עמודי אש קנז

וכשלא החזיר לו לדעתו לא קיים התנאי אבל התשו' שהביא בהמ"א והברכ"י מיירי בפדיון הבן דרוצה לפטור א"ע מהה' סלעים וע"כ הוא נותן לו במתנה ע"מ להחזיר ובזה אף אם יחזיר לו ע"י כפי' הוי חזרה כיון דסוף סוף יפטור א"ע מהה' סלעים וחילוק זה נאה בעיני עכ"ד ובמח"כ לא כן הוא וגרם לו זה שלא ראה דברי הר"י ן' מיגא"ש בשורשן והרי הם לפנינו בתשובותיו (סי' מ"ב) באורך ושם כ' וז"ל והיינו דאמרינן בפ' יש נוחלין שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי הקדישו והחזירו ה"ז מוקדש ומוחזר ואסיקנא דהיכא דאמר ע"מ שתחזירהו ה"ז מוקדש ומוחזר ואי אמר ע"מ שתחזירהו לי מידי דראוי לי' קאמר כלומר כיון דהקדש לא חזו לי' הרי לא נתקיים התנאי שהוא החזרה ומדלא נתקיים התנאי בטלה המתנה ובטלה ההקדש מעיקרא הלכך כייפינן לי' למקבל לאהדורי ההוא שור לנותן דהא ע"מ כן הוא דיהבא ניהלי' וממילא מיבטל לי' ההקדש עכ"ל הר"י ן' מיגאש הנה מבואר להדיא דגם בסתם מתנה עמ"ל בשור דכייפינן לי' לאהדורי שלא כהקהלת יעקב. וראיתי עוד לו שם שכ' עמ"ש המח"א בשם הר"י ן' מיגא"ש דגם אי כייפינן לי' ומהדר הוי קיום התנאי וז"ל והא דאמרינן החזירהו יצא לא החזירהו לא יצא היינו בדאכלו וכ"כ הרשב"ם עכ"ל וכוונתו עמ"ש הרשב"ם בב"ב (דקל"ז ב') ואם לא החזירו אלא מכרו או אכלו ולמה לא כ' בפשיטות דכשלא רצה להחזיר לו אע"כ דבלא רצה כייפי לי' הב"ד להחזיר וע"כ כ' הרשב"ם דכשאכלו או מכר לאחרים ששוב לא נוכל לכוף לו דאותו אחר אינו לפנינו וגם כשנכוף אותו לא יועיל וע"כ תמהני על הקהלת יעקב שכ' ע"ד המח"א וז"ל ומ"ש הרב וכ"כ הרשב"ם אינו כן דבפ' י"נ כ' לא החזירו אלא שאכלו או מכרו ע"ש הרי דלאו דוקא אכלו והוא תימה איך כ' משם רשב"ם כן עכ"ל ופשוט שכוונתו כמו שכתבתי וראיתי בס' דברי חיים בדיני מתנות בריא (סי' ד') שכ' דברי המח"א האלו בשם הר"י ן' מיגא"ש (וע"ש שהבין שמ"ש וכ"כ הרשב"ם הוא מדברי הר"י ן' מיגא"ש והוא מהתימ' שהר"י ן' מיגא"ש יביא דברי הרשב"ם דקדים לי' טובא ופשוט שהן דברי המח"א) וכ' דקשה לו טובא עליו דהא מבואר ברא"ש סוכה דבמתנ' עמ"ל צריך המקבל להקנות בחזר' להנותן וא"כ ממילא ע"י כפי' לא הוי חזרה ע"ש שהניח בצ"ע ותמהני דאטו גברא אגברא קרמית דבאמת הר"י ן' מיגא"ש חולק בזה על הרא"ש וכן הרשב"ם וע' בקצה"ח (סי' רמ"א סק"ד) שחולק באמת על הרא"ש ויש לו ידים מוכיחות מדברי הר"י ן' מיגא"ש והרשב"ם האלו] וא"כ לפ"ז נרא' דמותר ליתן במתנ' ע"מ להחזיר בכלי שאינו טבול בשבת ומזה מוכח דלענין איסור מתנה בשבת שוים המה מתנ' ע"מ להחזיר למתנה גרידא ולא