עמודי אש קעד

(ח"א סי' ס"ד) ע"ש [גם מש"ש הזכרון יוסף דלא שייך אין ב"ד יכול לבטל כו' רק בדבר מצוה נעלם ממנו דברי המהריב"ל והפמ"א דשקליא וטריא בתקנה בעלמא בהך דינא דאין ב"ד כו' וכן נרא' משו"ת רב משולם (סי' ט"ו) מהרש"ל (סי' י"ד) וב"ש (סי' א') נ"ב מה"ק (חיו"ד סי' ס"ז) ומצאתי בשו"ת מהר"ם מרוטינבורג (ח"ג סי' תכ"ג) שכ' בשם ר' יוסף טוב עלם וז"ל שכבר אמרו חכמים אין ב"ד יכול לבטל כו' לא אמרו אלא באיסור והיתר וכו' וזה מה שהציבור עושין תקנה וגוזרין איך יכול שום ב"ד לבטל כו' יעו"ש ועתוס' יבמות (דע"ט) ומ"א (סי' תר"ץ ס"ק כ"ב) וראיתי להעיר ע"ד הט"ז בא"ח (סי' תרפ"ו) שכ' דדברי ה"ה שכ' שלא משלימין בע"ש אם אינו זמנו קבוע כו' ע"ש וראיתי ביד אפרים שם שהניח בצ"ע דאיך שייך ביחיד זמנו קבוע ע"ש לפמ"ש למעלה דבמשפחה מחויבים הבנים לנהוג א"כ י"ל דמיירי שיש לו אותו היום מהמשפחה שקבעוהו ומוכרח לנהוג כן. עי"ל דמיירי ביא"צ דהוא כמו נדר וקבוע זמנו

(לא) דנודר מבניו אם בן אשתו בכלל הי' נרא' לפמ"ש התוס' בפסחים (נ"ד א' ד"ה אלה) דלא מצינו בכל התור' שיקרא בן אשתו בנו וא"כ מותר בבן אשתו ובזה כ' בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קס"ט) לענין צואה יע"ש אולם קשה לי משו"ת מהר"ם מרויטינבורג (ח"ג סי' תמ"ב) והובא ג"כ בתשו' שבהגמי"י לה' משפטים (סי' מ') דאם כ' בשטר בנו והוא בן אשתו שפיר דמי. ועלה על דעתי לחלק בין תורה ללשון בני אדם דבלשון בני אדם בן אשתו הוא בכלל בנו וא"ש דלא יסתרו דברי התוס' עם דברי מהר"ם ושוב ראיתי בקהלת יעקב (לשון ב"א אות ב' סי' כ"ט ומדות חכמים סי' נ"ב) שכ' כן. הן אמת שהראי' שהביא שם דהתוס' כיונו דוקא על לשון תורה דאל"כ איך סיימו דבן בנו קורא בנו הא בלשון הדיוט אינו קורא גם לבן בנו בנו כמבואר בב"ב (דקמ"ג) אינו ראי' כלל דהא כ' הכנה"ג (בח"מ סי' מ"ב בהגה"ט) על הך דינא דמהר"ם דדוקא כשאין לו בנים מיירי אבל אם יש לו בנים לא אמרינן כן ע"ש. וא"כ כשאין לו בנים אז בלשון בני אדם קוראין לבן בנו בנו וכמ"ש הנמ"י והר"ן הובא בש"מ לב"מ דגם בנודר מבניו ואין לו בנים רק בן בנו אסור בו וא"כ אין ראי' מהתוס' דהם מיירי באין לו בנים ועכ"ז בבן אשתו אינו קורא בנו ובן בנו קורא בנו ובזה י"ל מה שהקשה האורים על הכנה"ג מנ"ל זה אולם דעת הכנה"ג דהא חזינן דאפי' בן בנו דהוא עדיף מבן חורגו ועכ"ז היכא שיש לו בנים אז אמרינן דלא כיון עליו רק על הבנים דאינו עשוי לקרות אותו בסתם בנו היכא שיש לו בנים ומכ"ש בבן חורגו ולכן פי' דמהר"ם מיירי באין לו בנים ושוב ראיתי בעין זוכר (אות ב' סי' ל"א) שהקש' דברי התוס' ומהר"ם ותירץ דהתם כיון דכתבו האב והאם השטר שפיר שייך למיכתב בנו כיון דעכ"פ בנה של האם היא יעו"ש. ולא נהירא דנהי דבדברי מהר"ם י"ל כן אולם בדברי הרמ"א בח"מ (סי' מ"ב) שהעתיק תשו' מהר"ם שהאב כ' השטר והשמיט מה דאיתא במהר"ם שגם האם כתבו מוכח דלא ס"ל כותי' וגם כשהאב בלחוד כותב הדין כן. אולם חילוקו השני דמיירי בשגדלו דהוי כבנו זה ניתן להאמר ונרא' כן מלשון הרמ"א שהאריך וכתב מי שמגדל יתום בתוך ביתו וכתב עליו בשטר כו' והשמיט הדין דבן חורגו משמע דאינו מחלק בין בן חורגו לבן אחר רק העיקר תלוי במגדלו בתוך ביתו ומזה תמוהין דברי שו"ת ח"ס (חאה"ע סי' ע"ו) שכ' דבן חורגו קרוי בנו והביא ראי' מתשו' מהר"ם וסיים ופסקו רמ"א סי' מ"ב והוא תמוה דהא ברמ"א אינו מבואר כלל הדין דבן חורגו ולפי דבריו תליא רק במגדלו בתוך ביתו. ומה שהאריך הח"ס במ"ש הרמב"ן דסרח בת אשר היתה בת אשתו במח"כ לא ראה מש"ש בעלי התוס' בפי' לתורה דכיון שגדלה לכן היא קרויה בת אשר וע' במיני תרגומא פ' פנחס. ומה שהקש' על התוס' בפסחים מהתרגום לק"מ דהתוס' לשיטתם בפי' התור' דהטעם משום שגדלו וא"כ נראה כיון שהרמ"א השמיט בכונה ההיא דבן חורגו ש"מ שס"ל שגם בלשון ב"א אינו בכלל בנו רק מי שמגדל איזה יתום בתוך ביתו קרוי בנו וכן יש להורות ואין להקשות ממ"ש התוס' בעירובין (מ"א א') והתיו"ט (פ"ד ממס' תעני' מ"ה) דבן יהודא פירושו משבט יהודא דאלמא בן נקרא נמי משבט י"ל דהתם כיון דיהודא כינוי לשבט שוב שייך לקרוא לאיש א' מהשבט בן משא"כ היכא שהנושא הוא שם פרטיי והבן

(לב) והנודר ממזון אסור רק בה' מינים כמבואר בסי' רי"ז וראיתי במחנה אפרים בהגהותיו לטיו"ד (דרנ"ז ע"ב) שהקשה דאף אורז ליתסר דהא מסקינן בברכות (ל"ז א') דאף אורז זן ע"ש אולם י"ל זה דהש"ע ס"ל נהי דאורז זן מ"מ לענין נדרים דהולכין אחר לשון ב"א לא מקרי אורז ועמ"ש המעשה רוקח בפ"א מה' ברכות. ומי שנדר שלא לומר תפלה עם פלוני מותר להתפלל עמו תפלת מנחה דבלשון ב"א לא נכלל בכלל תפלה רק תפלת שחרית ולא שאר תפלות כן ראיתי בשו"ת מבי"ט (ח"ב סי' ע"ה) וצל"ע ע"ז משו"ת הרא"ש (כלל ג' סי' ט') שכ' וז"ל לשון ב"א כן כל דבר שצריך מנין נקרא תפל' ואפי' סדר קדוש' עכ"ל והובאו ברמ"א (סי' רי"ז סמ"ח) ועמ"ש באמת ליעקב שאינו מותר רק לראות הס"ת ולא להתפלל כלל ע"ש בסי' א' ס"ט וצ"ע על המבי"ט שלא זכר כלל מדברי הרא"ש ונרא' שלהלכה לא קיי"ל כותי'. ומי שנדר שלא ליהנות מאור אי מותר ליהנות מאורן של כוכבים ראיתי בצל"ח פסחים (ד"ב ע"ב) שכ' שלכן השמיטו הפוסקים דין הנודר מאורן של כוכבים דלהמסקנא