עמודי אש קסד

שכ' שצ"ע על הרמ"א שלא הביא דברי ר' ירוחם בה' דיינים דמשמע דלא ס"ל כן ע"ש. וי"ל שהרמ"א ס"ל כמ"ש התשב"ץ שם שרק ליחיד מומחה יש לפוסלו ולא לג' וא"כ לפמ"ש הרמ"א בסי' ג' ס"ב) דאין בזה"ז יחיד מומחה א"כ לא הי' צריך לכותבו

(ו) והנה ביו"ד (סי' ר"מ) בסומא אם הוא חייב לכבד את רבו ונ"ל להוכיח דגם אם הוא סומא חייב לכבד ממ"ש הסמ"ק (סי' נ"ב) דצריך לעמוד מפני רבו מובהק רס"ו אמות והביאו הש"כ (בסי' רמ"ד סק"ח) וראיתי להמעשה רוקח בה' ת"ת (פ"ה ה"ז) שכ' ע"ז וז"ל ולא ידעתי שיעור זה למאי אתא דאם הוא רואהו הרי לא נפטר ואם אינו רואהו אפי' בבציר מהכי לישתרי עכ"ל. אמנם אם נאמר דגם סומא חייב בכבוד רבו א"ש דהסמ"ק השמיענו השיעור שבסתם בני אדם מלוא עיניהם הוא רס"ו אמות וא"כ בסומא חייב בשיעור הזה לעמוד מפניו ובטפי מהכי לא דמסתמא נידון אצלו כשיעור סתם בני אדם ואה"נ דלאדם הרואה שראייתו טובה ורואה יותר מרס"ו אמות דצריך לעמוד אך נ"מ לענין סומא וא"ש והבן

(ז) והנה נודע דאסור ליקח שכר על הלימוד וראיתי בשו"ת צרור החיים (סי' ז' דנ"ה ע"ב) שכ' שקשה לו מאד בנדרים (דל"ז ע"ב) דרב ס"ל דנוטל שכר פיסוק טעמים והוא בעצמו ס"ל אח"כ דפיסוק טעמים דאורייתא ע"ש שהניח בקושיא. ושגה בזה ולא עיין היטב בש"ס דאדרבה ס"ל לרב דנוטל שכר שימור ולא פיסוק טעמים. והוא אזיל לשיטתו דס"ל דפיסוק טעמים דאורייתא ולפי שמתחלה העתיק בטעות דרב ס"ל שכר פיסוק טעמים לכן הוקשה לו אח"כ ובאמת הוא טעות דזה ס"ל לר' יוחנן ורב ס"ל שכר שימור וז"פ. וראיתי בס' אישי ד' בשבת (ד"י ע"ב) שתמה ע"מ דאיתא התם מאן דאמר שמעתתא כו' דהא אסור ללמוד בשכר ומש"ש לתרץ דהאי מימרא דהנותן מתנה לחבירו כו' אינו הלמ"מ קשה דהא רב חסדא אמר כל מאן דאתא ואמר לי שמעתתא כו' והוא לא ידע איזהו שמעתתא יאמר לו דלמא יאמרו לו שמעתתא דהוא הלמ"מ ואיך יתן שכר. ולכאורה הי' אפשר לומר לפמ"ש הט"ז בח"מ סי' ל"ד סעיף י"ח דאע"ג דאסור להעד לקבל שכר עכ"ז על ההליכה והטורח מותר לקבל שכר אף לאחר שראה העדות דזה אינו מחויב לילך וא"כ הכי דאמר כל מאן דאתי כו' והיינו אף שעל הלימוד אסור לקבל עכ"ז אתן לו שכר הליכתו אך עכ"ז תקשה על מה דאמר התם אחר דאמר לי' מלתא אלבישייהו יקירא אמר לי' אי הוי נקיטנא אחריתא יהיבנא לך הא כבר הי' שם והי' לוקח רק שכר הלימוד. אך י"ל דזהו המימרא דמלתא אלבישייהו כו' אינו הלמ"מ ואינו רק חידוש סופרים ומותר לקבל ע"ז שכר. ותו דבס' משנת דר"א בח"מ סי' ל"ד במהד"ב פקפק על דין זה דשכר הליכה יהי' מותר ע"ש. אולם נראה דגם שכר לימוד אינו אסור רק כשתובע השכר אבל כשחבירו נותן לו מעצמו בדרך מתנה מותר ועשו"ת פמ"א ח"א (סי' ע"ט) מה שהביא מחולין קל"ד גבי ההוא שקא דדינרא כו' ועכ"מ פ"ג מה' ת"ת ה"י דבשאין לו ממה להתפרנס מותר ליטול שכרו מהתלמידים עצמן ע"ש וא"כ א"ש בכאן

