עמודי אש קסט

(טז) ויש לחקור בהפילה רוח אם יש לה דין מניקת דלהוי דמיה מסולקין כ"ד חודש וראיתי להח"ד (סי' קפ"ט ס"ק ל"ח) שכ' דיש לה דין מניקת דהא בנדה ד"ח אמרינן דהוי מעוברת מקרא דהרינו חלנו רוח א"כ נוכל ללמוד מקרא זה דהוי לידה דהא בהאי קרא ילדנו כתיב ווסתות דרבנן כמו מעל"ע דרבנן ע"ש ובאמת יש לי לדון בזה דהפילה רוח הוי לידה דהוי כמו חולה ודמיה מסולקין וכמ"ש רש"י אבל דנימא שיועיל על כ"ד חודש מניין לנו ויש להביא ראי' לזה מנדה (י"ב ב') אלא ימי מניקתה עולין לימי עיבורה היכא משכחת לה ואיכא למידק לפי שיטת השאלתות דבתוך מ' יום לא אמרינן א"א לפה"ק בלא דם א"כ דלמא מיירי בהפילה רוח וליכא דם בלידה אע"כ דא"כ יוקשה מה דמסיק אח"כ ימי מניקתה וכיון דהפילה רוח איננה מניקה ומוכח דלא כהח"ד וי"ל דבאמת הוא הא דמסיק אח"כ בלידה יבשתא הכוונה בכה"ג אך בהגמי"י (רפ"י מהא"ב) שכ' דזה אתי דלא כהלכתא משמע דלא פי' כן ובלא"ה הא אנן לא קיי"ל כהשאלתות כמבואר בסי' קפ"ח וראיתי למהרש"א (ד"י ע"ב) שכ' למאי דאמרינן לעיל דהנך ג' עונות בינונות בעינן מל' יום א"א לאשכוחי א' בימי מניקתה דה"ל ימי טוהר ואפשר דלא אמרינן עונות בינונות אלא באשה שאין לה וסת אבל יש לה וסת הוי עונה עונה דידה והוא יותר ממ' יום עכ"ל (ולדבריו סרה תלונות התיו"ט (פ"א דנדה מ"ה) דמה נ"מ בין ת"ק לר' יוסי ע"ש ולפ"ז ניחא דנ"מ באשה שיש לה וסת וראתה לאחר ג' עונות ולפמ"ש הראב"ד הובא במהרש"א (ד"ח ע"ב) דנולד לז' ג"כ הוכר עוברה לשליש ימיה א"ש ג"כ וע' בכ"מ (פ"ד מה' מו"מ) דלפי דבריו מעיקרא לא ק"מ) ובאמת נפלאתי על המהרש"א דבאמת כבר התעוררו רבותינו בעלי התוס' והרמב"ן (ל"ו א' ד"ה ושאין) וע"ש מה שתירצו ומדבריהם מבואר דליתנייהו לדברי הח"ד דא"כ למה לא תירצו בפשיטות דמיירי בהפילה רוח דשוב לית לה ימי טוהר כמבואר לקמן (דס"ג) אע"כ דא"כ לא הוי מניקה וע"כ נ"ל ברור דהפילה רוח אין לה דין מניקה דלא כהח"ד

(יז) אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה כמבואר בש"ע (סי' קפ"ד) וראיתי להס"ט שהקש' ע"ז דהא הטור (סי' קצ"ז) כ' דר' יוחנן ס"ל טביל' בזמנ' מצוה וא"כ י"ל ר' יוחנן דס"ל כן לשיטתו משא"כ לדידן דס"ל טביל' בזמנה לאו מצוה אסור יעו"ש שהניח בצ"ע ונרא' ליישב זה בהקדם פלוגתת רש"י ותוס' דרש"י ס"ל פי' ווסתות דאורייתא דהלמ"מ דמחזקינן לה בטומאת ספק וכ"נ מדברי ה"ה (פ"ד מה' א"ב) שכ' לר' יוחנן דאמר מחשב ימי וסתה פי' שאם עברו ימי ספורה ושתוכל לטבול ס"ל ווסתות דאורייתא ולא קיי"ל כותי' וקשה איך אמר ר' יוחנן ס' שמא ראתה וצ"ל דמחזקינן לה בטומאת ספק ולפ"ד ר' יוחנן ס"ל