עמודי אש קע

(יח) ויש לחקור בנשים המסולקות דמים והרגישו ונאבד הדם אם היא מותרת וראיתי להמנ"י (סי' ק"ץ סק"ב) שכ' דמותרת והס"ט אסברא לן דהא איכא למימר דם טהור ארגשה רק דרוב דמים שבאשה טמאים אבל היכא דהיא מסולקת בדמים נתלה בדמים טהורים ולי בעניי צ"ע בזה דהנה ראיתי להראב"ד בבעלי הנפש (שער הווסתות) שכ' דהא דא"א לפה"ק בלא דם הוא מטעם רובא דשמא הם דמים טהורים רק רוב דמים שבאשה טמאים ע"ש ובזה י"ל מה שהקשו התוס' בנדה (י"ח ב') שכתבו שם תימה כו' ע"ש בד"ה למעוטי ולפ"ד הראב"ד י"ל לל"ב דמפרש טעמא דר"י משום דא"א לפה"ק בלא דם דגם בזה מטעם רובא אתינן עלה ומה שהקשו התוס' דהא ר' יהושיע ס"ל דמביאין קרבן י"ל דנידון דר' יהודא שני' מדר' יהושיע דבדר' יהודא החתיכה לפנינו ולא נמצא הדם וא"כ מאן לימא לן דהי' הדם טמא ואף שרוב דמים שבאשה הם טמאים מ"מ הא חתיכה זו ע"כ יצתה מהרוב דהא ברוב החתיכות הדם ניכר ונהי דלענין איסור מטמאין מ"מ אין מביאין קרבן משא"כ בר' יהושיע דנאבד החתיכה בנהר וא"כ י"ל דאלו היתה לפנינו הי' ניכר הדם ולא יצתה מהרוב דרוב דמים טמאים ולכן מביאין קרבן ועמהרש"א בד"ה (כ"א א' ד"ה דאפשר) ולדברי הראב"ד נ"ל דאלו הי' הדם לפנינו וראינו שהיא טהור טהור ומיושב קושיות התוס' כריתות (י' א' ד"ה א"א) דלמה לו למיכתב גבי זכר וטמאה ז' ימים כיון דא"א לפה"ק בלא דם ולפ"ז י"ל דנ"מ היכא דהדם לפנינו ומיושב קושיות תוס' נדה (ל"ה א' ד"ה רבא) וממה שהקשה אביי מהברייתא אין להקשות דלוקים כשמצאה דם טמא דא"כ פשיטא ומה שהקשה הב"י (סי' קצ"ד) בשם הרשב"א על מה דאמרינן הוציא העובר את ידו מיושב ג"כ במ"ש (וע' פרישה סי' קצ"ד שכ' שאפשר שתהי' ולד קטן שלא יהי' בו פתיחת הקבר וגם לפי דברי' י"ל כל הקושיות הללו אולם ראיתי להס"ט שכ' שדבריו נסתרים מסוגיא דנדה (ל"ח א') דגרסינן התם שרואה כו' לאפוקי כו' ולהדרישה הא משכחת לה בולד קטן ולק"מ דהא כ' התוס' דלכן לא מוקמי באשתהי משום דלא שכיחא וא"כ י"ל דגם ולד קטן כזה לא שכיחא ולפ"ז מה דאמרינן בכמה דוכתי בלידה יבשתא וכ' הגמי"י בפ"י מהא"ב דהיא דלא כהלכתא י"ל דמיירי בולד קטן) ועכ"פ קשה לי דאיך אמרינן א"א לפה"ק בלא דם הא היא היתה מעוברת ומסולקת בדמים ומ"מ אמרינן גם אז דאף שאפשר שדם טהור הוא אזלינן בתר רובא דרוב דמים שבאשה המה טמאים וא"כ נראה מזה לכל הנשים המסולקות בדמים ומצאו דם דגם בהו נימא דרוב דמים שבאשה טמאים וביותר לפמ"ש הח"ד (סי' ק"צ ס"ק ל"ז) דהרגשת פתיחת המקור היא למראות טמאים (ודבריו נראין נכונים בדעת הרמ"א בתשובה ומיושב בזה מה שהקשה הס"ט (סי' ק"צ ס"ק צ"ג) ע"ש במ"ש ואין לדחות ולהח"ד לק"מ דבשלמא לענין מראות הטהורות אמרינן כיון דרוב פתיחות המקור לדמים טמאים אמרינן דראתה דם טמא ולא נאמר דההרגשה היא ממראות טהורות נגד הרוב משא"כ בעד שפיר תלינן בו ההרגשה. הן אמת שהראי' שהביא הח"ד וז"ל תדע דהא טמאה בלא מצאה כלל ולא תלינן במראות טהורות עכ"ל אינו ראי' כלל די"ל דרוב דמים שבאשה טמאים וכמ"ש הראב"ד כה"ג לענין פה"ק מ"מ דברי' נכונים בסברא) וא"כ פשיטא דה"ה נשים המסולקות בדמים ג"כ טמאים ואולי יש לחלק בין היכא שפתיחת המקור היא מאיזה סיבה כמו הכא אזלינן בתר הרוב ואף שהאשה אינה עלולה לראות דם עתה מ"מ אמרינן דהסיבה לחצתה לזה משא"כ היכא דהיא רואה בלא שום סיבה אז לא נלך אחר הרוב וגם י"ל דנהי דהאשה היתה עד כה מעוברת ומסולקת דמים עכ"ז אחרי החבלי לידה נשתנו טבעה ושוב עלולה לראות דם מחמת הכאב כדחזינן בהנשים שבעת לידתן הולכת דם מאתם. ושוב הוי כמו שאר נשים דאמרינן רוב דמים שבאשה טמאים

(יט) בדקה בעצמה בעד ולא הרגישה כתבו האחרונים דהוי סד"א דדלמא ארגשה וסברה דהוי הרגשת עד ולפ"ז קשה תהי' כל כתם טמאה ותהי' סדא"ו דדלמא סברה דהרגשת מ"ר היא והס"ט (סי' קפ"ג סק"ב) כ' דהרגשת מ"ר הוא רק לתרומה וקדשים וצריך ביאור למה באמת כן היא. ונראה דהנה הקשו האחרונים על הסוברים דזיבת דבר לח הוי הרגשה איך אמרינן בנדה (כ"ז ב') אי דלא ארגשה כו' הא בודאי הרגישה כיון דהטילה מ"ר. ונ"ל ליישב זה דהנה הר"מ פ"ט מהא"ב כ' ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנינו בפרוזדור ודאי טמאה שחזקתו מן המקור וכ' ע"ז הס"ט סי' קפ"ג דדוקא כשהכניסה בעומק י"ל דטעתה משא"כ מן הפרוזדור ולחוץ ליכא למימר דטעתה כיון דההרגשה במקור הוא בעומק ע"ש וא"כ ה"ה בזיבת דבר לח הוא דוקא כשבא ההרגשה מעומק לפנים מהפרוזדור וכ"כ הח"ד בסי' ק"ץ ע"ש והנה כ' המהרי"ו והובא בט"ז (סי' קצ"א) דהאשה יש לה ב' נקבים א' שיצא ממנו השתן והיא למטה סמוך ליציאה והא' שיצא ממנו דם נדות שהיא למעלה בעומק הרבה עכ"ל ולכן א"ש דמ"ר לא מקרי הרגשה כיון דהוא לחוץ מהפרוזדור לכן רק לתרומה וקדשים חיישינן ולכן בסוגיין דנדה אמרינן דארגשה היינו כיון דאל"כ נצטרך לומר דהיא מהנשים הרואות דם מחמת תשמיש דהן מיעוטא דמיעוטא כמ"ש הב"י וא"כ סוף סוף האשה הזאת היא מהמיעוט ומיושב בזה מה שהקשה בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' ב') דאמאי טמאה בעומדת הא ליכא ידיעה מבוררת דהדרא מ"ר למקור ושמא מכה יש לה וההרגשה היא הרגשת מ"ר ע"ש ועם האמור א"ש דלתלות במ"ר היא חששא רחוקה ורק התם כיון דסוף סוף נצרך להוציאה מרוב נשים אמרינן כן משא"כ הכא די"ל דהדרא מ"ר למקור ולא נצרך להוציאה מהרוב