עמודי אש קנט

נצרך לשאול אותו וזה הוי כעין מעשה (דע"כ גם מה דמצרכינן לכתחלה סובר הט"ז דהוי מעשה דאל"כ תקשה עליו מתוס' חולין ג' א' ד"ה המניח) אולם לכאורה דברי התוס' תמוהין דהא אמרינן התם בבריא לי סגי דליתא קמן דנישיילי' א"כ מבואר דכי ליתא קמן אסור אפי' בדיעבד ולהתוס' בדיעבד מותר מטעם ספק ברה"ר (ולומר כמ"ש הש"כ בסי' א' לדעת הראב"ן דאיירי כשרודפים אחריו דכבר כתב הש"כ שם דהוא דוחק גדול. אשר על כן נראה לומר דעד כאן לא אמרינן דספק ברה"ר טהור רק אם בשעה שנטהר לא נדע דיתברר הדבר בבירור אבל אם בשעה שנטהר אנו חוששין פן יתברר הדבר א"כ איך נטהר אותו ואח"כ יבוא אותו האיש ויאמר דהי' בודאי טמא וא"כ י"ל דעד כאן לא כתבו התוס' דא"צ בריא לי רק היכא שלהשוחט בעצמו יש ספק ולא יכול לומר בריא לי משא"כ היכא שאינו לפנינו או שלא שאלו אותו והוא בעצמו יודע האמת לא שייך לומר דספק ברה"ר דטהור דהא למחר יבוא השוחט ויאמר דנגע בעצמו בטומאה ולכן שפיר משני הש"ס דליתא קמן דנישיילי ולהכי אף בדיעבד פסול וא"כ מיושב קושיות הנ"ב דליכא לאוקמי כשלא ידע שהוא טמא דא"כ שוב לא יתברר לעולם והי' ראוי להיות טהור מטעם ספק ברה"ר ולכן הוצרך הש"ס לאוקים דליתא קמן והבן. אך כל זה הוא לפי שיטת התוס' בנדה אבל בריש חולין חזרו התוס' מסברתם וסוברים דאף בכה"ג שיוכל להיות שיתברר עכ"ז ס' ברה"ר טהור וכן נראה מתוס' מנחות (כ"ג א' ד"ה שחיטה) שכ' היכא דנגע ואינו יודע באיזה מהן נגע ספק טהור דכל קבוע כמחצה על מחצה וראיתי לחכם א' בתשובה כו' שהקשה שזה סותר דבריהם בכמה דוכתי דהיכא דלא ניכר האיסור לא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה ונ"ל ליישב זה עם מ"ש הפלתי (סי' ק"י) דהיכא דאיכא א' שיודע האיסור הוי קבוע דאורייתא וא"כ מיירי הכא בכה"ג שא' יודע איזה חתיכה אסור ואינו לפנינו וא"כ מוכח דס' ברה"ר גם בכה"ג טהור והבן

בעצמות שיש בהם מוח שנתבשלו בחלב אם יש בהם בב"ח דאורייתא הניח בספר מקור מים חיים (ביו"ד סי' פ"ז) בצ"ע ולא ראה במנ"י בתשובותיו (סי' ט"ז) דיש בהם בב"ח דאורייתא וכ"כ הבל"י והפרמ"ג ומה שהקשה המקור מים חיים ממ"ש הר"מ (פ"ד מה' טומאת אוכלין) דגידין הרכין אין בהן טומאות נבילות לק"מ דלענין טומאה שאני עמ"ש ביד דוד (דקמ"ח ע"א) יעו"ש

אם עמדה קדירה אצל אש ונזחל חלב תחתיה צריך ס' רק נגד מה שתחת הקדירה ולא להחלב שבצידי הקדירה דדבר לח לא מקרי חיבור כ"כ הח"ד (סי' צ"א סק"ו ובסי' צ"ב סק"ב) וראיתי בעצי לבונה בסי' צ"ב שכ' ע"ז ולא הבינותי דהא מבואר ברא"ש סוף מ"ס ע"ז גבי הגעלה דיורות גדולות להיפך דדבר לח הוי חיבור ע"ש ושגה בזה דהתם קאמר הרא"ש דהמים עם השמנונית שבתוכם מתערבין זה עם זה ולמקום שהמים הולך גם השמנונית הולך ע"ש וזה תלוי בדין דיש בילה בדבר לח אבל כאן אמרינן דכיון דהקדירה מפסקת אמרינן דא"צ ס' נגד מה שבצידי הקדירה דדבר לח אינו חיבור וז"פ וברור