(ח) ויש לעיין אם יש ת"ח בזה"ז. והנה בשו"ת מהרי"ו (סי' קכ"ט וקמ"ז וקס"ג ובחי' אגודה שבסוף ספרו פ"ק דחולין) והועתקה ג"כ בשו"ת מהרי"ק (שורש קס"ג) סוברים דאין דין ת"ח בזה"ז ובשו"ת מהרי"ט (חח"מ סי' מ"ז) חולק ע"ז. והובא בקצרה (בש"כ ח"מ סי' א' ס"ק י"ט) וכ"ה דעת מהר"י מברונא (סי' ק"ב) ויש"ש פ"ח (דב"ק סי' נ"ח) והנה מדברי הרמב"ם בה' חובל ומזיק (פ"ג ה"ו) שכ' מעשים הי' אצלינו תמיד בכך בספרד כו' אבל הדיינים הי' אומרים למבייש חייב אתה ליתן לו ליטרא זהב מבואר מזה דסובר דגם בזה"ז יש ת"ח לענין ליטרא דדהבא. וע"כ לפלא בעיני על שו"ת כנ"י (סי' צ"ה) שכ' וז"ל סוף דבר הכל נשמע כי הרמב"ם לא דבר כ"א לדון ביחידי או להתיר נדרים או ליטרא דדהבא בזה אין ת"ח בזה"ז כו' ע"ש. והוא מהתימה דשפתי הר"מ ברור מללו דלענין ליטרא דדהבא יש גם בזה"ז ת"ח (וע' פתחי תשובה ביו"ד סי' רמ"ג סק"ג שתמה על הכנ"י מ"ש דלהר"מ ליכא ת"ח להתיר נדרים דברמב"ם פ"ו מה' שבועות איתא דגם בזה"ז יש ת"ח להתיר נדרים ולפלא שלא השיג עליו גם מ"ש לענין ליטרא דדהבא). וראיתי לתמוה עוד על מש"ש הכנ"י וז"ל אמנם אם אין חכמים כאלה צורבא מרבנן מיהו איכא עכ"פ וגם רבינא הנ"ל (דהי' אוכל בנכייתא בב"מ דס"ז) דלא החזיק א"ע לת"ח עכ"פ לצורבא מרבנן החזיק א"ע עכ"ל ודבריו תמוהים מאד דהא בש"ס ב"מ איתא וצורבא מרבנן אפי' בנכייתא לא ניכול וא"כ רבינא שאכל בנכייתא לא החזיק א"ע גם לצורבא מרבנן וע' בתוס' שם שכ' ואומר ר"ת דרבינא לא הי' רוצה ליטול השם ולעשות עצמו צורבא מרבנן מבואר להיפוך מדברי הכנ"י. והנה החילוק הזה דבזה"ז יש עכ"פ צורבא מרבנן רצה לחלק כן בשו"ת שבו"י (ח"א סי' קמ"ד) וכבר תמה עליו בברכ"י ח"מ (סי' ט"ו סק"ב) וביעיר אזן (מערכת צ' אות א') אולם על הכנ"י תגדל התמי' ביתר שאת דכ' דרבינא החזיק א"ע לצורבא מרבנן ובש"ס מבואר ההיפוך. עוד תמהני על השבו"י והכנ"י שהחליטו דצורבא מרבנן יש גם בזה"ז מדברי ה"ה ה' שבת (פכ"ג ה"ג) שכ' וז"ל ורבינו כ' ומותר להערים בדבר זה ולא חלק בין ת"ח לאחר ואולי שהוא סובר שלא אמרו צורבא מרבנן בדוקא אלא משום העברה במברא וזהו שלא הזכיר רבינו דין ההיא כלל לפי שאין צורבא מרבנן מצוי עכ"ל והביאו ג"כ הב"י (בסי' של"ט) וכן פסק בשלחנו מבואר שגם צורבא מרבנן אינו מצוי ומהתימה מהברכ"י שלא העיר מזה על השבו"י. גם תמי' לי מדברי ה"ה ה' גירושין (פ"ג ה"י) שכ' אלא שכתב רש"י דלצורבא מרבנן מהדרינן בט"ע וכן מוכח בגמ' ורבינו לא רצה לכתוב זה לפי שאין צורבא מרבנן מצוי עכשיו בדורות הללו ויבא הדבר לכלל מחלוקת מי הוא הצורבא מרבנן ומצוה להחמיר באיסור ערוה עכ"ל והובא בקצרה בב"ש (סי' קל"ב סק"ו) מבואר שגם צורבא מרבנן אין מצוי בזמנינו וראיתי בשו"ת פני יהושע (ח"ב סי' ס"ז) שכ' וז"ל וא"כ אפי' הי' מעיד צורבא מרבנן לא סמכינן עליו דהאידנא אין מצוי צורבא מרבנן דלא משני כ"א בתלת מילי ושאר דברים השייכים לצורבא מרבנן וכמ"ש ה"ה פ"ג מה' גירושין ובאמת שיש לתמוה שלא הביאו מהרמא"י ז"ל בח"מ סי' רס"ב דהא מדברי ה"ה משמע דאפי' באיסורא אין לנו עתה דין צורבא מרבנן ומכ"ש לענין ממונא עכ"ל והניח בתימה. ואני תמי' לי על דבריו דלפי דעתו דאבידה חמירא מגירושין א"כ מה לו כי יזעק על הרמ"א ולא על הרמב"ם בעצמו דכאן בה' גירושין השמיט דין דצורבא מרבנן מפני שאינו מצוי ואלו בה' גזילה ואבידה (פי"ד הי"ב) הביא שם הדין דמהדרינן לצורבא מרבנן אבידה בט"ע אע"כ דשאני באיסור ערוה החמורה דבזה לא רצה להורות דין דצורבא מרבנן לא כן בממון אבידה דקל דליכא כאן חזקת ממון לשום אדם וכמ"ש התוס' כתובות (ט"ו ב') ובשיטה מקובצת שם בשם הרמב"ן והרשב"א והרא"ש וכ"ה בתשובת מהרי"ט (ח"ב סי' קכ"ד) וכ"ה בתרומת הדשן (סי' שי"ד) בשם המרדכי וראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' כ') שהשיג עליהם מש"ס יבמות (דק"כ) דאיתא התם דרבא ס"ל דסימנין דאורייתא ופרכינן עליו מהא דתנן אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ומשנינן חיישינן לשאלה ופרכינן ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן וקשה מאי פריך הש"ס דהא לא אמרינן אלא חיישינן לשאלה דהוא חשש בעלמא דאיכא אינשי דמשאלי אבל הרוב אינם משאילים ולגבי אשת איש לא מהני לן מה דרובא דאינשי אינם משאילים משום דאמרינן סמוך מיעוטא דמשאילים לחזקת א"א משא"כ לענין חזקת אבידה אזלינן בתר רובא דאין משאילין דהא גבי אבידה שאין המוציא מוחזק גמור הולכין אחר רובא לפי שיטות התוס' והרא"ש עכ"ד. ולדעתי יש ליישב דבריהם עפ"י מ"ש בשו"ת נ"ב מה"ת חאה"ע (סי' ס') ובצל"ח ברכות (י"ט ב') דמ"ש התוס' דמוציא אבידה לא מקרי מוחזק הוא רק למאן דס"ל סימנין דרבנן אבל אי סימנים דאורייתא והיינו דאי לאו הסימנים הי' המוציא אבידה קונה תיכף ביאוש שפיר מקרי חזקה ע"ש וא"כ כיון דביבמות שם קאי לרבא דס"ל סימנין דאורייתא א"כ גם התוס' מודו דמקרי מוחזק אולם המפרשים כתבו לפי מה שנסתפק לן אם סימנין דרבנן או דאורייתא וע"כ גם החזקה אינה חזקה וא"ש. ולפ"ז א"ש גם דברי הרמב"ם דגבי אבידה ס"ל דצ"מ יש גם בזמנינו דס"ל דאינו מוחזק דגם הוא ס"ל סימנין דרבנן וכמ"ש לדעתיה הכ"מ פי"א מה' גזילה ואף שה"ה כ' שם דסובר סימנין