז ה' צדקה (סי' י"א) כ' על הך דינא דאבי העזרי דר' שמחה השיג עלי' דהפי' הוא על הבעה"ב והא"ז האריך להוכיח כהראבי"ה מטעם דאומדן דעתא דהעשיר לא יהיב להעני לפרוע בחובו ע"ש באורך ומבואר שם דהעני אסור לפרוע חובו מהצדקה דמשנה מדעת בעה"ב וסרת ראיית הח"צ דאין חייבין מיבעיא לי' דבאמת איסורא איכא דהבעה"ב לא יהיב לי' לפרוע חובו והוא משנה מדעתו ופסק הש"ע נכון

(מא) ביו"ד (סי' רנ"ב סי"ב) האב חייב לפדות הבן אי אית לי' להאב ולית לי' לבן והוא מתשו' מהר"ם שבמרדכי פ' הפועלים וראיתי בבית הלל שם סק"ג שתמה ע"ז וכ' וז"ל ונעלם מהב"י מ"ש הוא בעצמו בח"מ סי' קפ"ח בסופו שפסק ר"מ על האב ששלח הבן בשליחות כיון שהלך בשליחותו א"כ הוי גופו שאול לאביו ומחויב לפדותו בכדי דמיו דלא עדיף מבהמתו ובסוף התשובה כ' היכא שים לו לבן אם האב חייב לפדותו כשהוא שואל גופו למלאכתו זה צ"ע. אמנם זה פשוט היכא דלית לי' לבן כופין האב לפדותו עכ"ל והנה יש להתיישב אם מחייבו משום שהוא בנו כד משמע ברא"ש בתשובה או מחייבו משום שהוא שלוחו כדמשמע בסיף שורש חנ"ה במהרי"ק וצ"ע עכ"ל הב"י וא"כ לפ"ז י"ל הממע"ה ואין כופין לפדות אחר שהוא ממון כו' ע"ש באורך ואני בעניי לא ידענא מאי קושיא דהב"י שם נסתפק בכוונת מהר"ם אם הכוונה משום שהוא בנו ולא משום דינא דשליח או משום שהוא שלוחו וא"כ חייב מדינא ונ"מ לענין אם נרד לנכסיו דאם הוא מטעם צדקה שהוא בכו אין יורדין לנכסי' (וכמו שכ"ה דעת כמה ראשונים ע' מחנה אפרים ה' צדקה סי' א' וה' ריבית סי' א') ואם הוא מטעם שלוחו יורדין לנכסיו אבל מתורת צדקה פשיטא לי' למהר"ם שחייב ואף אם נימא ששיטות הב"י דבצדקה יורדין לנכסיו וכמ"ש הקצה"ח (סי' ר"כ סק"ג) עכ"ז י"ל דמהר"ם ס"ל כדעת הסוברים דבצדקה אין יורדין לנכסיו. אולם באמת א"צ לזה דהפי' בב"י הוא כפשוטו דנסתפק לו בכוונת המהר"ם אם הטעם משום שהיא שליח וגם אלו לא הי' בנו הי' מחייבו מטעם שליחות רק העובדא הי' בבנו או עיקר הטעם משום שהוא בנו ואלו לא הי' בנו לא הי' מחייבו וזה דבבנו הוא חייב לפדות כשיש לו לאב ולית לי' לבן זה הוא ברור כמבואר בתשו' מהר"ם שבמרדכי פ' הפועלים דמבואר שם להדיא כן רק עיקר הספק אם הפי' בתשו' מהר"ם הזאת דגם אם לא הי' בנו הי' מחייבו מטעם שליחות וכדמשמע מתוך דברי מהרי"ק ולק"מ קושיות הב"ה. וראיתי להעיר ע"ד שו"ת שארית יוסף בראש הספר שכ' וז"ל המעיין במהרי"ק שורש קל"א וקנ"ה משמע משום שהוא אביו עכ"ל והדברים תמוהים ונפלאים דאדרבה שם מבואר דהוא מטעם שליחות וכמ"ש ג"כ הב"י וצע"ג