דהפי' בקרא אור לילה והוי כאלו נכתב כל כוכבי לילה שוב אזלינן בזה אחר לשון בני אדם וכ' היד דוד ע"ז דנעלם ממנו מ"ש התוס' (ע"ז כ"ז ויבמות ע"א) דהכא מיירי בלשון שאינו מבורר יעו"ש ודבריו תמוהים ואינו רואה כאן העלמה והרי דברי הצל"ח האלו באו מבורר יותר בתשובותיו, כ"ב מה"ת חיו"ד (סי' קמ"ד) ושם הביא בעצמו דברי התוס' האלו ודבריו מבוארים דהכא מיירי בלשון שאינו מבורר בלשון בני אדם דאז הדין דאזלינן בתר לשון תור' ולפי הס"ד דקשה לי' מיתורא דקרא ע"כ דאתי לאוריי דכוכבים יש להם אור ולהכי הוי ס"ל דאסור באורן של כוכבים אבל להמסקנא דאינו מיותר לא מוכח מידי וא"כ ליכא לשון ב"א ולהכי השמיטו אותו הפוסקים אולם דברי הא"ח תמוהים שכ' באור חדש לפסחים שם וז"ל יש לדקדק דלמאי הלכתא אשמעינן קרא דאור כוכבים מקרי אור דאי ללשון ב"א מקרי אור לאורן של כוכבים בלא"ה הולכין אחריו ואי לשון ב"א לא כן היא בלא"ה ג"כ הולכין אחריו עכ"ד ונעלם ממנו דברי התוס' דהכא מיירי שאינו מבורר לשון ב"א דאז הולכין אחר לשון תורה] וא"כ להמסקנא אינו מבורר בלשון תורה אם אור של כוכבים מקרי אור והיינו דס"ל כמ"ש החוקרים דגם הכוכבים מקבלים אורם מהשמש ואין בעצמותם אור אך עכ"ז הי' נראה דבלשון חכמים מקרי אור גם לאורן של כוכבים והוא ממה דאיתא בפרקי דר"א פרק כ' דבמ"ש אם אין לו אש פושט ידו לאור הכוכבים שהן של אש ומסתכל בצפרניו כו' ואומר מאורי אש כו' והעתיקו בסדר רב עמרם גאון (דל"ב ע"א) ובשיבולי הלקט (כלל כ' סי' ל"ה) משמע דגם אורן של כוכבים מקרי אור ונראה שאף הש"ע בסי' רצ"ט שהשמיט זה היינו משום שסובר שאין לברך רק על אור שנעשה עתה ולא על אור שנברא מני אז אבל יוכל להיות דסובר דאור של כוכבים מקרי אור וע' בטור שם ובתפארת ישראל בפסחים פ"א כ' שדעת הראב"ד והר"ן דאורן של כוכבים נקרא אור ובאמת לא מוכח מידי דדעת הראב"ד והר"ן הוא דזמן בדיקת חמץ הוא בסוף ביה"ש קידם יציאת הכוכבים וכמו שהאריך בזה בספר מחוקק יהודא (סי' תל"א סק"א) ואז מעט אור השמש על הארץ ולא מוכח מידי. ובספר כלילות שמואל (אות א' סי' ס"ה) העתיק דברי הנ"ב בסתם והיו לו לבאר דזה הוא רק היכא שאינו מבורר בלשון בני אדם. ובנודר מן העוף שלם כ' בשו"ת מהר"י מינץ (סי' ט"ו) שכתב דאף שנחתך ממנו הרגלים ושאר דברים באופן שהעוף כשר אם נתבשל העוף עם הלב אסור לאכול ממנו דגם זה נקרא שלם וביד שאול (סי' רי"ז סק"ה) תמה על זה דמה טעם יש בדבר ולא ראה מ"ש הדמשק אליעזר (דשנ"ז ע"ב) דבתרנגול כיון שאין דרך בני אדם לאכול אותן האיברים לכן מקרי שלם ובאמת באווזא אין הדין כן. ומי שקשה לו בשר ואמר שלא יאכל בשר אם מותר ברוטב נסתפק בשו"ת בארות המים (סי' ז') אם נימא דאזלינן בתר כוונתו ע"ש ותמהני עליו שנעלם ממנו דברי הש"כ (בסי' רט"ז ס"ק כ"ה) שכ' דאזלינן בתר הכוונה אולם המחנ' אפרים (ה' נדרים סי' ל"ב) חלק ע"ז יעו"ש