לא תלינן במ"ר וראיתי בח"ד ר"ס ק"ץ שכ' שיש להביא ראי' דהרגשת דבר לח הוי הרגשה מריש נדה דאמרינן כותלי בית הרחם העמידהו ואי נימא דבעינן דוקא פתיחת המקור איך נאמר דיצא מאתמול כיון שנפתח המקור עכשיו אע"כ דהרגשת דבר לח הוי הרגשה ולענד"נ דאינו מוכרח דלכן כ' רש"י ריש נדה דבדקה בעד. וראיתי במהר"ם מלובלין שתמה עליו למה פי' כן ולכן נראה דקשה לו לרש"י כן ולכן פי' דמיירי כשבדקה עכשיו בעד ומצאה דם וא"כ הוי סד"א ומ"מ איכא למימר דמאתמול הי' ועכשיו הי' הרגשת עד. ודע שהס"ט (סי' ק"צ סק"ב) כ' דהטור לא ס"ל הא דשמואל דבעינן הרגשה רק ידיעה מבוררת דהיא דם סגי ע"ש ובאמת בטור סי' קפ"ג כ' ואף באלו אין טמאה רק כשהרגיש ביציאתו ע"ש הרי להדיא דסובר כשמואל

(כ) הנה קטנה שלא בדקה א"ע פ"א אחר תשמיש לידע אם פסקה וראתה מחמת תשמיש אם הוא מותרת. ראיתי להח"ד (סי' קפ"ז ס"ק כ"ה) שכתב דשוב אינה תולה בדם בתולים וראי' מנדה (די"א ע"ב) ולפענד"נ דינו צע"ג דכיון דמבואר בנדה (ד"י ע"ב) דשירפה מצוי א"כ מדוע לא נתלה שלא פסקה עדיין דם בתולים ממנה ולא לתלות שהיא מהנשים הרואות מחמת תשמיש שהן מיעוטא דמיעוטא כמ"ש הב"י ומה שהכריח מדי"א. באמת נוכל לומר דלכן אינה צריכה בדיקה כיון כשירפה מצוי וכן ראיתי להס"ט וע' בחידושי הלכות ובת"ח שכתבו ישובים שונים לקושיתו של הח"ד שגם הם הקשו כן וא"כ אינו מוכרח דינו

(כא) יש לחקור אם האשה יכולה לקבוע וסת לפיהוקים גרידא ולא הוי באונס. והנה דבר זה פלוגתת הרמב"ם והרשב"א ולכאורה לפ"מ שמבואר בתוספתא ההובאה בא"ר (פ"א מ"ו דנדה) דאיתא התם ואיזה באונס קפצה וראתה פיהקה וראתה ונראה שמתוספתא הזאת יצאה להר"מ דינו. הן אמת שבתוספת' דילן איתה כיחה וראתה וברז"ה שער הוסתות הגירסא הכתה בעלה כו' אולם הר"מ נראה שהיתה לו הגירסא כמו שהוא בא"ר. והיכא שקבעה וסת לימים ולפיהוקים ובטל המיחוש בלא העת דאינה חוששת פי' הב"י דעכ"פ כוסת שאינה קבועה חוששת והש"כ כ' דאינה חוששת כלל וקשה לי ממ"ש ר' ירוחם (נכ"ו ח"א) דאם לא בדקה ה"ז טהורה משמע דוקא בדיעבד מדלא כ' דאינה צריכה בדיקה כלל ואפשר שכ"כ משום היכא שבא העת בלא המיחוש דאז לכ"ע צריכה לחוש שמא תפהק ואף שמהש"כ משמע דגם בכה"ג א"צ לחוש הוא תמוה וכמ"ש הח"ד ועוד קשה לי דמדברי הפרישה שממנו נובעים דברי הש"כ משמע להדיא דלא כותי' מדלא מציין על בא הזמן כו' וצ"ע