(מב) מי שאסר נכסיו על כל ישראל כתב המחנה אפרים (ה' זכי' מהפקר סי' ד') דמותר ליתן המעות לצדק' דמצוות לאו ליהנות כ' הלז. ובנתיבות המשפט (סי' רע"ג) כ' ע"ז דישתקע הדבר ולא יאמר דהא נהנה מזה הנאת הגוף דהעני יחזיק לו טובה ועוד דפטר נפשי' מפרוטה לעני והא דהמודר הנאה מותר לערב דהתם לא מיירי במי שעירב לילך לבית המשתה דבזה באמת אסור וע"ש ולדעתי דברי המח"א צודקים דמ"ש דהעני יחזיק לו טובה הא ליתא דכיון דמה שנותן לו הוא בשביל עצמו שרוצה לקיים מצות צדקה לא יחזיק לו העני טובה וראי' ממי שנדר הנאה מחבירו דמותר ללמדו מקרא משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו ושם ג"כ קשה דהרי חבירו יחזיק לו טובה עבור זה אע"כ דכיון דהוא עושה זה לקיים המצוה לא יחזיק לו חבירו טובה ואינו דומה לנותן מתנה לעשיר דבזה אמרינן דחבירו יחזיק לו טובה משום דאינו מחויב ליתן לו משא"כ בנתינה לעני. גם מ"ש דפטר נפשי' מפרוטה. י"ל דהוא לא נפטר במעות הזה שנותן מדין צדקה כיון שהמעות אינו שלו גם מ"ש דבסעודה אסור לערב במודר הנאה מכיכר הא ליתא ע' יד דוד בעירובין (ל"א א') ובעיקר הדבר לא ראה בש"כ יו"ד (סי' רכ"ז סק"ט) שכ' בשם מהרש"ל דמותר ליתן צדקה ממון הזה יעו"ש ואשתמיט זה מהנה"מ

(מג) בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' ל"ד) פסק במי שנתקשר בנדר לילך בבקר לומר תהלים ועכשיו חזר בו מחמת שנוהג לילך בתפילין לביהכ"נ כדעת הזוהר ופסק מהר"מ דמותר. וראיתי במגן האלף (ה' ר"ה) שהקשה דהא נדרים חלין על דבר מצוה דרבנן ע"ש. וליתא דמהר"ם מטעם נדרי שגגות אתא עלה כמבואר בדבריו וע' במ"א (סי' כ"ה סק"ג) ובסי' ק"ח נשאל המהר"ם במי שנתן כל נכסיו ואח"כ נולד לו בן ופסק דידוע שלא נתן נכסיו אדעתא דהכי וראיתי להבני דוד (ה' נדרים פ"ח ה"א) שכ' וקשה לי דזה נולד הוי דלא אסיק אדעת' כדאמרינן בנדרים כו' ע"ש ולא עיין בדברי מהר"ם שהרגיש בזה והוכיח דנדרים אינו דומה למתנה ובכל דהו מדחינן לה

(מד) הנה בש"ע (סי' ר"מ סי' ח') מבואר דממזר חייב בכבוד אביו ואמו וכן הוא בספר החינוך (סי' רי"ב) וז"ל וממזר חייב בכבוד האבות ומוראם אע"פ שאינו מן המשפט על מכתם וקללתם וראיתי לה"ג מהרי"פ בהגהותיו שם שכ' וצע"ג דסותר דבריו (בסי' ר"ס) שהממזר חייב בקללת אביו ואמו עכ"ל ונראה ליישב זה דהנה בסי' ר"מ כתב ולפי הדומה שהממזר חייב בקללת אביו ואמו שהרי הוא ראוי לירש אותם מה"ת ודין בן כשר יש לו עכ"ל והמל"מ בהגהותיו שם תמה דמה צורך לראיתו והרי משנה שלימה הוא ביבמות דחייב על מכתו וקללתו ע"ש ונראה ליישב דהנה הר"מ כ' בה' יבום (פ"ג ה"ד) דמי שיזנה עם אשה איכו בנו לפטרו