(לג) וזה אשר השבתי לחכם א' הנה מה שצידד בזה דכיון דקיי"ל דבנדר עד"ר בדיעבד הותר הנדר לדעת המחבר ואף להחולקים שם היכא שיש צדדים בלא"ה הותר הנדר לכ"ע. ואני לא כן אנכי עמדי דהך דינא דבדיעבד הותר הנדר הוא דוקא למי שאינו יודע הדין דאסור להתיר או שאומר מותר התם הוי בדיעבד אבל מי שידע הדין דאסור להתיר בנודר עד"ר ועכ"ז הוא מתיר בכדי שיהי' דיעבד זה מקרי לכתחלה וכן מפורש בשו"ת הרא"ם ח"ב (סי' ח') ובשו"ת הראנ"ח (ח"ב סי' פ"ב) יעו"ש אולם הי' מקום לומר דבכה"ג מתירין אף לכתחלה והוא עפ"י מ"ש בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' א') דהיכא דהתירוהו והוא לעשות ע"פ ד"ת ואם לא נתיר הוא היפוך הד"ת אז מתירין גם לכתחלה דכיון דאלו הי' בידינו הי' כופין אותו לקיים הד"ת א"כ זה היא הכפי' במה שמתירין לו וכ"כ בשו"ת השיב משה (חיו"ד סי' מ"ז) ע"ש וא"כ לפמ"ש מע"כ דבנידון זה עשה הרב להמו"ץ שלא כדת א"כ מהראוי לכוף אותו אלו הי' בידינו שלא לעשות עולה והכפי' הוא במה שמתירין אותו

והנה מ"ש דיש מחלוקת הפוסקים אם שבועה בכתב הוי שבועה והביא שהח"ס כ' בשם הנ"ב דבח' כ"ע מודו דמהני ובודאי דאין כוונתו דגם המקילין מודו בח' דא"כ בעובדא דהח"ס סי' רכ"ז ששם הי' ח' ושבועה בכתב למה כ' שם דאם לא ענו אחריהם בקבלת דברים נפלו ברברבתא היינו מחלוקת הפוסקים האלו והא הי' ח' ומודו בהא עכ"ד. הנה כ' זה שלא בהשגחה דבודאי לדעת הנ"ב פשיטא לי' דליכא מאן דחולק בח' דבודאי מהני וזה מבואר להמעיין בנ"ב חיו"ד סי' ס"ו דדוקא בשבועה דכתיב לבטא בשפתים אבל ח' שלא כתיב שום קרא כ"ע מודו והן אמת שלעיל כתבתי דדעת מהריב"ל שגם בח' לא מהני אך הרשד"ם והשב יעקב והתפארת צבי כתבו כהנ"ב ומ"ש דא"כ למה כ' הח"ס דנפלו ברברבתא זה כ' הח"ס לפי מה שחולק על הנ"ב אבל הנ"ב כ"כ לכ"ע ומ"ש לתרץ מה שהקשה הח"ס ממ"ק (די"ז) בכתבו ואנח בכדא דמוכח דמהני מתוך הכתב דשאני חר' של ראשי עם הוא רחוק ודחוק דמנין להם כך והרי ליכא קרא לזה ואמאי לא נימא גם בשאר חר' הדין כן אולם באמת לק"מ דשאני התם דהי' חייב עפ"י דין נידוי ולכן שפיר מהני מתוך הכתב אבל הכא דאינו חייב מדינא מנ"ל לומר דמהני קבלה מתוך הכתב וע' שו"ת קנאת סופרים (כ"ב א') מבואר שם ג"כ החילוק הזה. ועי"ל דבלא"ה לק"מ והוא עפ"י מ"ש הריטב"א בחי' שם וז"ל שקיל פתיחא עליו' כלומר