(כב) הבדיקה בפושרין שמבואר בסי' קפ"ח דצריך כל מעל"ע כ' בחכמת אדם (כלל צ"ז ס"ד) דאין אנו בקיאין והוא סותר א"ע דבב"א (ס"ו) כ' דמדלא כ' הרמ"א דאין אנו בקיאין משמע דבקיאין אנו ואף שכ' הש"כ בסי' ל"ו דהיכא דבעינן כל מעל"ע אין אנו בקיאין י"ל דאין אנו בקיאין אי מקרי חזרה לברייתה ע"ש וא"כ מבואר דאנו בקיאין ומ"ש דהעיקר כתירוץ הב' כבר הכריח הל"ש (סי' ל"ו ס"ק צ"ה) בראיות ברורות דהעיקר כתירוצא קמא מיהו לדעתי יש לחלק בין נ"ד להתם דכיון דמה דמצרכינן הכא כל מעל"ע היא בעיא דלא איפשטא והוי ס' דדינא לכן לא מחמרינן כולי האי משא"כ בריאה דאקושי כמו נבילה על"ש (ס"ק ק"א) וצריך בודאי מעל"ע לכן כ' הרמ"א דאין אנו בקיאין וראיתי בל"ש שם שכ' דלפמ"ש הר"מ כר"י בן נקוסא א"כ הכא בריאה א"צ כל מעל"ע ולפ"ד הכא גם הר"מ מודה דבאמת כבר תמהו על הר"מ הכ"מ והלח"מ וראיתי בנחלת עזריאל דנ"ו שכ' בשם ספר קול בן יהודא דכיון דהוי ד"ס לכן פסק להקל וא"כ הכא דהוי דאורייתא (על"ש סי' ל"ה סק"ב) גם הר"מ מודה וע' בראב"ד (פ"ב מה' מו"מ) שכ' דנ"ל דלא בעי מעל"ע אלא לשרץ ונבילה ולפ"ז תתיישב תמיהת התוס' נדה (כ"ב ב' ד"ה אבל) יעו"ש ונראה שמתמיהת התוס' יצא להראב"ד דינו

(כג) יש לחקור באשה שתבעוה להנשא והי' לה מוך דחוק כל שעת התביעה אם צריכה ז"נ. וראיתי להח"ד דמועיל וא"צ ז"נ ע"ש ובזה י"ל מה שהקשה בישועת יעקב (סי' קצ"ב) אמה דאמרינן בלן עם אשה בפונדקת דצריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהא בלא"ה צריכה ז"נ. ועם האמור י"ל דמיירי במוך דחוק אך בלא"ה לק"מ לפמ"ש ה"ה פ"א מה' אישות דאיסורא דרבנן כ"ע לא זהירי בהו וא"כ בחימוד דאינו אלא מדרבנן וכמ"ש ה"ה פי"א מהא"ב ליכא חזקה בזה [ודברי הראב"ד שם ודברי ה"ה נעלמו מבעל עצי לבונה ביו"ד סי' קצ"ב שהקשה לפ"ד הרא"ה דעיקר החימוד הוא אחר הקידושין א"כ איך משכחת חופה הא תהי' חופת נדה והוצרך לומר דהרא"ה חולק על הר"מ ולא ראה שהראב"ד הקשה כן על הר"מ וה"ה כ' דכיון דלא הוי אלא מדרבנן גם הר"מ מודה דמהני ע"ש וראיתי בקנאת סופרים (בהשמטות למי נדה סי' כ"ה) שהביא קושיות הרשב"א על הרא"ה דא"כ איך משכחת קידושי ביאה וע"ז כ' דס"ל להרא"ה דביאת איסור קינה ע"ש והוא תמוה דא"כ יהי' כל קידושי ביאה באיסור ואיך אמרו במשנה דהאשה מקודשת בביאה דלכתחלה תתקדש בביאה והרי בימי המשנה כבר היתה הגזירה וכמ"ש הט"ז בסי' קצ"ב דבשעה שגזרו על הכתמים גזרו על החימוד וגם אם נימא דהרא"ה ס"ל דבימי התנאים לא היתה הגזירה אך עכ"ז בימי רב בודאי היתה הגזירה דהא מקשו על רב דאמר מאן הוי ליומא מהא דתבעוהו להנשא ונתפייסה ואיך מנגיד רב על מאן דמקדש בביאה משום פריצותא הא בלא"ה עבר על גזירת חז"ל גם מש"ש לתרץ הסוגיא דיבמות לדעת הרא"ה לא ראה שהרא"ה בבדק הבית (בית ד' שער א') תירץ אותו באופני' אחרים. אך י"ל לפמ"ש הר"ן בחידושיו דדם חימוד אינו בודאי דם טמא ובימי האמוראים הי' בקיאים בזה א"כ