מן היבום אף שהוא בנו ליורשו אף שהיא אומר שהוא בנו דשמא כשם שזינתה עם זה כן זינתה עם אחר ולפ"ז הך דינא דחייב על קללתו צ"ל דמיירי דוקא כשהי' חבוש בבית האסורים דאל"כ איך נדע שהוא בנו וכ"כ להדיא המרדכי פ"ב דיבמות לדעת הר"מ ע"ש. אולם לפ"ד הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תר"י) דחולק על הר"מ וס"ל דכשמודה שהוא בנו נאמן וכ"ד הרא"ש בתשובה (כלל פ"ב) וכתב דבנו הוא ושוחט ומבעיר בשבת ומקריב ע"ג המזבח [מ"ש דשוחט לכאור' הוא תמוה דהא שחיטה בזר כשיר' וע' שו"ת ח"צ (סי' מ"ד) שכ' דשוחט לאו דוקא והכוונה מקטיר ומבעיר והוא דחוק ולפענ"ד הי' נרא' דדעת הרא"ש כדעת רש"י יבמות (ל"ג ב') על מה דאמרינן שם זר ששימש בשבת במאי אי בשחיט' שחיטה בזר כשירה ופרש"י ואין כאן משום זרות נרא' מדבריו דמשום שבת מיחייב אם שחט זר בשבת וכן הכריח השער המלך (פ"ו מה' ביאת המקדש ה"י) יעו"ש וזה ג"כ דעת הרא"ש וא"ש ושוב ראיתי בשאילת יעב"ץ (ח"ב סי' קי"ב) דגם הוא רצה לומר כן בדעת הרא"ש דזר חייב אם שחט בשבת רק שהקש' מהסוגי' דיבמות ובמכ"ת לא ראה ברש"י שם דרק משום זרות אינו חייב אבל משום שבת חייב וא"ש] וא"כ לפ"ד הרשב"א והרא"ש א"צ לומר דמיירי כשהי' חבושים בבית האסורים רק כשהוא מודה דבנו הוא והוחזק שהוא בנו חייב על קללתו וכ"כ ביש"ש יבמות (פ"ב סי' י') ע"ש וזה נראה שכיון בספר החינוך דכיון דבנו הוא ליורשו חייב על מכתו ועל קללתו והיינו כמ"ש הרא"ש ע"ד הרמב"ם דכיון דבנו הוא לענין ירושה ומוציאין עבורו ממון ה"ה לשאר מילי וא"כ שוב לא קשיא מה שהקשה המל"מ דהא משנה מפורשת היא דז"א דבהמשנה יש לפרש דמיירי בהי' חבושים בבית האסורים ולזה השמיענו החינוך דהיכא דבנו הוא לענין ירושה הוא בנו גם לענין קללתו. וראיתי להיד המלך ה' ממרים (פ"ו הי"א) שהאריך שם דהא דממזר חייב על מכת אביו היינו דוקא בנולד מביאת אונס דאל"כ נימא כי היכא דהפקיר' א"ע נגד זה ה"ה לגבי איש אחר ע"ש וכפי הנראה אשתמיט מיני' תשו' הרשב"א והרא"ש האלו דלא ס"ל כן. ומה שתמה מהא דקיי"ל דשתוקי אינו חייב על מכת אביו דבריו תמוהים דהתם לא ידע האב בודאי דבנו הוא רק מספק ע"כ אינו חייב אבל היכא שהאב מודה שממנו הוא והתורה נתנה לו נאמנות ע"ז אמרינן דבנו ודאי היא. ומה שהשיג שם על מרדכי שכתב דמיירי בהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים מסוגיא דפ"ק דחולין דאמרינן אין אפטרופס לעריות הא ליתא דשם אמרינן כן להס"ד דלא אזלינן בתר רובא אמרינן דעכ"פ מיעוטא איכא גם בהיו חבושין דאין אפטרופס לעריות משא"כ לפי המסקנא דקיי"ל דאזלינן