עמודי אש קסב

דמבטל כל העדות וע"ש בסי' י' ותראה בבירור כדברים הנ"ל וראי' מדברי הריטב"א פ"ב דקידושין דנסתפק בנוטל שכר להעיד דאמרו חז"ל דעדותו בטל אי מבטל כל העדות שהי' בצירופו והעלה דלא. הואיל ואינו פסול גמור הא אלו הי' פסול גמור מדרבנן פוסל כל העדות וכן הנכון והברור לדינא מבלי פיקפוק עכ"ל. אולם באמת צדקו דברי הכנה"ג דז"ל הרב ר' אברהם ן' ניחמיי"ש בתשו' ב"י שם ולדעת הרמב"ם ז"ל נמי דסובר דקרוב מצד האם כשר מה"ת ופסול מד"ס נלע"ד לומר שאפילו לא היתה מכחיש' כיון שאין פסולו אלא מד"ס לא אלים כולי האי לבטל עדות ב' הכשרים לגמרי שראו עמו ואפי' לדעת הרי"ף ז"ל שסובר דמקדש בפסולי עדות דרבנן עדותו בטילה דוקא במקדש בב' פסולים אבל בחד פסול וב' כשרים כי הכא אפשר דלא אלים הפסול מדרבנן כולי האי לבטל ב' הכשרים לגמרי שעמו עכ"ל וכ"כ מרן הב"י שם וז"ל ולהרמב"ם דקרוב מצד האם לא מיפסל אלא מד"ס נ"ל דאפי' לא הי' מכחיש' כיון דחד לחוד' הוא הקרוב מדבריהם והשנים כשרים לא אלים כולי האי הפסול מדבריהם לפסול ב' עדים כשרים שראו עמו ואפי' לדברי הרי"ף ז"ל דהמקדש בפסולי עדות דרבנן אינה מקודשת כשיש ב' כשרים עמו אינו פוסלן עכ"ל הנה מבואר להדיא כדברי הכנה"ג ובחנם תמה התומים עליו ומ"ש התועים מדברי הריטב"א שנסתפק בשביל שאינו פסול גמור דמשמע דפסול ודאי הי' פסול. הנה באמת אינו מבואר כן בדברי הריטב"א רק ז"ל בקידושין (נ"ח ב') ואפשר שאין עדות כשרים נפסלת מפני צירופו עכ"ל ויוכל להיות שבאמת מהאי טעמא נסתפק בזה כיון שפסולו הוא מדרבנן ובכל פסולי דרבנן נסתפק ועי"ל דשאני הכא דכיון דעבר על מ"ע דאורייתא דמה אני בחנם ורק מה דבטלו למעשי' הוא מד"ס ולכן חמור יותר משאר ד"ס וע' בארעא דרבנן אות תע"ד שכ' והריטב"א בחי' ספ"ב דקידושין כ' דנוטל שכר להעיד שאין עדות כשרים נפסלת מפני צירופם עכ"ל תמהני שכ"כ בשמו בפשיטות והריטב"א נסתפק בזה ועמל"מ (פ"ה מה' עדות ה"ד). ושוב ראיתי בשו"ת צ"צ להג' מליבאוויש חאה"ע (סי' רנ"ט) שכ' שיש לסמוך על הב"י יעו"ש. וראיתי להעיר ע"ד השער המשפט (סי' ל"ד סק"י) שכ' וז"ל ודע דהנוטל שכר להעיד כל עדות שהעיד אח"כ אף שלא נטל בהן שכר הן בטלים וכ"כ הרשב"א בחי' והר"ן עכ"ל והוא מהתימה שהם לא כתבו רק שאותן שלא נודע אם נטל או לא אותן פסולים אבל אותן עדות שנודע שלא נטל שכר בודאי המה כשרים כמבואר להדיא בדברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ואולי ט"ס הוא בשער המשפט