בשו"ת משכנ"י (חא"ח סי' צ"ה) השיג על ר"ת שסובר דעירוי מבשל כדי קליפה דא"כ במיחם שפינה ויש בו מים חמים שמתירין ליתן בתוכו מים מרובים כדי להפשירן אף שנותן דרך עירוי ולמה לא נאמר דמבשל אע"כ דבזמן מועט אין בו בישול ע"ש ולק"מ ונעלם ממנו מ"ש הר"ן בשבת פ' כירה ותוס' פסחים (ד"מ ע"ב) והובאו במ"א (סי' שי"ח) דבלח בלח גם ר"ת מודה דתיכף נתערב ואין בו כח לבשל דתיכף נתערב עם מים הצוננין גם שאר ראיותיו אינם מוכרחים כלל ומה שהוכיח ממשנה דמעשרות דגם בדבר גוש שייך בו כלי שני וכבר קדמו בזה הגר"א ביו"ד (סי' ק"ה) אולם לא מוכח מידי דמשם לא מוכח רק דאינו מבשל אבל מ"מ יוכל להיות שהוא מפליט ומבליע ועמ"ש בשערי דעה (סי' ק"ה סק"ג) ועפרמ"ג (סי' ס"ח) שפי' הירושלמי דפרק כירה דהכל מודים קאי על פלוגתת ר"מ וחכמים ואינו מוכרח דקאי בשאר איסורים ולכן השיג על הרש"ל והש"כ והפר"ח ע"ש אולם נראה דצדקו דברי הש"כ דהא הירושלמי הזה הובא ג"כ במעשרות ושם קאי על פלוגתת ר"י וחכמים ההובא במשנה שם ואף שגם שם פי' הרא"פ דקאי אפלוגתת ר"י וחכמים דפ' כירה המעיין יראה שהוא דחוק מאד ויותר נראה משם שהפי' כדברי הש"ך

הבית הלל ביו"ד (סי' קכ"ג סק"ב) כ' ע"ד שו"ת מ"ב (סי' נ"ח) שכ' דזיעה היי כגוף האיסור וז"ל והביא ראי' מדין כיסוי שהביא מור"ם ז"ל בסי' צ"ג שהחמיר בכיסוי אפי' אב"י ע"ש והנה נעלם ממנו שלא הביא ראי' מריב"ש הנ"ל שהביא ראי' מן המשניות גבי טומאה וגם מגמ' פכ"ה שהם ראיות ברורות והביא ראי' חלושה וקלושה מדין כיסוי עכ"ל ולק"מ דהמעיין במ"ב יראה דלא הביא ראי' כלל מדין כיסוי רק ראייתו הוא מתשו' הרא"ש כלל כ' ושם הביא ראי' ממשניות דטומאה ומ"ש הבית הלל דהי' לו להביא ראי' מהריב"ש הנה אדרבה מהריב"ש משמע לכאורה דסובר דזיעה אינו אסור בשאר איסורים רק גבי ע"ז החמיר דשם אפי' עפרו אסור משא"כ בחמץ בפסח ועשו"ת ח"צ (סי' כ') שכ' שיש לפרש כן בדברי הריב"ש ודחאו. אולם בשו"ת משכנ"י (חיו"ד סי' ל"ו) האריך לחזק הפי' כן בהריב"ש וכן נראה שפי' בדברי הריב"ש בשו"ת פנ"י ח"ב בסופו סי"ט ע"ש וא"כ לק"מ על המ"ב ועשו"ת בית יעקב סי' י"ז שהקשה על הריב"ש שלמד שזיעה הוא דוקא ע"י חום ממשנה דמכשירין הא איסור מטומאה לא ילפינן ולק"מ דהא כבר הבאתי למעלה דהיכא דמסתברא ילפינן

