עמודי אש קעא

י"ל דמשכחת לה כשראו שהיה הדם טהור ועיין בכ"מ מה שחולק על ה"ה במה שהתיר ליחד באיסור דרבנן אבל בנישואין גם הוא מודה דמותר. אולם מדברי בעל העיטור (שער ברכת חתנים שער ב') שאחר שהאריך להוכיח דחופת נדה אסורה כ' ומסתברא כמי מדגרסינן תבעוהו להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז"נ עכ"ל וכדבריו כ' ג"כ בתניא (סי' צ') משמע מזה דגם בחימוד דרבנן אסורה להנשא. וע' שו"ת הריב"ש (סי' שצ"ח) שכ' בההוא דפ' החולץ רבנן יחודי הוי מיחדי כו' שלא הי' קידושין ולא חופה דכיון דלא היתה ראויה לביאה לא הוי חיפה לדעת קצת המפורשים כו' יעו"ש משמע נמי כן אולם מדברי ה"ה והכ"מ מבואר כמ"ש ובזה א"ש מה שהקשה בספר אהל יוסף בחגיגה (י"א ב') דאיך הבטיח בועז לרות שמחר ישאנה הלא תראה מחמת חימוד ותהי' צריכה ז"נ ולהר"מ אסור חופת נדה ע"ש ולדברי ה"ה א"ש ומזה תמוהין לי דברי שו"ת שואל ומשיב בח"ג (סי' ל"ח) בא' שרצה להחזיר גרושתו תוך ז' ימי החימוד ואסר דברדב"ז (ח"ד סי' רס"ג) ובש"ע איתא עבר וכנסה כו' וחכם א' כתב לו דהם אזלי בשיטת הר"מ משא"כ לדידן דהמנהל לעשות חופת נדה א"כ יעשו החופה ואח"כ תמנה ז"נ והוא השיב ע"ז וז"ל והנה זה בודאי אינו דאדרבה נדה דאורייתא לא חיישינן שמא יבא עליה דחמירא לי' איסור כדה אבל כאן דלא משמע לי' לאינשי איסורא חיישינן שמא יבא עלי' ע"ש ובאמת אזיל בתר איפכא דלדעת ה"ה גם לשיטות הר"מ מותר בזה] ועיקר חילוקו של הח"ד לא נהירא לי דהא דלא מהני הבדיקה דחיישינן שמא מתוך קטנותה תאבד א"כ גם במוך דחוק חיישינן כן וכמ"ש הח"ד בעצמו (בסי' קצ"א סק"ח) דגם במוך דחוק יש מקום לצאת וכן משמע ממ"ש הב"י דלכן כ' הטור דאפי' בדקה עצמה ומצאה טהורה אסורה דאל"כ לא הי' לרבא לסתום דבריו וא"כ י"ל דאלו הי' מהני מוך דחוק לא הי' לרבא לסתום דבריו ובפרט לפמ"ש הר"ן בחי' נדה ובש"מ פ"ק דכתובות דעיקר התקנה ניתקן על הספק וכבר כתב ה"ה פ"ה מה' חמץ דיש להחמיר בדבר שעיקרו ניתקן על הספק

(כד) והנה באשה שרגילה לראות לל' יום ושנתה וראתה לכ' יום אם צריכ' לחוש ליום העשירי מחמת ראיית ל' מבואר ברא"ש ה' נדה דא"צ לחוש ובמעיו"ט שם כתב וז"ל ותמהני דכי אין לה לחוש ליום העשירי בעבור החשש דיום ל' שאע"פ דמן הסתם לא תבטל ימים כדלקמן אפ"ה תחוש לו כדי שתעקור אם לא עכ"ד. ולענ"ד דכיון שראתה בנתיים בכ' יום בטלה הפלגת הל' יום וכשתרצ' לחוש לוסת של ל' יום תמנה מיום הכ' דראי' שבנתים הוי הפסק וכיון שבכל יום רגילה לראות לל' יום ועתה ראתה בכ' לא ניחוש ליום הי' וצריכ' לחוש ליום ל' לאחר ראיית הכ' ועמ"ש הס"ט סי' קפ"ט ס"ק ל"ו בשם רש"ל ובנה"כ שם והבן

