עמודי אש קעו

שהיא עולה על כל התימות שתמהו עליו דאם העובר על דרבנן עובר על לא חסור יהי' הנשבע לבטל דבר מד"ס יהי' מהראוי שלא יחול השבועה וזה מבואר הביטול כדאיתא בפ' שבועו' שתים ובפ' יה"כ עכ"ד ואני איני רואה קושי' ע"ז די"ל דאה"נ דהר"מ סובר כן. ומצינו להר"י ן' מיגא"ש בתשובותיו (סי' קמ"ח) שנשאל בזה והשיב וז"ל מי שנשבע לבטל מצוה דרבנן הוא בכלל מה שאמרו הנשבע לבטל את המצוה לפי שמה"ת מצוה היא שיקיים מצוה דרבנן כמו שאמרו לענין נר חנוכה היכן צונו רב אויא אמר מלא תסור כו' הרי דלדעתו באמת העובר על דרבנן הוא נשבע לבטל המצוה והקושיא מפ' שבועו' שתים ופ' יה"כ כבר כתבו ישוב לזה בשו"ת מהרי"ק (שורש קס"ה) ומהרלנ"ח (ס"ק ג') ובמגילת אסתר יעו"ש)

(לז) מי שקיבל עליו להתענות כמה ימים ובתוך הזמן נשאל על נדרו אם איבד שכר תעניתו כ' בשו"ת חו"י (סי' ט"ו) דלא איבד שכר תעניתו ובסי' קכ"ט כ' ההיפוך מזה וכ' בהשמטות דהעיקר כמ"ש בסי' ט"ו ולענ"ד הוא תמוה דלא זכר כלל ממ"ש הר"ן (כ"ג א') והובא בב"י (סי' רכ"ח) דלכן לא פתח רב נחמן לרב סחורה לפי שהי' נדר דבר מצוה ואם הי' פותח בחרטה הי' מפסיד שכר מצוה והוא להיפוך ממה שהעלה החו"י ולכן כ' מהר"י ן' חביב באה"ע סי' קכ"ד והובא בספר הזכרונות למהר"ש אבוהב (פ"ח ד"י) דצ"ל בשעת החרטה דאינו תוהא רק על מ"ש בנדר ע"ש והחו"י לא ראה כל זה

(נח) וראיתי לבאר איזה פרטים בה' צדקה. הנה בשו"ת נ"ב מה"ת חיו"ד (סי' קנ"ח) נשאל באשה שיודעת שבעלה אינו יוצא ידי חובת צדקה והיא תרצה ליתן צדקה מנכסיו אם רשאין לקבל אצלה והשיב דאסור אף שהוא נושאת ונותנת בתוך הבית ע"ש והנה הב"ש (סי' צ"א ס"ק י"ג) כ' אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית אם נדרה לצדקה צריך לשלם בשבילה אע"ג דיוכל למחות לה להבא מ"מ צריך לשלם מה שנדרה כבר ובפתחי תשובה שם כ' ע"ד הנ"ב שהבאתי וז"ל וכפי הנראה לא שם לבו לדברי הב"ש האלו עכ"ל מבואר מדבריו שסובר שדברי הנ"ב סותרים לדברי הב"ש והא ליתא דהב"ש מיירי היכא שנדרה ליתן צדקה אז מחויב הוא לשלם עבורה כמו קנס שפסק הרמ"א שם שצריך לשלם עבורה ונדרים גרוע דהבנים מתים עבור הנודרים ואינם משלמים משא"כ בנידון הנ"ב שהוא תרצה ליתן צדקה ולא נדרה מקודם פשיטא דאסור לקבל ממנה גם אם הוא נו"נ ועשו"ת הרא"ש (כלל ל"ט סי' ה') שכ' אשה הנו"נ בתוך הבית ונדרה ליתן צדקה כו' כך קיי"ל דאע"פ שמקבלין מהנשים דבר מועט ה"מ בסתמא אבל כשמוחה אין מקבלין ע"ש מבואר דנו"נ אינו מעלה כלל לענין זה והן אמת שגם בנידון של הב"ש בנדרה תמי' לי למה פסק הב"ש שצריך לשלם דלפמ"ש הב"ש לעיל מזה דדוקא בקרבנות שהם של חובה צריך