(י) אם המשרתים כשרים להעיד לבעליהם. ע' בתומים ואחרונים (סי' ל"ג) אולם מצאתי בתשב"ץ (ח"ב סי' ו') שנשאל בעדים על צואה והוא הי' משרת אצלו ופסלו משום שהי' ע"ה דאע"ג דמקבלין סהדותא מע"ה מ"מ להעביר נחלה אין מעבירין בו כו' ואמאי לא פסלו בפשיטות משום שהוא הי' משרת אצל מקבל המתנה ש"מ שהוא כשר להעיד

(יא) וראיתי להעיר על מה שמבואר באה"ע (סי' י"ז בח"מ ס"ק ע"ט) דע"א המעיד מפי רבים וע"א מעיד מפי יחיד שקולים המה מאחר דאין הרבים לפנינו והב"ש ס"ק קכ"ז חולק ע"ז וראיתי להכתונת פסים ביבמות (ל"ה ב') שכ' ראי' להב"ש ממשנה דעדיות (פ"ה מ"ז) אני שמעתי מפי המרובים כו' ע"ש. ולפלא דהמעיין בתשו' גאוני בתראי (סי' כ"ג) ובתשו' ב"ח הישינות (סי' ע"ד) ובשו"ת פנ"י ח"א סי' ט"ו) מבואר שם דדעת הפנ"י היתה כהב"ש והב"ח חולק עלי' שם וסיים וז"ל גם הראי' שהביא חתני שיחי' ממשנה דעדיות הוא קרוב לשמוע ולדחות מה שעלה על דעת מעכ"ת להתיר עגונה זו עכ"ל. ובודאי כיון להמשנה הלז והוא ממש בהיפוך מדברי הכתונת פסים דאדרבה מהמשנה הלז הביא ראי' להיפוך וצע"ג. אולם מצאתי בירושלמי נדה (פ"א ה"ב) דאיתא התם כהדא דתני א' אומר שמעתי מפי שנים ושנים אומרים מפי א' יפה כח א' ששמע מפי שנים מכח השנים ששמעו מפי א' מזה מבואר לכאורה כהב"ש. והנה הט"ז ביו"ד (סי' קפ"ה) כ' דאם האשה אמרה שפלוני חכם טיהר לי הכתם וע"א אומר ששקר היא נאמנת דכ"מ שהאמינתה התורה לא' הרי הוא כב' ובחי' הרז"ה שם כ' דדברי תימה הן דבבאים בבת א' לא אמרינן א' הרי הוא כב' כדאמרינן בסוטה דל"ט וכ"ה באה"ע בע"א אומר מת ע"כ נלע"ד שהיא אסורה לבעלה ע"ש ולדעתי צדקו דברי הט"ז דהא כ' בב"ש (סי' קע"ח סק"ח) בשם תוס' וש"פ דהא דבעינן שיפסקו על פי' הוא דוקא היכא דאינו נאמן רק מדרבנן משא"כ היכא דנאמן מדאורייתא לא בעינן דיפסקו על פיו וא"כ הכא דהאשה נאמנת מה"ת מוספרה לה לא בעינן שיפסקו על פי' וא"ש. ומעדות אשה לא קשיא דהתם אינה נאמנת מה"ת וגם להסוברים דמה"ת היא נאמנת היא משום דעבידא לגלויי ולא הוי בתורת עדות. אולם לכאורה תקשה על הט"ז ממ"ש (סי' א' ס"ק כ"ג וסי' ל"ז ס"ק י"ז וסי' ל"ט ס"ק כ"ב) דלא אמרינן ע"א הרי הוא כב' רק בעדות אשה ומזה יהי' מוכח דסובר כשיטת הש"ך (סי' קכ"ז ס"ק י"ד) דהיכא דיש קרא מיוחד גם הריטב"א מודה דע"א הוא כב' והכא יש קרא וא"ש

(בדף ע"ד ע"ב נדפס השורה שלמעלה מהעמוד בטעות וצ"ל סימן י"ד דיני עדות

) שאלות ותשובות סימן טו קונטרס דיני

הוראה

(א) יש לחקור אם מי שהוא סומא אם נוכל למנות אותו למורה אף שהוא פסול לחליצה כמבואר באה"ע (סי' קס"ט) ולכאורה הי' נראה דנוכל למנותו ושידון בשאר דברים ולא בחליצה אמנם בשו"ת רמ"א (בסי' כ"ד) כ' שאינם יכולים לסמוך שתוקי שאינו יכול לדון בחליצה ואינו יכול לדון בכל דבר ע"כ אינו יכול לדון גם בדבר שרשאי וכמבואר ברמב"ם פ"ד מה' סנהדרין שאינם יכולים לסמוך לחצאין. וראיתי בשו"ת ח"ס חאה"ע (ח"ב סי' צ"ד) שכ' ע"ד הרמ"א הללו וז"ל לא זכיתי להבין דברי' והרמב"ם מיירי במי שאינו יודע להורות בכל התורה וע"ד שאמרו סוף הוריות למי נאה למלל גבורות ד' למי שיכול להשמיע כל תהלתו ורצו להעביר ר"ג על שלא שנה עוקצין אבל במי שאינו יכול להזדקק לדין א' מן הדינים מפני פסול מה בכך כיון שיכול להורות ויודע אותו הלא זה בעצמו הוראה הוא הרי יודע ויורה שהוא בעצמו אינו ראוי לחליצה מפני שהוא שתוקי כו' ואטו סומא בא' מעיניו לא נסמוך מפני שאינו יכול לסדר חליצה ע"כ דברי הרמ"א בזה תמוהים לענ"ד עכ"ל. והנה בזה י"ל מה שהקשו בקצה"ח ובנה"מ (סי' ז') על הש"ס דיבמות דק"ב דרבא אמר דגר דן את חבירו ד"ת כו' דהא לדיני נפשות בעינן שיהי' אביו ואמו מישראל ואיך יוכל לדון דיני ממונות הא אין סומכין לחצאין ורבא ס"ל בפ"ק דסנהדרין דמה"ת בעינן סמוכין אפי' בהודאות והלואות כו' יעו"ש באורך אמנם לפי דברי הח"ס א"ש דדוקא היכא שאינו בקי בכל הדברים אז אין סומכין לחצאין אבל היכא שמצד אחר אינו יכול לדון בדבר א' שפיר סומכין לחצאין. אולם באמת צדקו דברי הרמ"א ודברי החתם סופר בביאור דברי הרמב"ם המה תמוהין דהא מקור דברי הרמב"ם המה מהירושלמי חגיגה (פ"א ה"ח) וכמ"ש הלח"מ שם. והנה ז"ל הירושלמי שם. ריב"ל מני לכל תלמיד והוי מצטער על חד דהוי בכי בעיינוי ולא הוי יכול ממנייתיה ומקשה שם וימניני' לדברים יחידים הדא אמרה הראוי לכל הדברים ראוי לדבר א' ושאינו ראוי לכל הדברים אפי' לדבר א' אינו ראוי וכ' שם הקה"ע דהוי בכי בא' מעיינוי ולא הי' יכול למנותו לכל הדברים שסומא בא' מעיניו פסול לחליצה [והנה מ"ש הקה"ע בכאן דהירושלמי ס"ל דסומא בא' מעיניו פסול לחליצה הנה כמו כן כ' הקה"ע בשירי קרבן בירושלמי יבמות (פי"ב ה"ב) פרט לב"ד הסומא דנראה דאתי למעוטי סומא בא' מעיניו ע"ש. והן אמת שנראה שנעלם ממנו דברי האבי העזרי ההובא בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' ס"א) שכ' שלא הוזכר בירושלמי לפסול סומא בא' מעיניו לחליצה והיינו דיש לפרש דהירושלמי מיירי בסומא מב' עיניו ומה שהקשה הש"ק דלמעוטי סומא בב' עיניו לא צריך קרא דבלא"ה פסול לדיני ממונות יש ליישבו. דהנה הב"ש (סי' קס"ט סק"ב) כ' בשם התה"ד (סי' רכ"ז) דבחליצה דהוא מלתא דאיסורא לא מהני קבלוהו עליו. וראיתי להישועות יעקב שחולק ע"ז דמדברי הרא"ש פ' מ"ח שכ' דאיצטרך קרא דבישראל למעוטי גרים ולא אמרינן דדומה לדיני ממונות דפסול גר די"ל דגם קבלוהו לא מהני. מוכח מדברי הרא"ש דרק היכא דיש קרא מיוחד אז לא מהני קבלוהו משא"כ היכא דליכא קרא מיוחד רק משום דהוי כמו דיני מעונות א"כ כמו דמהני קבלוהו לדיני ממונות כן מהני קבלוהו לחליצה ע"ש ונ"ל דגם הרדב"ז קאי בשיטה הזאת שכ' בתשובותיו (ח"ד סי' פ"ד) דגט בלילה אם קבלוהו עליו מהני דהוי כמו קבל עליו קרוב או פסול וכ"כ הג"פ (סי' קכ"ג ס"ק כ"א) בשמו. מוכח דס"ל דגם בגט מהני קבלוהו אף דהוי מלתא דאיסורא והיינו משום דילפינן אותו מדיני ממונות (ועשו"ת ח"ס חאה"ע ח"ב סי' ס"ה שכ' דהא"ז לא מיירי רק בלא באו מרצונם דאל"כ הוי כקבלוהו ע"ש ותמהני שלא העיר מדברי התה"ד והב"ש הללו דבמלתא דאיסורא לא מהני קבלוהו) וא"כ י"ל דהירושלמי מיירי בסומא בב' עיניו. ואי משום דא"כ למה לי קרא דלעיניו י"ל דנ"מ דלא יהני קבלוהו עליו דאי משום דדומה לד"מ הי' מהני קבלוהו עליו אבל אי יש קרא מיוחד שוב לא מהני קבלוהו עליו ואם אמנם כי גם ביש"ש פמ"ח (סי' א') כ' דע"כ הירושלמי מיירי בסומא בא' מעיניו. לפענ"ד י"ל כמ"ש. וכאן בירושלמי חגיגה י"ל דאין הכוונה דפסול לחליצה ורק דפסול לראיית נגעים וכדומה. וראי' דהא הר"מ העתיק הירושלמי הזה וכמו שאכתוב להלן והוא ס"ל דסומא בא' מעיניו כשר לחליצה וכמ"ש היש"ש שם וע"כ דהכוונה לראיית נגעים וכדומה] וכן מבואר בר"מ בה' סנהדרין שם בהלכה י' וז"ל חכם מופלא שהוא סומא בעינו אחת אע"פ שהוא ראוי לדון דיני ממונות אין סומכין אותו לדיני ממונות מפני שאינו ראוי לכל הדברים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל מבואר שאף שהוא בקי בכל התורה רק שאינו ראוי מפני שהוא סומא עכ"ז אין סומכין אותו והוא כדברי הרמ"א ולא כהח"ס. ומהתימה מהח"ס שראה תחלת דברי הר"מ ולא ראה סופן. וכן לא ראה דברי הירושלמי. וא"כ בנ"ד הי' נראה שלא יסמכו סומא להיות לרב כיון שאינו ראוי לחליצה ועכ"ז יש לצדד ולומר דסומא בא' מעיניו כיון דגם בחליצה אם נחלץ על ידו החליצה כשירה וכמ"ש הקרבן נתנאל פ' מצות חליצה והשיג שם על המהרש"ל וגם לדעת הרש"ל מודה דאם אין היבם לפנינו או שנשאת החליצה כשירה א"כ י"ל דעכ"פ יכולים לסמוך אותו ולא מקרי שאינו ראוי לכל הדברים כיון דבדיעבד כשירה החליצה. אולם לפי דעתי הדברים תמוהים מ"ש הרמ"א והח"ס דגם בזה"ז בעינן שיהי' ראוי לכל הדברים דנראה דזה הוא רק ליתן סמיכה בעת שהי' נוהג הסמיכה ולא בזה"ז וכן נ"ל מתשובת מהרלנ"ח באגרת