בתר רובא אמרינן דהרוב הוא ממנו ועשו"ת מהרח"כ ראפופרט ( חאה"ע סי' ט"ו) ושו"ת ס' יהושע (בפו"כ סי' ר"ג). ומ"ש היד המלך דהוי תרי מיעוט' המיעוט הא' דאין אפוטרופוס לעריות והמיעוט השני דרוב בעילות אחרי הבעל הוא תמוה דזה הוי רק מיעוט א' אם זינתה עם איש אחר או לא וכ"ז לדעת הר"מ אבל להרא"ש והרשב"א אפי' כשלא הי' חבושים בבית האסורים חייב דבנו ודאי הוא דהאב נאמן ע"ז אבל כשהאב אינו מודה אינו חייב כדמוכח מהא דשתוקי אינו חייב על. מכת אביו אבל לענין כיבוד נראה דגם בזה חייב מספק לכבדו כשהאם לבדה אומרת שהוא אביו דהוא ס' תורה וזה נראה כוונת החינוך דאף שאין חייב על מכתו והיינו בגונא שכתבתי עכ"ז חייב לכבדו וא"ש. וע' דרך פיקודיך מל"ת ל"ג) שכ' נ"ל אפי' ממזר חייב בכבוד אביו ואמו כו' ע"ש והוא תמוה דהא מפורש כן בש"ע ופוסקים. וראיתי במעין החכמה (סי' קט"ז) שכ' ע"ד המל"מ הללו שכ' דקללה לאחר מיתה אף שלא עשה תשובה לא קרינן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך דאף זה הוי עושה מעשה עמך כיון שמת. ולדעתי הוא מהתימה והיא היפוך ש"ס סנהדרין מ"ז א') דאיתא התם א"ל אביי מי סברת מת מתוך רשעו ה"ל כפרה מת מתוך רשעו לא ה"ל כפרה דתני רב שמעי' יכול אפי' פירשו מרדכי ציבור יטמא ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמך כו' מבואר דגם במת ולא נהרג ע"י ב"ד של עכו"ם אינו נקרא עושה מעשה עמך וערש"י שם (ד"ה על מטה) שכ' על מה דחזקי' גירר עצמות אביו דמפני כבוד אביו ליכא למיחש דנשיא בעמך כתיב בעושה מעשה עמך עכ"ל מבואר דגם לאחר שמת אינו נקרא עושה מעשה עמך ומזה מבואר דלא כהמעין החכמה והנכון כמ"ש

(מה) ביו"ד סי' ר"מ מבואר דחייב אדם בכבוד אבי אביו וראיתי בספר מעשה רוקח פ' לך שכ' שנעלם מעיני האחרונים ש"ס דסוטה (דמ"ט) דא"ל לאו ברך אנא בר ברתך אנא מבואר דאינו חייב בכבוד אבי אביו והמגיה שם הוסיף לתמוה מש"ס מכות די"ב דאמרינן הא בבנו והא בבן בנו. ובאמת כבר קדמם בשני הקושיות בבית הלל ביו"ד שם ובשו"ת שבסוף ספר אלי' זוטא. וראיתי בשו"ת כנ"י (סי' מ"ד) שחילק לענין קדיש בין בן הבן לבן הבת ע"ש ומש"ס דסוטה הנ"ל יש פנים מסבירות לזה מדאמר בר ברתך אנאי והיינו כיון דהוא בן הבת אינו חייב ואלו הי' בן הבן הי' חייב. וכן ראיתי שחילקו כן בספר רביד הזהב (דט"ו) ובשו"ת שתי הלחם (סי' מ"ג) וע' בעין זכר (מערכת ב' אות ל') ובשאילת יעב"ץ (ח"ב סי' קכ"ט) הן אמת שהראי' שהביא הכנ"י מירושלמי פ' הבע"י דאיתא התם בני בנים הרי הן כבנים בני בנות אינם כבנים ואם מיירי הירושלמי לענין פ"ו א"כ הירושלמי