הבעל ליתן ולא בקרבן נדבה א"כ בנדרה לצדקה למה צריך לשלם הא הוי כמו נדבה דבשלמא המהר"ם מינץ שפסק כן הוא לפי שפי' הש"ס גם בנדר משא"כ הב"ש שפי' בקרבן חובה וכפי' רש"י ותוס' (בב"מ דק"ב) והרא"ש והר"ן בנדרים (דל"ה) א"כ למה פסק שצריך לשלם מה שנדרה לצדקה. אולם מצאתי בב"ש מה"ק (ס"ק י"א) אחר שהביא דין זה בשם מהר"ם מינץ סיים ולפמ"ש רש"י ותוס' נראה דא"צ לשלם נדרה כו' עכ"ל ובב"ש מהד"ב נשמט זה (כאשר נשמטו בכמה דוכתי דברים טובים כנודע) והעיקר דינא דא"צ לשלם מה שנדרה לצדקה וראיתי ביד שאול (סי' רמ"ח סק"ד) שהשיג על מהר"ם מינץ וז"ל וכן נראה מהא דאמרו דמקבלין מהנשים דבר מועט מכלל דהרבה א"צ הבעל לשלם עבורה עכ"ל. ואין זה השגה כלל דמהר"ם מיירי היכא דנדרה אז ס"ל דצריך לשלם עבורה משא"כ ההוא דאין מקבלין מהם אלא דבר מועט מיירי בלא נדרה רק שבאו אצלה שתנדב איזה דבר לצדקה בזה אין מקבלין רק דבר מועט

(לט) עני העובר ממקום למקום מבואר בש"ע (סי' ר"נ ס"ג) דאין פוחתין לו מככר בפדיון מד' סאין בסלע והוא משנה בפאה (פ"ח מ"ז) והוא רובע הקב לב' סעודות וראיתי בספר יין הרקח במס' פאה שם שתמה ע"ז ממס' עירובין (פ"ג ב') דאמרינן דפחות מכאן מקולקל במעי' והא כאן השיעור לערך ז' מהעומר ע"ש שהניח בתימה. אולם זו הוא שאילת הראשונים בשיטה מקובצת כתובות (דס"ד) שהקשו כמו כן על ההוא דעירובין מכתובות שם ולפמש"ש רב שר שלום גאון ליישב דשיעורא דכתובות הוא לעני שבישראל כדי קיום נפשו בלבד אבל במכובד הוי השיעור כפי העומר ע"ש א"כ א"ש ג"כ הכא דהא בעני קיימינן (אולם בשיורי ברכה בא"ח (סי' קס"ח סק"א) כ' דמדברי הרמב"ם פי"ב מה' אישות מבואר דהוא סעודה בינונית ולא בפחות שבפחותים יע"ש מבואר דהר"מ לא ס"ל כתירוץ הזה) אולם לפמ"ש עוד שם לחלק בין איש לאשה דאשה אוכלת פחות מאיש לא ידעתי מה יענה בסוגיא דהכא ומהתימה משו"ת נ"ב מה"ק חא"ח (סי' ל"ח) וספר חי' הרז"ה שהאריכו הרבה בזה ולא הביאו כלל הסוגיא דפאה הזאת ומצאתי בסמ"ג מ"ע (סי' קס"ב) שכ' וז"ל אומר ר' יצחק שדומה שרובע הקב הם ב' סעודות ג' ביצים לכל סעודה כו' ודבר תימה הוא האיך הם ב' סעודות שהרי אומר פ' כיצד משתתפין והעומר עשירית האיפה היא האוכל השיעור הזה הוא בריא פחות משיעור הזה הוא מקולקל במעיו כו' ע"ש מבואר שהרגיש בתמי' הזאת וע"ש בסמ"ג (מל"ת סי' פ"א) ששם כ' שאלו הסעודות שיער התנא לפי מקומו יעו"ש וראיתי בהגהת הג' בעל חו"י באלפסי עירובין פ' כיצד משתתפין שעל מה שהביא הרי"ף שם מכאן אמרו האוכל במדה זו כו' כ' דצ"ל דקאי על שיעור דבמשנה ועומר עשירית האיפה מג' ביצים מן נבלע באיברים שאני ודלא כראב"ע פ' ויקרא שכ' עשירית