(כה) באשה שאין לה וסת דצריכ' בדיקה לאחר תשמיש מבואר ברמ"א דהוא אפי' שלא תראה עד הבקר ובפתחי תשובה הביא שם ספר תשוב' מאהב' שנסתפק אם גם בבדיק' שלפני התשמיש מהני כשתרא' בבקר או לא. ונ"ל ראי' דהבדיק' דלפני התשמיש צריכה לבדוק תיכף לאור הנר ממ"ש הט"ז (סי' קפ"ח סק"א) על מ"ש הב"ח דאם הראו להמורה מראה לבן לח דלא יתיר עד שתתיבש וכ' הט"ז ע"ז דדבריו תמוהים דא"כ מה זה שאמרו בסי' קפ"ו באשה שאין לה וסת דתבדוק עצמה לפני התשמיש מה תועיל הבדיק' כיון שצריכ' להמתין עד שתתייבש כו' יעו"ש וראיתי להחוות דעת שתמה עליו דהא התם הבדיק' היא בבקר כמבואר ברמ"א יעו"ש אמנם אם נאמר דהט"ז ס"ל דדוקא בבדיק' שלאחר תשמיש היא בבקר אבל הבדיק' שלפני התשמיש היא לאור הנר תיכף א"ש דברי הט"ז ולק"מ. והנה בוסת שאינה קבוע כ' הטור דא"צ בדיק' דמדלא ארגשה ש"מ שלא ראתה. וראיתי להס"ט (סי' קפ"ד סק"ז) שהקש' ע"ז מתוס' כרה (ט"ו א' ד"ה אפי') ע"ש שהניח בקושיא. ולפענ"ד לק"מ דשאני התם כיון דרוב ווסתות הנשים הוא מל' יום לל' יום א"כ אמרינן דמדלא ארגשה ש"מ שתקבע וסת מל' לל' משא"כ התוס' דמיירי באשה שיש לה וסת דיש חזקה אורח בזמנו בא א"כ אדרב' אמרינן מסתמא לא ראתה ומה דלא ארגשה שמא ארגשה ולאו אדעתה כיון שרוב פעמים היא רואה בזמנה ויש לדמותו למ"ש תוס' נדה (מ"ז א' ד"ה קתני) יעו"ש והבן

(כו) הנה בשו"ת קנאת סופרים (סי' כ') כתב על מ"ש בשו"ת הרמ"ע (סי' ק"י) דהא דבבית הסתרים בעינן ראוי לביאת מים היינו היכא שיתגלה לפעמים אבל היכא שלא יתגלה לעולם לא בעינן ראוי לביאת מים עכ"ד והוא כ' שנעלם ממנו ש"ס דנדה דס"ו דצריכ' להדיח מים בבית הקמטים ובבית הסתרים ע"ש ולק"מ דהא הרמ"ע בעצמו כ' וז"ל אינו צריך אלא במקום שדרכו להיות שיתגלה לפעמים כגון בתוך העין ובית הסתרים והקמטים עכ"ל הרי דהוא בעצמו כ"כ דבבית הקמטים והסתרים צריכים לביאת מים ומיירי במקום שיתגלה לפעמים ומה שהקש' הקנאת סופרים ממ"ש הד"מ דנקבי החוטם בעינן ראוי לביאת מים ואין לומר דכוונתו לצד חוץ דא"כ אין זה בית הסתרים עכ"ד לק"מ דהא כ' הרמ"ע בצואת החוטם אף שהוא בפנים עכ"ז היכא שקצת הוא בשפתו לצד פנים תחצוץ ובכה"ג מיירי הד"מ וא"ש. ומ"ש הק"ס מנדה דס"ו ע"ב בנמצא עצם בין שיניה דחוצץ אף שאינו עשוי להתגלות הא ליתא דהא מבואר בש"ס ב"ק (ד"ג) דמבעה זה השן דהוא פעמים מכוסה פעמים מגולה מוכח דשן לפעמים מגולה וא"ש דברי הרמ"ע

(כז) בשו"ת מעיל צדקה (סי' ל"ט) כ' דבמקוה צריכין לראות שלא יצא כלל ממנה מים כשיכנס אדם לתוכה דאל"כ הוי זוחלין ואף אם יש אלף סאין בהמקוה לא מהני ע"ש ובסי' מ' השיג עליו חכם א' ובסי' מ"א כ' דלא עיין בש"כ ס"ק ל' שמחלק בין אם המים שבים ללכת או לאו ומהש"כ מוכח ג"כ דמקרי זוחלין דאל"כ למה לא חילק כן על קושיות המהרי"ק עכ"ל ותמהני עליו דהן אמת שבש"כ ס"ק ל' מבואר כן דאם לא שבים לא מהני אולם בס"ק ק"כ ביאר דבריו שם דהיינו דוקא התם שלא יש בהמקוואות רק מ' סאין אבל אם יש יותר אף אם לא שבים [לא] מקרי זוחלין כיון דבא ע"י אדם הזחילה וא"כ הוא סותר דינו של המעיל צדקה ונרא' דלהכי לא הגיה הרמ"א בס"א על מ"ש המחבר שצריך שהחלל יהיה גבוה יותר דחיישינן שמא יצא המים לחוץ ולא ישארו מ' סאה דאף אם יש יותר הוי זחילה ע"ש וע' שו"ת נ"ב מה"ת (חיו"ד סי' קל"ז) מ"ש ע"ז ולהנ"ל א"ש דבאמת בזה מהני אם יש יותר ממ' סאה דלא הוי זחילה כיון דבא ע"י אדם ובאמת אף בזחילה גמורה דעת הרמ"א בס"ג דלא מחמרינן רק לכתחלה א"כ ע"י אדם אין להחמיר כלל והמעיל צדקה כ' בסי' ל"ט דהב"ח מחמיר אף בדיעבד ובאמת אינו מוכרח כלל דמ"ש הב"ח דנקטינן כיש פוסלין היינו לכתחלה וראי' דהא סיים ע"ז וכ"כ בהגה"ת ש"ע להחמיר שלא תטבול בהן לכתחלה עד שיסתום הסדק א"כ מבואר מדבריו דסובר כהגהת ש"ע וגם מ"ש המעיל צדקה וז"ל ע' מר במרדכי בשבועות גם הב"ח כתבו בהדיא שכל שזוחל מכח ירידת האדם לתוכו נעשו זוחלים עכ"ל לא ידעתי הא הם אינם מדברים כלל מזה רק כשנפרצה המחיצ' ויוכל להיות שהם יוצאים בלא כח אדם סוף דבר כיון שהרמ"א והב"ח שהחמירו אף ביותר ממ' סאה לא החמירו רק לכתחל' ובע"י אדם הש"כ מיקל להדיא וי"ל דגם הרמ"א דעתו כך כמו שמשמע בס"א לכן אין להחמיר כלל וע' בס' מי השילוח (סי' ב' סק"ו) מ"ש בביאור תוס' יומא (דל"א) שלא ראה דברי המעיל צדקה האלו

