עמודי אש קעה

ויירא ממך עכ"ל נראה כוונתו דבאמת לא מהני מתוך הכתב רק שאם נכתוב כתב פתיחא אז כשישמע שכתבו עליו כן שוב ירא ולא יעשה זאת אבל הי' ירא ממנו פן ימסרו אותו ולכן כת' שיניחנו בכדא ולא יוכל לברר רק עם כל זה יצא הקול שכתב פתיחא ושוב ירא ממנו וא"ש. והנה מה שכתוב מע"ל עוד להתיר משום דלקבל דיין הוי מצוה יש להקשות עליו מדברי התשב"ץ (ח"ב סי' צ"ח וסי' קנ"ג) שכ' דהיכא שאפשר להתקיים ע"י אחר לא הוי מצוה. אולם י"ל דהתם קאי לבטל המצוה כשנשבע לענין זה לא הוי מצוה ממש אבל לענין להתיר הנדר לדבר מצוה י"ל דשפיר נחשב מצוה וראי' משו"ת מהראנ"ח (ח"ב סי' כ"ג) שכ' וז"ל ובשלמא אם לא הי' נשבע אלא לבלתי להיות בתוכם בקהל הפרטי הזה י"ל דאפשר למצוה להעשות ע"י אחרים כו' ע"ש מבואר דס"ל ג"כ כסברת התשב"ץ ועכ"ז כ' אח"כ דלענין שיותר הנדר עד"ר דבעינן דבר מצוה מיחשב זה למצוה וכ"כ הבה"ט בשם מהראנ"ח אולם צע"ק דהמעיין שם בהמראנ"ח יראה דלא הסכים כן רק כיון שהי' שם מתחלה וע"ז כ' דהי' דבר מצוה כיון דהם מורגלים עמו והביא ראי' מספ"ק דע"ז יעו"ש אבל למנות מו"ץ מחדש י"ל דגם לדידי' לא הוי דבר מצוה כיון שאפשר באחר וא"כ היתר זה צ"ע

והנה הב"י ביו"ד (סי' רכ"ח) כ' דנודר על דעת רבים אין לו הפרה רק לדבר מצוה לצורך פרנס' הוי ג"כ דבר מצוה וכ"פ הרמ"א שם סכ"א ונרשם המרא' מקום תשו' הרשב"ץ ובאמת לא נמצא שם כלל מזה ולדעתי צ"ל תשו' הרשב"ש כן הוא שם בסי' ק"ע ונפלאות הוא בעיני על מש"ש שגם ר"ת יודה לזה והוא מהתימ' דהא ר"ה ס"ל דדוקא מקרי דרדקי שהוא באותו דבר בעצמו שיצא שכרם בהפסדם אבל משום מלוה אחרת אין לו הפר' וכמו שהובאו דבריו במשפט החרם להרמב"ן ובשאר פוסקים וא"כ לענין פרנס' בודאי חולק ר"ת ולא מהני לשיטתו ודברי הרשב"ש צע"ג. ודע שהמרדכי (פ' השולח) כ' בשם ר"ת דלדבר הרשות אם הי' הרבים לפנינו והי' דעתם שוה להתיר הנדר יתירו לו (וזה הטעם דלדבר מצוה מתירין אפי' שלא בפניו דמסתמא הרבים יסכימו וכמ"ש רב האי גאון בתשובתו שבספר תמים דעים סי' קנ"ב) ובזה א"ש דברי הטיו"ד (סי' רכ"ח) שכ' שנדר עד"ר אין לו התרה בלא דעתם אא"כ יש מצוה בהתרתו. וראיתי בשו"ת מהר"ש הלוי (חיו"ד סי' ג') שכ' דמשמע מדבריו דמשום שיש מצוה מקילין בהתרתו בלא דעת רבים הא אם לא הי' מצוה הי' צריך דעת רבים וקשה דכפי הנרא' כל הפוסקים סוברים דנדר שהודר עד"ר אין לו התרה לעולם בין בדעת' בין שלא בדעת' וצל"ע עכ"ד. ולק"מ דדעת הטור כמ"ש בשם ר' האי והמרדכי בשם ר"ת וא"ש

(לד) הנה מדברי המבי"ט בתשובותיו (ח"ב סי' ק"ה) נראה להדיא דסובר דאדם יכול לאסור על חבירו בקונם דשלב"ל והוא לדעתי תימה גדולה דהוא היפוך סוגיית הש"ס (בכתובו' דנ"ט ונדרים דמ"ז) דשם מבואר דדוקא על עצמו יכול לאסור ולא על חבירו וע' בר"ן נדרים דל"א ובש"כ יו"ד (סי' רנ"ז סק"ד) דבאוסר כל הנאותיו יכול לחול ולא כשאוסר דבר פרטי וזה מ"ש בתחלה המבי"ט אבל לפי מה שמסיק שם המבי"ט לבסוף דגם על אחרים יכול לאסור דבר פרטיי בקונם וכמו שמוכח מש"ש מתשו' הרמב"ן הוא תימה גדולה ומש"ש דבאשר"י פי' מי שהי' נשוי איתא בהג"ה שם בשם מהר"ם דאדם יכול לאסור על חבירו בקונם הנה זה לא נמצא בהג"ה שם והוא מהתימה לומר כן ועמ"ש השער המלך ה' נדרים (פ"ג ה"י) וצע"ג

(לה) בש"ע יו"ד (סי' רי"ז סמ"ח) פסק במי שנשבע שלא יצחק דאסור גם ע"י שליח ובש"כ שם (ס"ק ל"א) נראה שהסכים לזה וצל"ע דהא מקור הדברים המה משו"ת מהר"ם מרוטינבורג (סי' תצ"ג) ובח"ג מתשובותיו (סי' רי"א) ומבואר שם דהוא משום דקיי"ל כרבינא דלענין שלד"ע תליא בבר חיובא אבל לרב סמי דהעיקר תליא באי בעי עביד מותר לשחוק ע"י שליח דאין שליח לד"ע וא"כ הש"כ שבח"מ (סי' קפ"ב) פסק כרב סמי א"כ למה מסכים כאן לדברי מהר"ם וצ"ל דכאן אזיל לשיטתו ביו"ד (סי' ק"ס ס"ק כ"ב) דשם פסק כרבינא והיינו דביו"ד לא ס"ל כשיטתו בח"מ וכמ"ש בשו"ת שבו"י (ח"א סי' קס"ד). ותו י"ל דס"ל כהמחנה אפרים (ה' שלוחין סי' ט') דאשלד"ע לא אמרינן רק באיסור בעצם ולא היכא שהוא בדה מלבו. ובתוס' דרבנן (אות א') השיג עליו מדברי מהר"ם הללו ואינו השגה כלל דהא המחנ' אפרים בעצמו הביא דברי המהר"ם אולם הוא סובר דהמהר"ם כתב כן לרווחא דמלתא דאפי' אם נימא דגם באיסור שבדה מלבו אמרינן אשלד"ע עכ"ז אסור בכאן דתליא בבר חיובא [וע' שו"ת רדב"ז (ח"א סי' רי"ח) נשאל ע"ז אם מותר ע"י שליח ולא זכר כלל מדברי מהר"ם הללו] ועשו"ת בית יהודא (חיו"ד סי' ל"ב) שנשאל אם עשו תקנה שלא לקנות דגים אם מותר ע"י עכו"ם וכ' דאסור דשלוחו כמותו ואף שע"י עכו"ם אין שליחו' לחומרא יש שליחות לעכו"ם ע"ש אולם אין זה ברור דמדברי השיטה מקובצת לב"מ (דע"ד ע"ד) מבואר דרק בריבית אמרינן יש שליחו' לעכו"ם לחומרא ולא בשאר דברים וע' בשערי דעה (סי' פ"ד סק"ד) ובזה א"ש מה שהקש' המחנה אפרים (ה' שלוחין סי' י"ד) לשיטות הסוברים דיש שליחו' לעכו"ם לחומרא למה צריך הש"ס בע"ז (די"ג ע"ב) לאוקים ההוא דחנוני בשהקדים לו דינר הא בלא"ה אסור מטעם שליחו' ע"ש ולפי האמור א"ש (אולם מה שהקש' עוד שם ממה דמבואר בע"ז דלא יאמר עול תחתי לאוצר דהא אין שליחו' לעכו"ם תמהני דכבר הקש' זה הריטב"א בחי' סם וכ' דכיון דסוף סוף הוא חייב