דאורייתא כבר הניח עליו בצ"ע הלח"מ פי"ג מה' גירושין. ולפ"ז מיושב מה שהניח בתימה הלח"מ פ"ג מה' גירושין. וע' בפ"ז מה' נחלות ובש"כ ח"מ (סי' רס"ז סק"ב) וממ"ש בפ"ז מה' כלאים לא קשה די"ל דס"ל כמ"ש הר"ן בחי' לחולין (ע"ט ע"ב) דשם לא תליא בסימני אבידה. ולכאורה הי' מקום להוכיח דהר"מ ס"ל סימנין דאורייתא ממ"ש הב"י באה"ע סי' י"ז דלהר"מ הלכה דחיישינן לשאלה (ואף שהש"כ בח"מ (סי' ס"ה) קיהה ע"ז ע' בפני משה בירושלמי פט"ז מיבמות ופ"ג מגיטין שהוכיח כהב"י). והנה הב"ש (בסי' י"ז ס"ק ס"ט) כ' בשם מהר"ל מפראג דאי סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה והב"ש חולק עליו וראיתי בשו"ת נ"ב מה"ק חאה"ע (סי' ל"ב וסי' מ"ד) שהוכיח כהמהר"ל מפראג דהא הש"ס רוצה להוכיח דסימנין דרבנן מהא דאין מעידין כו' ומדחה כלים דחיישינן לשאלה ומקשה דאי הכי חמור בסימני אוכף האיך מהדרינן בין בסימני אוכף בין בעידי אוכף אע"כ דאי סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה עכ"ד. וא"כ מדפסק הר"מ דחיישינן לשאלה יהי' מוכח דסובר דסימנין דאורייתא אולם באמת הוכחות הנ"ב איננה הוכחה דהנה הפני יהושע בב"מ (דכ"ז ע"ב) נסתפק אם בעידי אוכף חיישינן לשאלה יעו"ש וכ"ל דלא חיישינן בעידי אוכף לשאלה. וא"כ לפ"ז לא קשיא על הב"ש (שלפי המבואר הוא ג"כ דעת הר"מ. וכ"ה דעת הרשב"א שכ' בחידושיו אהא דאמרינן כיס וארנקי לא מושלי אינשי שמעינן דמעידין עליהם ואפי' למ"ד סימנים לאו דאורייתא דהא מהדרינן גיטא עלייהו ולא חיישינן לשאלה בכל כי הא עכ"ל דמשמע דגם אם סימנים דרבנן חיישינן לשאלה) דהא כ' התוס' בב"מ (ד"כ ע"ב ד"ה מצא) דחכמים תקנו דלא ניחוש לשאלה באבידה ע"ש וא"כ א"ש דבעידי אוכף לא חיישינן כלל לשאלה ובסימנים תקנו חכמים דלא ניחוש וא"ש והבן (ומה שהוכיח בשו"ת טור האבן סי' ל"ו דחיישינן לשאלה אף אם סימנים דרבנן דאל"כ למה תני דוקא אוכף דלא מושלי אינו הוכחה די"ל לפי מה דמתרצין אי סימנין דרבנן תני עידי אוכף א"כ אי הוי תני דברים דחיישינן לשאלה הי' מקום לטעות דסימנים דאורייתא והא דתני עידי דחיישינן לשאלה ולהכי תני אוכף דלא מושלי ומוכח דסימנים דרבנן) שוב אחרי שכתבתי זה ראיתי בט"ז סי' רס"ב שכ"כ דאבידה קיל מאיסורא יעו"ש וזה כמו שכתבתי וראיתי בס' זבחי שלמים לבעל הלק"ט (סי' פ"ה) שהביא שם דברי ה"ה דאין מצוי בזה"ז צורבא מרבנן והקשה דלמה כתב הר"מ דלענין ליטרא דדהבא יש ת"ח ע"ש. והייתי רוצה לומר דדעת הר"מ אינו כפירש"י בתענית (ד"ז) דצורבא מרבנן הוא בחיר חריף וגרוע מת"ח רק סובר כמ"ש הערוך (ערך צרב) וכ"כ היוחסין (אות צ') דצורבא מרבנן גדול מת"ח. וכ"נ דעת ר' האי שה' בתשו' הגאונים שערי תשובה