שליא של נגילה וטריפה אם מותר לאכלם בפ"ע הר"מ בהמ"א (פ"ה הי"ג) סובר דאסור והראב"ד התירה דפירשא בעלמא הוא והפר"ח (סי' פ"א ס"ק י"ב) דעתו כהר"מ והביא דברי הג"א פ' בהמה המקשה שכ' בשם ר' יואל הלוי שהתיר בנתבשלה עם בשר אחר והבין בהג"א דדעתו כדעת הר"מ דדוקא כשנתבשלה עם אחירות בטל ברוב דהוי כפגום דמועיל ביטול ברוב ע"ש וכ"כ המנ"י (כלל ס"ה ס"ק י"ד) דדעת ההג"א רק לאסור אחרים אינה אוסרת אבל היא בעצמה [אסורה] ע"ש והא ליתא דאדרבה דעת הג"א כהראב"ד דגם היא מותרת בפ"ע וראי' דבא"ז (שממנו נובעים דברי ההג"א) בפרק בהמה המקש' (סי' תמ"ג) כ' דברי ר' יואל באורך דילפינן אכילה מטומאה וכי היכא דלענין טומאה לא הוי אוכל ה"נ כיון דאינה מטמאה מותרת נמי באכילה וכן כפל שם הדברים כמה פעמי' דמותרת באכילה ומעשה שהי' כך הי' דנתבשלה עם בשר אחר וע"ז נשאל אבל הוא השיב דגם בפ"ע מותרת. וע' בפרי תואר שהבין בדברי ר' יואל דמדרבנן אסור עכ"פ אולם בא"ז שם מבואר בדברי ר' יואל דלגמרי מותרת. וא"כ כיון דדעת הראב"ד ור' יואל והא"ז וההג"א והש"כ דמותר לגמרי כן יש להורות וצל"ע על הראב"ד שבהשגותיו כ' בפשיטות דשליא פירשא בעלמ' לענין איסור ובביאורו לת"כ (פ' שמיני פרשה ב' פ"ג) כ' וז"ל כל שליא דפירשא בעלמ' היא לענין טומאה כדתנן אינה מטמאה לא טומאת אוכלין כו' ואפ"ה לענין אכילה אסורה עכ"ל וזה סותר למ"ש בהשגות ועמ"ש הראב"ד שם (פ' צו פי"ב סי' ט"ו) וצע"ק

בשו"ת טטו"ד מה"ת (סי' קי"א) כ' וז"ל והנה העידו על הלבושי שרד דבר שאינו כי כתבו בשמו היכא דהוי איסור דאוריי' ויש מתירין אותו אף דקי"ל בש"ע לאסרו מ"מ הכלים כשרים אף שהם בכי יומן והנה זה שקר גמור שלא כ' הלב"ש רק באיסור דרבנן ולא באיסור תורה כמפורש בש"ע שם וגם אי הוי כוונתו לאיסור תורה לא ה"ל ראי' מדברי הרמ"א ביו"ד סי' ס"ו דהרי התם מפורש אומר דלכך היקל מכח דבלא"ה חד בתרי בטל משמע הא אי הי' חשש דאוריי' לא הי' מיקל כו' ובע"כ הל"ש לא דיבר רק באיסור דרבנן עכ"ל. והא לית' דנראה דהל"ש מדבר באיסור תורה דהא כ' כלי שנתבשל בו ס' איסור של תורה יש בו שלשה דינים כו' הג' אם גוף האיסור כו' מבואר להדיא דמיירי באיסור תורה וגם אס"ד דמיירי באיסור דרבנן א"כ היכי כ' אם גוף האיסור יש אומרים שהוא איסור דרבנן כו' הא כל האיסור הוא דרבנן מבואר דמיירי באיסור תורה וכונתו כך הוא באם נתבשל בכלי ס' איסור תורה ונודע בתוך מעל"ע דאז הדין דאסור גם אחר מעל"ע כיון שנודע תוך מעל"ע הוי ס' דרבנן ע"י גילגול עכ"ז כיון שי"א שהוא רק איסור דרבנן וא"כ כיון שיש ס' בהאיסור הוי ס' דרבנן ובפרט אם יש י"א דמותר לגמרי א"כ מצרפין הדעה הזאת שיהי' מותר לאחר מעל"ע אף שנודע תוך מעל"ע ולמד זה מרמ"א ביו"ד סי' ס"ו בדם ביצים שאף שנודע קודם שנתערב עכ"ז מתירין כיון שי"א דדם ביצים דרבנן ה"ה בכאן כיון שי"א שהוא רק איסור דרבנן וכיון שיש ס' בהאיסור להכי מותר לאחר מעל"ע גם שנודע תוך מעל"ע ז"ב בכוונת דברי הל"ש ודלא כהטטו"ד דהשיא כונת הל"ש לדרך אחרת וכ' דדעת הל"ש דמותר גם בתוך מעל"ע והא ליתא דהא כ' הל"ש אפי' אם נודע האיסור בעת שהכלי ב"י מ"מ מותרת לאחר מעל"ע כו' מבואר שלא התיר רק לאחר מעל"ע וז"ב ופשוט

אם מותר ליתן איסורי הנאה לכלב של חבירו חקרו בזה האחרונים בא"ח (סי' תמ"ב) אם רק בחמץ בפסח אסור או גם בכל התור' ולא ראו שו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' רצ"ג) שמבואר שם להדיא דאסור בכל התור' יעו"ש. וראיתי בספר מגן האלף (סי' תמ"ח סק"ט) שהקש' דלפי הנרא' מהירושלמי דלכן אסור בחמץ בפסח כיון דכתיב לא יאכל א"כ זה אינו רק לר' אבוהו וא"כ למה לא אמרו בפסחים זה הנ"מ בין חזקי' לר' אבוהו ועוד הקש' מרש"י פסחים ד"ה שכ' דאי כרבנן יטילנו לים או יאכילנו לכלבים מבואר דמותר להאכיל לכלבים עוד הקש' מב"ק (דמ"א) דפריך מנ"ל דבשחטו לאחר שנגמר דינו דאסור דלמא קרא לאסור בהנאה וקאמר דא"כ לכתוב לא יהנה וקשה דדלמא כתב לא יאכל לאשמעינן דאפי' שאין להם בעלים אסור להאכיל עכ"ד וע' גם בס' חוקות הפסח (סי' תמ"ח סק"ח) [ולפי דבריהם הי' מקום ליישב מה שהקש' היד המלך (פ"ה מ"ה יסה"ת ה"ח) דלמה העתיק הר"מ דברי ר' אבוהו כיון דאין נ"מ לדינא ולפי המבואר יש כ"מ להאכיל לכלבים של חבירו] אולם באמת לק"מ קושיותיו דהך דינא דאסור להאכיל לכלבים של חבירו אינו אלא מדרבנן וכמו שהאריך בזה בשו"ת פנ"י (חא"ח סי' י"ב) ולפ"ז כל קושיותיו לק"מ וגם מפרש"י שהביאו לא קשיא דהוא קאי התם אקרא ומה"ת מותר וא"ש. וראיתי להעיר על מ"ש בספר דרך פקודך (מל"ת ג') שאפי' מי שאוסר גיד בהנאה, מותר לשלוח ירך וג"ה בתוכה לנכרי כיון דאין נותן להדיא הגיד בפני עצמו רק בכלל הירך ואינו מהנהו כלום כי לא שוה כלום דהוי כעץ בפ"ע עכ"ד ולדעתי לא נהירא כן וראי' מש"ס פסחים (כ"ב א') הרי ג"ה דרחמנא אמר ע"כ לא יאכלו כו' ותנן שולח אדם ירך לנכרי וג"ה בתוכה כו' קסבר ר' אבוהו כשהותרה נבילה הוא וחלבה וגידה הותרו כו' ע"ש מבואר להדיא דלמאן דאוסר ג"ה בהנאה אסור אף כששולח ירך וג"ה בתוכה וז"פ: