עמודי אש קסו

בשלימות ולא בחצי ומדברי ר"ת נסתר זה יע"ש דהמסקנא דאסור גם כשאינם שלמים. גם הלום ראיתי בשו"ת מהרימ"ט (חיו"ד סי' ל"ה) שכ' דחמה ולבנה אין מציירין צורת גופן אלא דמות תארן הנראה שהרי דמות צורות לבנות שהי' לר"ג דמות לבנה בחידושה הי' ולא הי' מצויירות אלא דמות אור המאיר מול עבר פניה בתחלת החודש כו' יע"ש ועמ"ש הפנ"י בחי' ר"ה שם דמבואר כמ"ש דגם כשאינם שלמים אסור לצייר ולא כהאור יקרות

(ג) ויש לחקור בכפות שחקוקין עליהן צורות אם מותרים המה או לא וראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' נ"א) שנשאל ע"ז והשיב דמותרים ופי' דברי הר"ן שהביאם הש"כ (סי' קמ"א סק"ו) דמותר מטעם ס"ס שמא ביטלם ושמא לא נעבדו כלל יע"ש ולי לא נהירא כן דהס' שמא ביטלם לא נכנס כלל בגדר הס' דלמאי נאמר דביטלם ומה דבש"ס ע"ז (דמ"א) מצרפין לספיקא היינו כשרואין אותו שבור איתרע חזקתו ומספקינן דלמא ביטלם אבל בשלימה פשיטא דלא ניחוש כלל שמא ביטלם וכ"כ הט"ז והש"כ (רסי' קמ"א) וכ"ה בשו"ת אבקת רוכל (סי' ס"ח) ומה שפי' שם בפרי תבואה דברי הר"ן דהניח בצ"ע אינו דצ"ע לדינא רק דפשיטא לי' דמותר רק שצ"ע על הרשב"א מדוע לא כתב כן נעלם ממנו מ"ש מרן באבקת רוכל וז"ל תימה גדולה היא שהר"ן לא מלאו לבו לחלוק ולא כתב כן רק בדרך אפשר וצ"ע וזה השואל רוצה לעשות מעשה להקל וזה לא עלה על דעתו של הר"ן עכ"ל הרי שהב"י הפליג למי שרצה לומר כן ומ"ש הפ"ת להקל דכיון דמכרה אמרינן דבטלה תימה לומר כן דזה דוקא כשמכרה לצורף אבל לא היכא שמכרה לאיש שאינו צורף. ומ"ש הפ"ת שם דצורף לאו דוקא אלא ה"ה שאר ישראל כמ"ש התוס' תמהני להורות כן להלכה דהא כל הפוסקים חולקים על התוס' כמבואר בר"ן פ' ר' ישמעאל בשם הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן וכ"ה בש"ע וכמ"ש הש"כ שם וכ"ה בחי' הריטב"א לע"ז (נ"ג א') וראיתי בכ"מ (פ"ח מה' עכו"ם ה"י) שכ' בשם רש"י דסובר דצורף לאו דוקא והלח"מ כ' דלדעתו נראה ההיפוך ברש"י ותמ' אני דהלח"מ הבין דהכ"מ כתב כן בעצמו בדעת רש"י. אולם באמת מבואר כן בר"ן וריטב"א לדעת רש"י ומ"ש דמדכתב רש"י דסתם לוקחי מתכות צורפים הם ש"מ שס"ל כהראב"ד שכתב כן. תמהני דמה ענין זה לזה הראב"ד כתב כן במתני' דלוקחי גרוטאות דקשה לו דלמא מיירי בסתם עכו"ם דלאו צורפים הם ותירץ דסתם לוקחי מתכות צורפים הם אבל רש"י לא כתב כן במתני' אדרבה כתב כן אצל רב ור' יוחנן א"כ מוכח ההיפוך דעמש"ש דאם מכרו לצורף עכו"ם דבטל ע"ז כ' דסתם לוקחי מתכות צורפים הם א"כ מוכח ההיפוך דפי' צורף לאו דוקא ומזה מבואר דאין אנו צריכים לדברי המעשה רוקח שכ' שהי' להר"ן נוסחא אחרת ברש"י דמדברי רש"י האלו מוכח שפי' צורף לאו דוקא והמעיין בחי' הריטב"א יראה כי כן הוא ודברי הלח"מ תמוהים. וראיתי להבית הלל (סי' קמ"ד סק"א) שעל מ"ש בש"ע שם דמי עכו"ם ביד ישראל שמכרם אסורים כתב דיש להקשות הא קיי"ל מכרה או משכנה בטלה אלא נראה דוקא במשמשים ונוייהם אבל בעכו"ם עצמה אינו מועיל ביטול זה של מכירה ומשכנה וז"פ עכ"ל ותמהני איך כתב דז"פ על מה שמפורש בכמה פוסקים להיפוך והוא הדעה השני' (בסי' קמ"ו ס"ח) דאף בעכו"ם עצמה מהני מכירה והתירוץ על קושיתו הוא פשוט דלהרמב"ם דסובר דצורף דוקא פשיטא דלק"מ דהכא מיירי באינו צורף ולהתוס' שסוברים דצורף לאו דוקא ג"כ לק"מ דהא כתבו (מ"ד א' ד"ה כאן) והובא במל"מ (פ"ח מה' עכו"ם) דבשל מתכות אינו מבטל בע"כ א"כ מיירי שאנסוהו למכור ומש"ש בפרי תבואה וז"ל וגדולה מזה נ"ל לצדד להקל אם אירע בענין כזה שמשכנו הנכרי ולא פדאו בזמן הפירעון ובנתיים קודם שהגיע הזמ"פ קידם הישראל בהם אשה דמקודשת משום דבטלן הנכרי מיד בשעה שהשכינן ע"ש. ואישתמטתי' סוגיא ערוכה פ' כל שעה דישראל מנכרי לא קני משכון וא"כ פשיטא דאינה מקודשת כלל ומה שהביא ראי' מש"ס סוף מס' ע"ז דלענין טבילה מיד שהרהינו אם נראה מדעת העכו"ם שרוצה לשקעו טעון טבילה והרי דמחזקינן לי' מיד לשל ישראל לא ראה מ"ש המ"א (סי' תמ"א) דהתם הטעם משום דמחזי כשל ישראל ע"ש. וע' באה"ע (סי' כ"ח ס"ב) ברמ"א דהמקדש במשכון של עכו"ם אינה מקודשת כו' ע"ש. ומש"ש הפ"ת לחלוק על הר"ן מדברי המרדכי אינו מוכרח כלל וכמ"ש הוא בעצמו. וגם מ"ש דבנ"ד גם הר"ן מודה וכ' דיצא לו להר"ן ממ"ש התוס' (בדמ"ג ד"ה איידי) והא ליתא דהתוס' הצריכו לחלק בין ס' א' לב' ספיקות רק לשיטתם דסברי דצורף לאו דוקא אבל לשיטות הר"ן לא מוכח מידי ואדרבה מוכח ההיפוך דהא הם הביאו ראי' מהש"ס הזאת לשיטתם ומוכח דלא מחלקי בחילוק הזה וגם לשיטות רש"י חילק הר"ן בין היכא שמשכנה בידים להיכא שמצאו וא"כ לא מוכח דס"ל כחילוקו של התוס' והפ"ת הרכיב דעת הר"ן עם דעת התוס' והמה שני הפכיים וז"ב. וראיתי להעיר ע"ד שו"ת בר לואי (חיו"ד סי' כ"א) שהקשה על מ"ש רש"י בע"ז (מ"א א') דטעמו דשמואל דאף מוציא שברי ע"ז מותרים דרוב נכרים שוברים דנשתברה מאליה לא שכיח וע"ז הקשה הבר לואי דהא הוי רובא התלוי במעשה ע"ש וקושיא זו איני מכיר דרוב התלוי במעשה דלא הוי רוב היינו דוקא היכא דאנחנו לא ראינו שנעשה המעשה רק שרוב עושין כן וא"כ כיון דהוי רובא דתליא במעשה חיישינן שמא לא נעשה דבר זה ולכן לא אזלינן בתר האי רובא משא"כ כאן דאנחנו רואין השבירה רק שאנו חוקרים מאין נעשה זה השבירה אם בידים או שנשתברה מאליה בודאי ניזול בתר רובא ששברוהו נכרים ולא מהמיעוט שנשתברה מאליה דזה לא שכיח ואין זה ענין כלל לרובא התלוי במעשה ומזה יש לי לדון גם על הח"צ בתשובתו שברב משולם (ד"ט ע"ב) שכ' ליישב דברי הר"מ פ"ח מה' טומאת מת דאם מצאו קבר ובא אחר ואמר בריא לי שלא הי' כאן קבר אפילו קודם לכ' שנה אינו מטמא אלא משעת מציאה ואילך והראב"ד תמה עליו דנימא דיום א' אחר ראייתו נקבר המת שם וע"ז כ' הח"צ דכיון דרובא התלוי במעשה לא הוי רובא כ"ש ס' טומאה ברה"י דנימא דלא מטמא כשתליא במעשה ע"ש ולפמ"ש צ"ע בדבר דהריעותא דרובא התלוי במעשה לא מהני רק שהיכא שלא ידענו אם נעשה המעשה אנו אומרים שלא נעשה אבל אם אנו רואים בעינינו שנעשה המעשה רק אנו דנין אם נעשה מזמן רב או בזמן קרוב וכיון דסוף סוף ע"כ דהמעשה נעשה מה לי אם נעשה מקודם או עתה ע"כ מהראוי להיות דיהי' טמא ברה"י והבן. והנה הראש יוסף בחולין (די"ב ע"ב) נתקשה אמאי אזלינן בתר הרוב ברוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן דהא הוי רובא התלוי במעשה וראיתי במקור מים חיים בפתיחה לה' שחיטה (סי' ט"ו) שתמה עליו דהא הפי' מומחין הן היינו שכבר למדו הלכות שחיטה וא"כ עתה לא הוי כלל תליא במעשה. וכ"כ הפלתי (סי' א' סק"ז) וז"ל ולא הבנתי דודאי אי אמרינן רוב ישראל גמירי לאו רוב גמור דתליא במעשה ללמוד כו' אבל כאן כך אמרינן רוב אשר מזדקקין עצמן לשחוט אינם עושים אם לא שהם מומחים וע"כ רוב זה הוי רוב גמור כרוב בהמות כשירות כך אנו אומרים רוב בני אדם כשרים כו' ע"ש [ומזה תמוה על המלא הרועים (אות ר' בסי' רוב מצוין אצל שחיטה ובסי' רובא התליא במעשה) וז"ל בחידושי רציתי לומר הטעם של רבינא דס"ל דלא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן דלשיטתו אזיל דס"ל בבכורות דרובא התליא במעשה לא אמרינן וזה הרוב תליא ג"כ במעשה הלימוד שוב מצאתי סברא זו בכרו"פ עכ"ל ובאמת נהפוך הנהו דהכרו"פ דחה זה דכאן לא תליא ברובא התליא במעשה] אולם מצאתי בשו"ת ב"ח הישינות (סי' א' וסי' קכ"ט) ובב"ת א"ח (סי' ח') שכ' דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן הוי רובא התליא במעשה ע"ש. הן אמת שמדברי הב"ח אין ראי' דהוא ס"ל דגם אם מעיקרא הוי ע"י מעשה נקרא רובא התליא במעשה וכבר השיג המ"א עליו אולם מתוך דברי הב"ח נ"ל דלהכי הוי רובא התליא במעשה דכיון דלא סגי במה שהי' מומחה בתחלה כשבא לשחוט דמצוי השכחה והוא צריך לחזור בכל עת אחר לימודו וא"כ להכי הוי שפיר רובא דתליא במעשה דנהי דנודה דמתחלה הי' מהרוב דמומחין הן אולם אח"ז לא עשה שיחזור אחר לימודו ושכח והוא לא ידע ואם נאמר דגם עתה הוא חוזר על לימודו א"כ הוי רובא דתליא במעשה. ועיקר כוונת הב"ח דהוי רובא העשוי להשתנות דנהי דמתחלה הי' מומחה אולי אח"כ שכח ולא שייך אוקי אחזקתו כיון דעשוי להשתנות אך הא נוכל לומר דלמד בכל פעם ע"ז אמר דזה הוי רובא התליא במעשה וזה כוונתו ג"כ לגבי ציצית שכתב שם בתשובה וז"ל אע"ג דאיכא חזקת כשרות בציצית אלא בע"כ כיון דהחזקה אינו אלא ע"י מעשה ושמא אירע סיבה שנתקלקל לא סמכינן אחזקה זו עכ"ל מבואר דסובר דזה הוי חזקה העשויה להשתנות ואם דנאמר דתיקן אותו ע"ז אמר דשוב הוי רובא דתליא במעשה וזה כוונתו ג"כ בחיבורו בה' ציצית שם. וזה כעין מ"ש המ"א. אולם המ"א לא הבין כן בדברי הב"ח לכן תמה עליו. אולם לפ"מ שפרשתי דברי הב"ח לק"מ. ודע דנראה מדברי הב"ח שם דהא דרובא דתליא במעשה לא אמרינן זה דוקא אם יכולין לברר אבל בלא"ה הוי רובא מעליא ובזה הי' א"ש מה שהקשה הראש יוסף מהא דאיבעיא להו המשכיר בית בחזקת בדוק דהא הוי חזקה התליא במעשה ולדברי הב"ח א"ש. אולם מדברי הש"ס בבכורות ומהפוסקים לא נראה כן. וראיתי להעיר ע"ד הפרמ"ג בא"ח (א"א סי' נ"ה סק"ד) שתמה על המ"א (סי' קצ"ט) שדעתו דלבהמ"ז דהוי ד"ת צריך לבדוק הקטן אם הביא ב' שערות ולא סומכין אחזקה והא בכל מקום סומכין אחזקה יעו"ש ונ"ל לתרץ זה דהנה בשו"ת מים עמוקים למהראנ"ח (סי' ל"ז) כ' דהחזקה שהביא ב' שערות הוי חזקה התליא במעשה ועע"ש המל"מ ה' אישות (פ"ד ה"ז) והנה המים עמוקים ס"ל דהוי מעשה גמור וע"כ כ' דגם בדרבנן צריך לבדוק. אולם אנן קיי"ל דלא הוי מעשה גמור רק מעשה כל דהו וע"כ מחלקינן בין דאורייתא לדרבנן וכ"ה בשו"ת מהר"י ברונא (סי' קצ"ז) ובזה י"ל מה שהקשה הפרמ"ג שם על מ"ש המנ"י דס"ס עם חזקה א"צ לברר אף דיש לברר בקל וע"ז הקשה מחמץ דמקשינן למנ"מ לישיילי' הא נ"מ דהוי ס' דרבנן וחזקה וא"צ לברר ע"ש ועם האמור א"ש דהא גם שם הוי חזקה התליא במעשה רק שיש נגד זה חזקה דהכל חברים הם אצל בדיקת חמץ וכמ"ש הפנ"י שם. וע' בג"ו (כלל ס"ב) ובמחוקק יהודא (סי' תל"ז) אך עכ"ז כיון דאין כח החזקה אלים לכן צריך לברר אף דאיכא ספק וחזקה משא"כ כאן דלא היי חזקה התליא במעשה ממש ולגבי דרבנן לא מחזקינן לה לחזקה התליא במעשה לכן לתפלה דהוא מדרבנן כיון דהוי ספק וחזקה א"צ לברר וצל"ע לפ"ד המ"א דבדרבנן א"צ בדיקה דא"כ מה נתחבט בא"ז ה' חליצה (סי' תרע"ב) ודעת ר' אליעזר בר' יהודא דסומכין מה שראו שהי' עולה לתורה דהוא גדול גם לחליצה דהא לקה"ת דהוא דרבנן א"צ בדיקה וא"כ מה מהני זה לחליצה וגם הר"י בר' שמואל החולק שם לא מה"ט ובפשיטות הי' לו לומר דהא לא בדקו אותו ומה תהני לחליצה. ונראה מזה דס"ל דגם לדרבנן בעי בדיקה וע' בנחלת צבי (סי' ק"י) שנעלם ממנו כל מ"ש עד כה גם מה שהקשה שם דלפי מה דקיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב א"כ אמאי קיי"ל בח"מ רסי' ס"ו דסומכין על החזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו הא רובא וחזקה רובא עדיף ותימה על מפרשי הש"ע שלא הרגישו בזה עכ"ד ונעלם ממנו שו"ת מהרי"ט חאה"ע (סי' כ"ז) דחזקה הבאה מכח סברא עדיף מרוב ולפ"ז לק"מ

(ד) מי שמחלל שבת בפרהסיא עושה יינו יי"נ ואסור לשתות יינו. יש לעיין אם מחלל שבת בפני שלשה בני אדם אם יינו יי"נ. וראיתי להפלתי (סי' מ"א סק"ב) שכ' דמחלל שבת בפרהסיא דהוי כעובד