לפרוע לנכרי דמי היין שנתן על פיו ובשליחותו הרי היא כפורע חובו ביי"נ ע"ש) וראיתי ביד המלך (ה' שלוחין פ"א ה"א) שנסתפק בנשבע על דבר שלא לעשותו אם מותר ע"י שליח אם נימא דאשלד"ע דקיי"ל אי בעי עביד כו' או נימא כיון דהוא בדה האיסור לא אמרינן כן ומהתימ' שלא הביא כלל דברי המהר"ם ור' ירוחם והש"ע והמחנ' אפרים האלו. גם מ"ש בפשיטות דקי"ל כאוקימתא דאי בעי עבד הנה כמעט רוב הראשונים כתבו להיפוך וביד המלך בה' רוצח פ"ה שם מספקא לי' אי הלכתא כהאי לישנא או לא וכאן שכח דברי עצמו ומה שהביא ראי' מנדרים דמ"ג באמר השאילני פרתך כו' כבר העיר בזה המהראנ"ח (ח"ב סי' א') ועמ"ש התפל"מ ביו"ד (סי' רנ"ז) ומדברי המהראנ"ח שם שכ' והכא כוונת הנודר שלא יהנה מפרתו ועכ"ז הוא נהנה ממנו ע"י אחר כו' מוכח כשיטות הטור ביו"ד (סי' רי"א) וכמ"ש ג"כ בשו"ת מהרי"ט (סי' נ"ה) ולא כהיד שאול ( סי' רי"א סק"ה) ע"ש

(לו) ביו"ד (סי' רכ"ט ס"ד) פסק דאם נשבע על דבר ואח"כ נשבע שלא יועיל התרה עכ"ז יוכל להתיר וע"ש בס"ז ובט"ז ונה"כ שם והוא מדברי הר"מ פ"ו מה' שבועות ובשו"ת הריב"ש (סי' קנ"ח) כ' דאף אם באותה שבועה הראשונה נשבע שלא יועיל התרה עכ"ז יוכל להתיר וכן פסק בש"ע שם ובשו"ת רדב"ז (ח"א סי' תקע"ה וח"ב סי' קס"ז בלשונו' הר"מ) ובשו"ת חו"י (סי' קל"א) כ' דנשבע על יין שלא ישתה ושלא יועיל התרה עכ"ז הוי דשיל"מ וכ' דלא ידע מאי מספקא לי' ולי צ"ע בזה דהא כ' הראב"ד בתשובה הנדפסה בשו"ת הר"י דלטאש (דכ"ז) בא' שנשבע שלא ישא אחרת והתנה בשבועתו שלא יוכל להתיר דלא מהני התרה לאותה שבועה מבואר דס"ל דלא מהני התרה ובכדי שלא יוקשה לנו מדוע בהשגותיו שתק להר"מ ולא השיג עליו צ"ל דאם נשבע אח"כ שלא יועיל התרה אז מועיל ואם בשבועה אחת נשבע שלא יועיל התרה אז אינו מועיל וא"כ מנ"ל להריב"ש שגם אם נשבע בפ"א אינו מועיל ועשו"ת מהר"י ן' מיגאש (סי' ע"ח) שאם נשבע על דבר וכלל באותו שבועה שאף אם אתחרט בדבר שאין עולה על דעתי עתה לא יועיל התרה אינו מועיל ע"ש וצ"ל דהר"מ שסתם הדברים דמועיל התרה היינו כיון שצייר שנשבע אח"כ בשבועה אחרת בזה מועיל התרה והר"י ן' מיגא"ש מיירי שם בשבועה אחת וא"כ מה שכתבו הפוסקים בפשיטות דמועיל התרה צע"ג בעיני

(לז) מי שנדר לעלות לא"י ולחזור לביתי אם הוי נדר לדבר מצוה וגם אם נדר סתמא לעלות לא"י אם נימא דכוונתו לדור שם הנה הר"ש בן רשב"ץ בתשובותיו (סי' א') כ' דאין [בעלי'] לבדו שום מצוה וכ"כ בשו"ת רדב"ז (ח"א סי' תל"ד) ושו"ת מהרי"ט (חיו"ד סי' כ"ח) וביותר מבואר כן בדברי הש"ג פ"ג דשבועות וכן מוכח משו"ת הרא"ש (כלל י"ב) כמ"ש המהרי"ט שם וכן הי' נ"ל מתוך מ"ש השכנה"ג חיו"ד סי' רל"ב דע"ז ע"ד) בשם מהר"א מיטי"ל וז"ל אבל לעלות לא"י אפי' מצוה דרבנן לא הוי עכ"ל נרא' לכאור' שכונתו כשרוצה לחזור ומזה אני תמה על מ"ש בשכה"ג (סי' ר"ג בהגב"י) וז"ל גם מ"ש הרב דהנודר ע"ד לעלות לזירא"ה ליכא מצוה כמדומה לי שראיתי בס' ש"ג במס' כתובות דמצוה ללכת לא"י ד' אמות עכ"ל ובאמת לא נמצא זה כלל בש"ג אדרבה בש"ג בשבועות מבואר דלעלות לבד ליכא מצוה וקרוב לעבירה ומ"ש השכנה"ג דההולך לא"י ד' אמות כו' הנה זה ש"ס ערוכה בכתובות (קי"א א') אולם כבר תרגמה המהרי"ט שם דמיירי במי שנקבר שם וא"כ אין ראי' כלל מזה. וביותר תמוה דבסי' רכ"ח (דרע"ד ב') הביא בעצמו דברי הש"ג דשבועו' לסייע לדברי המהרי"ט האלו. וראיתי שכ' ע"ז וז"ל דמי אמר לו שנידון הרא"ש הוי לעלו' ולא לישב אם מפני הלשון שאמר לעלו' ולא אמר לישב אין זה כלום דהא אמרינן בפ' המקדש ההוא גברא דזבין נכסיו אדעתא למיסק לא"י והתם ע"ד להתיישב אמר כדמוכח התם עכ"ל ודבריו נפלאו להקשות מהתם דהא קיי"ל כלישנא בתרא שם דדעתו לסליק והא סליק מוכח להיפוך מדבריו דהכוונה דוקא לעלו' וכבר הביא המהרי"ט בעצמו הסוגיא הזאת וכ' כן ועמ"ש הרא"ש שם ובלח"מ פי"א מה' מכירה דהלכה כל"ב ועמ"ש המ"א (סי' רמ"ח ס"ק ט"ו) בשם הכנה"ג ע"ש ושוב ראיתי בכנה"ג בחאה"ע (סי' ע"ה הגב"י אות כ"ה) שכ' בשם מהר"א מיטא"ל שסובר שאין מצוה כלל בישיבה א"י וכדעת ר"ח כהן ומזה מבואר שלא כמ"ש למעלה לדעתו. גם שם כ' הכה"ג שראה בש"ג דאיכא מצוה בהליכתו לא"י אפי' אדעתא לחזור וכבר כתבתי דליתא והנה הנשבע על איסורים דרבנן אם חל עליהן השבועה ראיתי להכ"מ בה' נדרים (פ"ג ה"ט) לחלק לדעת הר"מ דהנשבע על איסורים דרבנן אינו חל דד"ס צריכים חיזוק ובנשבע על איסורים שיש להם סמך מה"ת חל עליהם ע"ש וראיתי להלחם יהודא פ"ה מה' שבועו' שהשיג עליו וכ' דתימה לו דא"כ באיסורין דרבנן נמי נימא דשבועה [לא] חלה מטעם דד"ס צריכים חיזוק ומסוגיא דשבועו' דכ"ד דאמרינן בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן מוכח איפכא דהא ח"ש לדידי' אינו רק מדרבנן ע"ש ולק"מ דגבי ח"ש גם לר"ל לא חיישי' שמא אתי לזלזולי בי' כיון שיש לו שורש מה"ת דהא האיסור בעצם הוא מה"ת וחזי לאצטרופי וכן ראיתי בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' קצ"ה) שכ"כ בפשיטו' דבח"ש לא חיישי' לזילזול וא"ש דברי הכ"מ. וראיתי בתשב"ץ (ח"א סי' קמ"א) שכ' לדעת הר"מ דבכל מילי דרבנן אם עבר עליהם עובר על לא תסור דאורייתא וע"ז כ' דיש לו תימה גדולה על הר"מ