(כח) בשו"ת משכנ"י (חיו"ד סי' מ"ד) תמה על מה שפסק בש"ע סי' כ"א דמעין אינו פוסל בשינוי מראה דהא בסוגיא דסוטה משמע דגם מעין נפסל בשינוי מראה מדאמרו שם כל שנעש' בהם מלאכה לא נקרא מים חיים ורבנן דר"י דסברי דלא גמרינן ממצורע סברי מה מים שלא נשתנו ומשמע דסתם מים לא נשתנו וא"כ כ"ש ר"י דבעי מים חיים דבעי ג"כ שלא נשתנו דמצריך כלי חדשה ממש וכ"ש דפסול נתאכמו ומשמע לכאור' מכאן דגם מעין שהוא מים חיים נפסל בשינוי מראה דכל שנשתנו לא מקרי מים חיים אף במעין עכ"ל ודבריו תמוהים ולא עיין במקור הדברים בדברי הראב"ד בבעלי הנפש (שער המים) שכ' וז"ל הא דאמרינן שאין מעיין כפסל בשינוי מראה דוקא לטבילות נדה וזבה ולשאר טבילות דלא בעינן מים חיים אבל לקדש בהן מי חטאת נפסלין ואפי' נשתנו בשריית סמנים או מחמת עשן כו' ולענין מצורע נמי אמרינן במס' סוטה כו' עכ"ל הרי דהיכא דבעינן מים חיים גם הראב"ד מודה דגם במעיין פסול נשתנו וא"כ לא קשה מהסוגיא דסוטה ובאמת הזכיר הראב"ד בעצמו שם אותה הסוגיא דהתם לפי דר"י למד הג"ש ממצורע וא"כ בודאי יהי' אסור גם במעיין בנשתנו כמו גבי מצורע דבעינן מים חיים משא"כ גבי נדה וזבה וכ"נ להדיא מדברי הר"מ ה' מקוואות (פ"ז ה"א) ששם כתב רק גבי מקוה שנשתנה מימיו וכן בכל הפרק ס"מ שרק גבי מקוה סובר כן ומ"ש בה' ביאת המקדש (פ"ח הי"ב) כל המימות כשרים לקידוש בין מים חיים בין מי מקוה ובלבד שלא ישתנו מראיהן עכצ"ל דקאי רק אסיפא אמקוה ולא אמעיין ועמל"מ שם שרמז לה' מקוואות כוונתו כמ"ש ומ"ש המשכנ"י ולא ידעתי למה כ' הראב"ד בפשיטות דאין מי מעיין נפסלין בשינוי מראה כבר כתב הראב"ד שם דבכל לשון משנתינו לא נאמר רק גבי מקוה ונ"ל להוסיף לפמ"ש הראב"ד שם דעיקר הפסול של שינוי מראה דפוסל המקוה למדו בת"כ (פ' שמיני פ"י ס"ט) מקוה מים יהי' ולא מקוה של שאר משקים פרט לשנפל לתוכן מי כבשים וצבעים ושינוי מראה כו' ומכאן סמכו רז"ל לפסול מקוה שנשתנו מראי' וא"כ כיון שלמדוהו וסמכוהו על הפסוק דמקוה מים יהי' ש"מ שרק גבי מקוה הדין כן ומנין לנו ללמוד כן גבי מעיין וכן פסק הרשב"א להדיא בשער המים וכן ראוי להורות דלא כהמשכנ"י

(נט) הלבושי שרד בחי' דינים (סי' ס"ט) כ' דבמקוה כשעושין אותה יש לדקדק שיהי' למעלה מטבורו של אדם בינוני י"ב גודלין ולפחות יהי' עשרה גודלין וע"ש בס"ק י' שכ' טעמו דכיון דמקור הדין שיהי' למעלה מטבורו זרת הוא מדברי הרשב"א ובתוס' עירובין (דכ"א) הביאו פלוגתא אם זרת הוא י"ב גודלין או ח' גודלין ולכן לכתחלה יש לנו לומר דכוונת הרשב"א היתה על זרת סתם שהוא י"ב גודלין ובשעת הדחק סגי בי' גודלין שהוא ממוצע בין י"ב לח' ע"ש והוא משולל הבנה דממ"נ אם כוונת הרשב"א היתה על זרת מי"ב גודלין א"כ צריך דווקא י"ב גודלין ואם היתה כוונת הרשב"א על זרת מן ח' גודלין א"כ תסגי בדיעבד בח' גודלין אולם לדעתי נראה דגם לכתחלה סגי בעשר' גודלין דכיון דהשיעור דבעינן למעל' מטבורו זרת הוא מדברי הרשב"א והוא בתשובתו (ח"א סי' תתי"ט) וע' תשב"ץ (ח"א סי' י"ז) שהביא דבריו ושם דבריו באו סתומים בשיעור זרת. אולם יש לכו ללמוד מדבריו במקום אחר דבתשובותיו תולדת אדם (סי' רל"ג) נשאל על מי שהורשה מחבירו לעשות חלון כשיעור זרת אם כוונתו זרת של