האיפה מאכל לאיש א' ביום א' עכ"ל ולפ"ד לא קשיא מה שהקשו המפרשים אך לשון הגמ' דחוק לפ"ז וע' תשו' רב שר שלום באורך בשו"ת חמדה גנוזה (סי' ע"ג) ומה שהאריך החי' הרז"ה והרעיש העולם דאיך אפשר שיהי' בשוה הקמח אחר הטחינ' כמו החיטים לק"מ לפמ"ש הר"ש בפי' הירושלמי דהשליש שמנכין הוא עם הריקוד א"כ מבואר דהסובין הם לחוד וא"כ לק"מ דזה הוא עבור השליש או מחצה שמנכין וראיתי בפי' הרא"פ בירושלמי שכ' שכר טחינה ואפי' והשמיט הריקוד אולם בר"ש מבואר להדיא גם הריקוד עבור זה מנכין להירושלמי שליש וגם בעירובין סובר הירושלמי דמנכין שליש וראיתי בשירי קרבן בעירובין (פ"ח ה"א) שכ' על מ"ש בירושלמי דקרובין דברי ריב"ב לדברי ר"ש שאמר מב' ידות לכיכר מג' לקב דהא ריב"ב עביד עיגלא י"ב ביצים ור"ש עביד ח' ביצים כו' צא מהן שליש ליציאה והקשה הש"ק הרי שוים דבריהם לגמרי ובמה קמפלגי וי"ל דאין החנוני משתכר במילואו אלא קרוב לשליש ובבבלי משני בענין אחר אך מהירושלמי נראה שמפרש הא דאמר ריב"ב כיכר בפנדיון היינו נמי מב' ידות מכיכר בפנדיון הלכך לא קשה להו שעדיין אין קרובים כדפריך בבבלי ובאמת לשון המשנה משמע כהירושלמי עכ"ל ודברי תימה הן ובחנם עשה פלוגתא בין הבבלי והירושלמי בפי' המשנה דהא לריב"ב דאמר מככר לפנדיון מד' סאין בסלע ולפי התירוץ דצא מהן שליש היינו דהחנוני משתכר ח' ביצים מג' לקב וא"כ הוי פחות מששה והוי דבריהם קרובים דהא מתחלה הי' סובר דלריב"ב הוי י"ב ולדידי' ששה הוי מרובה ולש"ס דילן לא הי' מרובין ע"כ פי' דמנכין מחצה וא"כ לריב"ב הוי ג' שלימות ולר"ש הוי פחות מששה והדברים פשוטים וברורים. ודע דמה שתמהו התוס' בעירובין (ד"פ ע"ב) ויומא (ד"פ ע"ב) ומ"א ופר"ח (סי' תפ"ו) והתיו"ט פ"ז דכלים דביומא אמרינן דאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת התרנגולת ובכריתות אמרינן דאין מחזיק יותר מב' זתים דהא לשיטות הר"מ דפסק כריב"ב די"ח גרוגרות הוין י"ב סעודות א"כ מוכח דג' זתים הוי פחות מכביצה יעו"ש (ולהבית הלל באה"ע (סי' ע') ולהגן המלך (סי' ס"ט) ולהמסגרת הזהב (די"א ע"ב) נעלם דברי התוס' האלו) והי' נראה ליישב זה עפמ"ש המרדכי פ' ערבי פסחים דאיך יוכל לאכול כזית מרור ומצה וחרוסת בבת א' הא אין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זתים (כן הגיה הפרמ"ג במ"ז סי' תע"ה סק"ז ובמרדכי דילן הגירסא יותר מכביצה ובתה"ד סי' קל"ט הגירסא דהא כזית הוא חצי ביצה) ותירץ דבמרוסק מחזיק יותר וא"כ עכצ"ל דבכריתות לא מיירי במרוסק (וכמו דאמרינן שם דלא מיירי בב' אכילות כן י"ל דלא מיירי במרוסק) אבל ביומא דקאי בסתם אכילה שיערו חכמים לכל היותר כל מה שיחזיק בית הבליעה וא"כ שיערו חכמים גם במרוסק ולק"מ וראיתי בספר יין הרקח ביצה (פ"א מ"א) שתמה ע"ד התיו"ט שם שנסתפק לדעת ב"ש דשאור בככותבת אם הגרענין מצטרפין דא"כ יהי' חמור חמץ משאור דהא ב' ככותבת בלא הגרעין לא הוי כביצה כמבואר ביומא ד"פ וא"כ הוי ככותבת פחות מכביצה וזית הוי חצי ביצה ע"ש שהמה מאד על דברי התיו"ט ונעלם ממנו דברי המ"א סי' תפ"ו דזית הוי פחות מחצי ביצה גם לדעה הראשונה ולא דק ולחומרא לא דק ועשו"ת יד אלי' (סי' ר"ו ר"ז) וא"כ י"ל דזית הוא פחות יותר מחצי ביצה ממה שככותבת הוא פחות מחצי ביצה והבן. וראיתי להעיר ע"ד שו"ת ח"ס חח"מ (סי' י"ב) שהקשה ע"מ דאמרינן בעירובין דהאוכל כשיעור הזה ה"ז בריא דאם נימא דהמן הלך ג"כ לתינוקת והם אינם יכולים לאכול כולו והוי נותר ואם נימא דלא הלך להם המן ואכלו משל אביהם ואביהם אכלו פחות מהשיעור והוי מקולקל במעיו ע"ש שנסתפק אם המן ירד לתינוקת ואני תמה עלי' דהרי ש"ס ערוך ביומא (ע"ה א') דהמן הי' מברר אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון ע"ש דמבואר דהמן ירד גם לתינוקת וע' בנ"ב שגם הוא כ' דהמן ירד לתינוקת ובחי' הרז"ה (די"ז ע"א) תמה עליו ותמהני דהלא מבואר כן להדיא בש"ס דהמן ירד ג"כ לתינוקת וע' ברש"י ביומא שם שכ' שאם נמצא יתר בבית הראשון כו' משמע דלא ירד המן לתינוקת בשלימות עומר רק שירד לבעל הבית יתר מעומר שיהי' גם לבנו לאכול ומיושב בזה קושיות הח"ס. ובעיקר הקושיא שהקשה היין הרקח על ההוא דפאה ראיתי בתוס' רי"ד לב"ב (נ"ה א') שגם הוא הרגיש בזה וע"ש מ"ש בזה. ודרך אגב אעיר על מ"ש הצל"ח פסחים פע"פ דהביצים שלנו נתקטנו וע"כ לא נשער בביצים שלנו ע"ש ובאחרוני'. אולם מצאתי בתשו' הגאונים שערי תשובה (סי' מ"ו וסי' תש"ו) לר' האי שכ' וז"ל ולכך תלו חכמים ז"ל השיעור בביצים ובפירות שהן קיימים בכל עת ואין משתנים מיהו שיעור הביצים והפירות תלו אותן בדעתו של רואה עכ"ל וכ"ה בתשו' הגאונים הנדפסים בליק (סי' צ"ה) מבואר דהביצים אינם משתנים מזמן לזמן רש"י שבת (ט"ו א') דמדבריות הי' ביצים גדולים משלנו וכ"כ התוס' עירובין (פ"ג א') דביצים מדבריות הי' גסין יותר מאותן של יום התוספות ע"כ משמע דביצים ישתנו מזמן לזמן ועמ"ש הריטב"א בחי' לפסחים דמ"ח וצ"ע

(מ) מי שנתנו לו צדקה והוא בע"ח אם מותר לפרוע חובו מהצדקה מבואר בש"ע (סי' רנ"ג ס"ב) דאין נפרעין ממנו והוא ממרדכי פ"ק דב"ב בשם אבי העזרי והוא מתוספתא דפאה מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב ע"ש וראיתי בשו"ת ח"צ החדשות (סי' י"ג) שתמה ע"ז דהפי' בתוספתא דהבעה"ב אינו פורע חובו בו אבל העני פורע וראי' דא"כ