כמו דמשמע מדברי המור וקציע' בא"ח (סי' רמ"ו) דמתנה ע"מ להחזיר קיל דא"כ מדוע לא כתבו הפוסקים דיחנו במתנ' ע"מ להחזיר וע' יד דוד ביצה (ל"ו ב') שכ' דבמתני' אין חילוק דמותר ליתן בשבת ע"ש ותמהני שלא ראה דברי המרדכי ההובא בב"י (סי' תקכ"ז) ומ"א (סי' ש"ו ס"ק ט"ו) דאסור ועשו"ת עה"ג (סי' כ"ה) ובית מאיר (סי' ל') ושער המלך (ה' יו"ט פ"ו ה"ט) ובזה מיושב מה שהניח בקושיא החיי עולם (דכ"א ע"ב) ע"ד המ"א (סי' י"ג סק"ח) דלמה לא פסק דיתן הבגד במתנ' עמ"ל וישאל אותו ממנו ע"ש ולפמ"ש א"ש דגם במתנ' ע"מ להחזיר אסור ומ"ש דבמ"א (סי' ש"ו ס"ק ט"ו) מבואר דבמתנ' ע"מ להחזיר מותר לא ראיתי שום משמעות לזה

והנה ראיתי בשו"ת הר"ש בן הרשב"ץ (סי' תס"ח) שכ' דלא מהני הך תקנה דיתננה לעכו"ם כיון דאסור ליתן להם מתנת חנם דכתיב לא תחנם ותו דה"ל כהערמה ע"ש ובמח"כ לא נזכר שהתקנה הזאת מבוארת במרדכי ומ"ש משום לא תחנם לק"מ לא מיבעיא לפי שיטת הרמב"ן דהיכא דאינו נותן מחמת חנינה מותר פשיטא דבנ"ד מותר וגם להחולקים עליו (ע' חי' הרשב"א גיטין ל"ח א') עכ"ז לפמ"ש דיוכל ליתן אליו במתנה ע"מ להחזיר זה לא הוי חנינה כלל. וגם מ"ש דהוי הערמה ע' בישועת יעקב (סי' י"ג ס"ק ד' בא"ח) שכ' דהערמה מותרת דסמכינן אמאן דאמר דטבילת כלים דרבנן ע"ש וגם יש רבים מהפוסקים דר"ל דגם בדאורייתא מותרת הערמה ונראה דהתקנה דיתננה לעכו"ם טוב יותר מלטבול ע"י הערמה דמפקע הברכה וכמו שקיהה בזה בשו"ת אבני מלואים (סי' ד') משא"כ בנותן לעכו"ם דיוכל לברך אח"כ ועמ"ש הט"ז והפר"ח וראיתי בשירי קרבן בירושלמי שבת (פ"ב ה"ז) שהניח בצ"ע על הב"י (סי' שכ"ג) שכ' התקנה דאם עשוי לדלות בו שידלה מהמעיין דהא כתב ה"ה בפכ"ג מה' שבת דאסור דלא כהירושלמי ועוד הקשה על ה"ה מההיא דנדה מערמת וטובלת בבגדיה ועכצ"ל דיש חילוק בין שבת ליו"ט וא"כ איך העתיק הב"י בסי' שכ"ג דברי הה"מ הא בשבת אוסר הה"מ וביותר שהוא בעצמו כתב בכ"מ דאסור ע"ש. ולי נראה דאין כאן קושיא דמה שהכריח שהה"מ מחלק בין שבת ליו"ט אינו מוכרח חדא דנראה מ"ש הה"מ דלית הלכתא כירושלמי אינו מהה"מ ונשמט לשם מדברי הכ"מ כמו שיראה המעיין וגם מה שהכריח זה מנדה מערמת כו' לק"מ דהנה בשו"ת אבני מילואים (סי' ו') הקשה דאיך תוכל אשה נדה להערים הא מפקעת לה מברכה דאם תברך תתגלה ההערמה ותירץ שם המגיה דתברך אח"כ דנדה תוכל לברך אח"כ וכ"כ הישועו' יעקב (סי' שכ"ג סק"ה) וא"כ י"ל דהכ"מ דאוסר הן בשבת והן ביו"ט ומה דבנדה שרי הוא משום דתוכל לברך אח"כ אבל בכלים ממ"נ יהי' אסור אם לא יברך מפקע לה מברכה ואם יברך יתראה ההערמה (וע' פרמ"ג בא"א (סי' שכ"ג ס"ק י"ג) שנסתפק אם יוכל לברך בטבילת כלים אח"כ וכן הניח בצ"ע הגרע"א ביו"ד (סי' ק"ך). אולם מדברי התשב"ץ ומ"א וא"ר שם שכתבו שלא יברך משמע דאח"כ אסור לברך דאל"כ יברך אח"כ ולא יהי' ניכר ההערמה כמו בנדה שמברכת אח"כ) ועוד דהא כ' הרדב"ז ההובא בש"ע לביצה (י"ח א') דנדה מתוך שלא התרתה לה אלא בבגדה תזכור ע"ש וא"כ לק"מ מנדה. אך ממה שהקשה אח"כ דהר"מ כתב בפ"ד דיוכל למלאות הכלים במים מזה מוכרחין אנו לחלק בין שבת ליו"ט ועכ"ז יפה פסק הב"י דמותר גם בשבת דהא הה"מ כ' דאפשר בכלים חדשים סובר הר"מ דמותר להטביל רק שכ' שאפשר דס"ל דאסור והב"י בסי' שכ"ג כתב ולענין הלכה כיון דלהרי"ף והרמב"ם משמע דשרי להטביל כלים חדשים ביו"ט הכי נקטינן א"כ ממ"נ א"ש דלהר"מ שסובר דבשבת אסור למלאות מן המעיין הא סובר דמותר להטביל כלים חדשים בשבת אף בלא הערמה ולאינך פוסקים הסוברים דאסור להטביל כלים חדשים הא הם סוברים דמותר למלאות מן המעיין (כמבואר ברשב"א בעה"ק ש"ג סי' ד') ולהכי כתב הב"י דמותר ואינו סותר למ"ש בכ"מ דשם כתב לדעת הר"מ והר"מ לשיטתו בלא"ה סובר דמותר בכלים חדשים וגם הרמ"א בד"מ שהסכים דאסור לטבול בשבת ויו"ט הוא הסכים ג"כ דמותר דהוא פוסק כהרשב"א ואינו מחלק בין שבת ליו"ט ואתי שפיר וזה ברור

והנה מבואר ברמ"א ביו"ד (סי' ק"ך) דכלים המצופים באבר אפי' מבפנים יטבול בלא ברכה ויש לפרש דבריו דדוקא כשמצופה מבפנים ולא מבחוץ אז יטבול בלא ברכה אבל כשמצופ' מבפנים ומבחוץ יטבול בברכה וכן ראיתי להלבוש שכ' להדיא כן וכן פסק הפר"ח והכנה"ג וע"כ תמהני על התפארת ישראל בע"ז פ"ח שכ' וז"ל מיהו כ"ח א"צ טביל' רק המצופין באבר מבפנים או מבחוץ או בשניהם יחד יטבול בלא ברכה עכ"ל וזה היפוך דברי הלבוש והפר"ח והכנה"ג וע' בביאורי הגר"א שכ' הטעם דלכן מצופה מבפנים יטבול בלא ברכה הוא לפי דברי הר"ן דהאי מצופ' דאיתא בש"ס הוא כשמצופ' מבפנים ומבחוץ ע"ש א"כ מבואר דכשמצופ' מבפנים ומבחוץ צריך לטבול בברכה כדינא דהש"ס וזה כוונת הפר"ח שכתב שכן מבואר בש"ס כוונתו על מה דאמר והלכת' כסופו א"כ גם אם נפרש כפי' הר"ן עכ"פ כשמצופ' מבפנים ומבחוץ צריך לטבול בברכ' וע"כ דברי התפא"י תמוהין ואולי י"ל לפמ"ש הסמ"ק והאו"ה כלל כ"ח דכשמצופין מבפנים אין לברך לפי שלא נעשו אלא לכוי ע"ש וא"כ י"ל דנשתנה עתה ממה שהי' בזמן הש"ס דאז הי' הציפוי בכדי שיהי' כמו מתכות משא"כ בזה"ז שאינו עשוי רק לנוי וא"כ אם נפרש כן א"כ גם אם יהיו מצופין מבפנים ומבחוץ ג"כ אין לברך דהציפוי מבחוץ אין נ"מ לפ"ז (דהם מפרשים דלא כהר"ן דצריך דוקא מבפנים ומבחוץ רק מבפנים לבד) והציפוי שמבפנים אינו עשוי אלא לנוי וא"כ לפ"ז אין לברך גם כששניהם מצופין אולם יותר נראה דצריך לברך. והנה כשטובלין הכלי צריך לטבול גם הבית יד (כמבואר סי' ק"כ ובסי' ר"ב מבואר דידות הכלים אינם חוצצין וראיתי בשו"ת שירי טהרה (דס"ט א') שנסתפק אם הוא דוקא כשהידות צריכות טביל' אבל כשאינם צריכות טביל' חוצצים או דלמא דלא שנא וכ' דנרא' להחמיר היכא דהידות לא בעי טביל' ליטול תחלה הידות כן נלפע"ד כעת עד אמצא מקור לזה וצ"ע עכ"ל ולפענ"ד דגם היכא דהידות א"צ טביל' עכ"ז אינם חוצצים וכדמשמע מסתימות דברי הפוסקים וראי' לזה משו"ת מהר"ם מרויטינבורג (ח"ג סי' קצ"ד) שכ' וז"ל וששאלת על בית יד של עץ שבחמת אם חוצץ בטביל' דבר פשוט הוא דכל ידות הכלים שאין עתיד לקוצצן ולהסירן לא חייצי אח"כ עכ"ל והנה מה דנשאל אם חוצץ בודאי הוא לענין טבילת כלים לאכיל' דלדבר אחר אין לנו בזה"ז טבילת כלים וכשהבית יד של עץ א"צ טביל' כמ"ש הר"מ המ"א (פי"ז ה"ו) וכ"ה בראב"ן (סי' שמ"ו) וכ"כ הכנה"ג (בהגה"ט סעיף י"ד) והוא בתשובותיו כמ"ש הברכ"י בשמו (וצל"ע על מ"ש בספר הפרדס (סי' קכ"ד) וז"ל אמר רב נחמן אפי' כלי עצם צריכות טביל' דילפינן ממעשה מדין עכ"ל ובאמת ליתא כן בש"ס וגם נראה דכלי עצם א"צ טביל'. וע' בתשו' גאונים קדמונים (די"א ע"א) שכ' והלוקח כלי תשמיש מן העכו"ם כלי עץ וכלי עצם וכלי נתר א"צ טבילה ונראה שצ"ל כלים חדשים) והך חמת הי' מזכוכית או ממתכות וא"כ מבואר דהבית יד שא"צ טביל' אינו חוצץ דלא כהשירי טהרה. וע' בראב"ן (דע"ב סוף ע"ג) כתב וכלי מתכות בעי טביל' ואגב טבילות כלי מתכות הנהיגו העולם אף בכלי עץ ודברים המותרים ואחרי' נהגו בהן איסור אי אתה מתירן לפניהם כו' ע"ש מבואר דבימיו נהגו לטבול כלי עץ

(יח) ויש לחקור בהגעלת כלים. הנה ביו"ד (סי' קכ"א י"ז) מבואר דסכינים של עכו"ם צריכים ליבון וראיתי בשו"ת נאות דשא (סי' קל"ג שתמה ע"ז דהא לפ"מ שפסק בא"ח (סי' תנ"א) דסכינים סגי בהגעל' ושפודים צריכים ליבון וע"כ דסכינים לא הוי תשמישן ע"י האור וא"כ אמאי לענין איסור בעינן ליבון ע"ש שהאריך בזה והנה מ"ש דלחומר התמי' יישב זה דהא קשה מדוע נלך אחר רוב תשמישו הא מה שנשתמש באותו פעם אסור ועכצ"ל דהוי משהו ואף דלענין פסח הוי במשהו עכ"ז הא הטעם משום דשיל"מ ודשיל"מ לא הוי בטעם רק בממש ובסכין של עכו"ם חיישינן שמא שימש בתקרובות של עכו"ם דהוי במשהו עכ"ד ולדעתי דבריו תמוהים דמ"ש דבחמץ הטעם משום דהוי דשיל"מ הא ליתא דדעת הש"ע דחמץ לא הוי דשיל"מ כמבואר במנ"י (כלל ל"ט ס"ק ט"ז) וא"כ צ"ל דהא דמשהו אסור בחמץ הוא מטעם אחר שכ' הפוסקים