ווסתות דאורייתא אולם התוס' והרא"ש ס"ל דאי ווסתות דאורייתא לודאי מחשבינן לה ור' יוחנן ס"ל ווסתות דרבנן. הן אמת שקש' לי ע"ז ממ"ש התוס' בפסחים (ע"ב ב' ד"ה סמוך) דסוגיא דהתם ס"ל ווסתות דאורייתא והתם לר' יוחנן קיימינן וזה סותר מ"ש בנדה דר"י ס"ל ווסתות דרבנן ויש מקום ליישב זה עפמ"ש בשו"ת נ"ב מה"ק (חיו"ד סי' נ"ה) דמ"ש התוס' ביבמות דסמוך לווסתות דאורייתא וכ"נ מהר"מ (פ"ד מהא"ב) וחילק דכשעבר הוסת ולא ארגשה אמרינן ווסתות דרבנן משא"כ קודם הוסת אסור מה"ת וא"כ מיושבין דברי התוס' שאינם סותרים זה את זה דבפסחים קאי סמוך לוסתה זה הוי דאורייתא משא"כ בנדה קאי אחר הוסת זה הוי דרבנן. אולם באמת תמוהין לי דברי הנ"ב דמ"ש כן בדעת הר"מ קשה ע"ז ממ"ש (פ"ג מה' מו"מ) הגיע שעת וסתה ולא בדקה ואח"כ בדקה ומצאה דם ה"ז טמא' למפרע והיא טומאת ווסתות האמור' בכל מקום ובהלכ' ט' כ' דאינו אלא מדרבנן והא לפ"ד הנ"ב היכא שמצא' דם אח"כ היא טמאה מדאורייתא והיא בחזקת נדה וכמו שמוכרח בש"ס לפי שיטתו ולמה כ' הר"מ דאינו אלא מדרבנן וגם מ"ש כן בדעת התוס' הוא תמוה דהא סיימו התוס' התם להדיא ביבמות דלמ"ד ווסתות דרבנן גם סמוך לוסתה מדרבנן (וע' בספר הישר לר"ת ס"ט) והוא מבואר ממש להיפוך מדעת הנ"ב ודברי הנ"ב צע"ג (אח"כ ראיתי בשו"ת צלעות הבית סי' י"ג שהקש' להנ"ב ע"ז וע' בנ"ב מה"ת חיו"ד סי' קפ"ד) ומצאתי בחי' הר"ן שבועות (די"ז ע"ב) שכ' וז"ל וכ"ת כי אמרינן ווסתות דרבנן ה"מ לענין דהיכא שעבר זמן הוסת ובדקה ומצאה טהור' לא מחזקינן לה בטומא' כדאיתא פ' כל היד אבל מ"מ איכא מ"ע דאורייתא לפרוש מן האשה סמוך לוסתה כו' לא מצית אמרת הכי דהא אמרינן ביבמות בפ' הבע"י אמר ריב"ל חייב אדם לפקוד את אשתו סמוך לוסתה כו' ואם איתא דעש' דוהזרתם הוי עשה גמור ביוצא לדרך אמאי שרי רבנן כו' ע"ש מבואר שרצה לומר כסברת הנ"ב ודחאו וע' בסמ"ג מל"ת (סי' קי"א) שכ' ומדווסתות דרבנן סמוך לוסתה נמי דרבנן מבואר דלא כהנ"ב והי' נרא' דדעת רש"י כהנ"ב ומיושב מה שכ' בהוריות (ד"ח ע"ב) על מ"ש בגמ' איזהו מ"ע שבנד' כו' כלומר סמוך לוסתה דכתיב והזרתם כו'. והקש' עליו הרא"ש בתוספותיו וז"ל ולא נהירא דההוא קרא אסמכתא בעלמא הוא דקיי"ל ווסתות דרבנן עכ"ל ועם האמור א"ש דמאי דקיי"ל ווסתות דרבנן היינו אחר הוסת אבל קודם הוסת הוי דאורייתא (ומזה מבואר דהרא"ש לא ס"ל כהנ"ב וע' בס' מי נדה (מה"ת סי' קפ"ד) שכ' שם דדעת הטור כהנ"ב ובשיורי טהרה הקש' לו חכם א' מדברי הרא"ש במעוברת ודחק ליישבו וכן בספר מלבושי טהרה כתב די"ל דהרא"ש ס"ל כהנ"ב ואשתמט להו דברי הרא"ש הללו דסובר דלא כהנ"ב) ובזה א"ש לי דברי הא"ז דהנה במי נדה (בק"א לסי' קפ"ד) כתב בשיטות הא"ז דס"ל להלכ' דוסתות דאורייתא ע"ש ובאמת הא ליתא דמבואר להדיא בא"ז (ה' נדה סי' שנ"ה) באורך דס"ל להלכ' דווסתות דרבנן אולם קשה לי ע"ז ממ"ש (בסי' שנ"ח) דבשבועות מוכח דסמוך לוסתה דאורייתא וזה סותר מ"ש בסי' שנ"ה ועכצ"ל דס"ל כסברת הנ"ב וע"כ סמוך לווסתות דאורייתא ואחר הוסת הוי דרבנן (והיינו דהא"ז ס"ל כשיטות רש"י שכתבתי דנודע דהא"ז ס"ל בכ"מ כפרש"י) וע' בתה"ד (סי' ר"נ) שכ' אלא אפי' למ"ד ווסתות דרבנן ופסקו התוס' בפ"ק דנד' וכמה גאונים כמותם וא"כ סמוך לוסתה נמי דרבנן כדמוכח בתוס' פ' הבע"י ובמרדכי פ"ק דנדה עכ"ל מבואר שבא לשלול סברת הנ"ב (וע' בשם אהרן בחי' לנדה ד"ט שהביא פלוגתת התה"ד והב"י אם בעונה סמוך לוסתה צריך לפרוש מכל קריבות או רק מתשמיש והוא הביא ראי' לפסק הב"י מב"מ פ' הפועלים ולחם לא הביא מלמד שאותו היום פרס' נדה והביא בשם מהרש"א דהיתה טמא' במעל"ע שבנד' וא"כ איך שגרו לה כוס של ברכ' דאסור בנד' אע"כ דרק תשמיש אסור יעו"ש ומלבד דאין זה ראי' כלל וכמובן. אולם בלא"ה שנה בזה דגם לתה"ד לא אסור רק בחיבוק ונישוק ובשאר קריבות גם הוא מודה דמותר וכמבואר בדבריו שם) וע' חי' הריטב"א שבועות (י"ח א') שכ' דמדאורייתא אסור רק סמוך לוסתה דהיינו חצי שעה וכל העונה הוא רק מדרבנן ע"ש וע' בתשו' גאונים קדמונים (סי' כ"ה) שכ' שם אבל כל הנשים כשנוגעת בתרומ' וקדשים י"ב שעות קודם וסתן מטמאות אותן במשא והזהרו חכמים בבעילתן דכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתן ואמרי' אזהר' לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכמה עונה עכ"ל מבואר דעת הגאונים דגם קודם הוסת הוי דרבנן (גם מבואר מדברי הגאונים דעונ' י"ב שעות הוי ולא יום או לילה וע' ביו"ד סי' קפ"ד שדחו האחרונים מי שרצה לומר כן והרי מבואר לפנינו כן דעת הגאונים וכ"ה במשמרת הבית) ועמ"ש בשו"ת ח"ס (חיו"ד סי' קע"ה) בשם הרא"ה ובבינת אדם בשער בית הנשים כ' דבר חדש ונעלם ממנו דברי הנ"ב והראשונים שהבאתי ומש"ש מסוגיא דפסחים דע"ב לא ראה בתוס' שם שסוגיא זו ס"ל ווסתות דאורייתא. וע' מ"א (סי' ב') שכ' דלכן הקילו במחבא כיון שהוא מסולקת בדמים אף דביו"ד לא הקילו כיון דווסתות דרבנן כו' ע"ש מבואר דס"ל דגם קודם הוסת הוי דרבנן ודרך אגב אעיר עמ"ש הטיו"ד סי' קפ"ד דבהיתה במחבא חוששת לוסתה והב"י תמה ע"ז דהא בסוגיא מדמינן למעוברת ולמה פסק במעוברת דאינה חוששת ובמחבא פסק דחוששת ונרא' דהנה המ"א הקש' למה בחרדה פסקינן דמותר לאחוז באמה ולהשתין וכ' הב"י דאין אנו בקיאין ובה' נדה פסק דבקיאין ע"ש ונרא' דהטור ס"ל כן באמת דאין אנו בקיאין ולהכי אסור לכתחל' לשמש בלא בדיק' מטעם שאין אנו בקיאין ואף שפסק דאם עבר היום ולא בדקה דטהור' היינו כיון דבלא"ה דעת הרי"ף והרמב"ם בכל אשה אם עברה יום הוסת ולא בדק' דטהור' בלא בדיקה לכן כאן דאינו רק משום דאין אנו בקיאין סמך א"ע על הנך פוסקים אף דבשאר נשים לא פסק כוותייהו מ"מ כאן סמך על בקיאות שלנו] עכ"פ מבואר דהך דבר אם לר' יוחנן ס"ל ווסתות דאורייתא במחלוקת שנוי' דלרש"י וה"ה ס"ל דהוי מה"ת ולתוס' והרא"ש ס"ל דרבנן והנה לכאור' קשה לפמ"ש הפוסקים דדרך האשה לשנות וסתה (ע' ביו"ד סי' קפ"ד וס"ט סי' קצ"ו) וא"כ הכא שמא טבלה הוי ס"ס לחומרא שמא לא פסק' דלא הי' לה שעות כלל לספור ולטבול ושמא לא טבלה ובס"ס לחומרא אסור כמבואר במל"מ פ"ד מה' בכורות ועכצ"ל דס"ס הוי מטעם רובא וכשיש ס' א' שהוא מחצ' על מחצה וס' א' שיש בו מיעוט הוי שפיר רובא וע' פנ"י בק"א לכתובות ואחרונים [ויש לי מקום עיון בט"ז יו"ד דמדברי' (בסי' פ"ד ס"ק י"ז) נרא' דגם הוא מסכים לשיטה הזאת וכן הבין מדבריו בספר חי' הרז"ה (סי' צ"ח) וכן מוכח מדבריו בסי' א' גבי שוחט ששכח הלכות שחיט' דהוי ס"ס שמא לא שכח ושמא שחט שפיר וקשה הא דהט"ז (סי' ט"ז ס"ק י"ג וסי' כ"ח ס"ק י"ד) דגם גדול שאינו יודע הלכות שחיט' רוב מעשיו מקולקלים וא"כ הספק שמא שחט שפיר לא הוי ספק כלל ועכצ"ל דגם בכה"ג מהני ס"ס ואלו מדבריו (בסי' ק"צ סק"ב) מבואר דסובר כמ"ש התוס' פ"ק דכתובות דבכה"ג לא מהני ס"ס וצ"ע] וא"כ א"ש הכא דנהי דנגד הספק שמא טבל' איכא ב' ספיקות לחומרא מ"מ מיעוטא איכא ומצרפין לפלגא הראשונ' ומהני שפיר דמ"מ איכא רובא. ובזה י"ל טעם הירושלמי דהוצרך לומר לר' יוחנן טביל' בזמנה מצוה דהוא סובר לר' יוחנן ווסתות דאורייתא משום דאמרינן אורח בזמנו בא וא"כ גם הספק שמא לא ראתה לא הוי ספק מעליא וא"כ אי סובר טביל' בזמנה לאו מצוה הספק הב' שמא טבלה איכא נגד זה ס"ס לחומרא ועכצ"ל דסובר טביל' בזמנה מצוה והס' הב' הוי ס' מעליא היינו שמא פסקה או לא דאלו פסקה ודאי טבלה כיון דטביל' בזמנה מצוה משא"כ ש"ס דילן דסובר לר' יוחנן דווסתות דרבנן והיינו דאשה בחזקת טהר' עומדת וא"כ ס' הא' הוי ס' ממש ושוב אף שטביל' בזמנה לאו מצוה והוי הס' הב' ס"ס נגדו לחומרא ומ"מ מצרפינן המיעוט לס' הראשון והוי רובא וכזה פסקו הפוסקים. אך זה אינו מעלה ארוכה לשיטות הר"מ דהוא אינו סובר דס"ס מטעם רובא רק ס' הא' מותר מה"ת וס' הב' הוי ס' דרבנן והדרא קושיא לדוכתה ומוכח מזה כשיטות הב"י בא"ח (סי' תקכ"ד) לדעת הר"מ דטבילה בזמנה מצוה ואחריו החזיק השער המלך (פ"ו מה' יסה"ת) ולא כדעת הלח"מ בשיטות הר"מ והבן: