עמודי אש קנד

(יד) בש"ע סי' ק' פסק אם נחתך חתיכה א' מותרת אותה חתיכה ממ"נ אם היא של איסור כולן מותרות ואם אינה של איסור הרי היא מותרת וראיתי בשו"ת פמ"א (ח"א סי' ק"ה) שהניח בצ"ע דהא בסי' ק"ט פסק כהרשב"א דאסור לאדם א' לאכול בבת א' ולשיטות הרשב"א צ"ל דיהי' אסור בכ"ד דליכא ממ"נ דאם היא האיסור באמת אסור עכ"ד. ונראה שבמחכ"ת נעלמו ממנו דברי הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' שכ"ה) שכ' להדיא הך דינא דש"ע שאותה חתיכה שנפצעת מותרת ממ"נ ונראה שהעתיק בתוך לשונו תירוץ לקושיותו של הפמ"א שכ' וז"ל דטעמא דמלתא שאותו שנפצע ממ"נ מותר שאם אתה אומר שלא זהו שנפל לשם הרי היא מותר ואפי' היתה של איסור כל שאין אתה מכירה בבירור הרי היא בטל כו' עכ"ד והיינו דאם היא איסור בטילה בס' וכמ"ש למעלה וכמ"ש הט"ז בשם האו"ה ואף שאם הי' נודע בבירור שהוא של איסור הי' אסור לאכול דאין איסור נהפך להיתר עכ"ז כאן כיון דאין נודע בבירור ויוכל להיות שהיא של היתר הוי כמו שאוכל בשאר ביטולי' א' א' ואין אומרים בכל זה שמא היא של היתר ה"נ כאן כיון שיוכל להיות שהיא של היתר להכי מותר ועיקר ההיתר היא מטעם ממ"נ וא"ש והבן והדברים האלו המה נוגעים כלפי מ"ש היד המלך (פ"ח מהמ"א הי"א) שתמה הרבה על הטור שכ' טעם ההיתר בנתפצע מטעם ממ"נ וכ' דהו' טעם חדש שלא נזכר בשום מקום בדברי הראשונים ותמה מזה על הט"ז בסי' ק"י שתמה על הרשב"א מטעם ממ"נ כאלו הרשב"א מחויב לסבור טעם הזה ובאמת להרשב"א אין אנו צריכים לטעם הזה כו' ע"ש באריכות ואשתמיטתי' דהרשב"א בעצמו כתב זה הטעם בתשובה ושוב ראיתי להפרמ"ג (בסי' ק"י סק"ה במ"ז) שכ' ע"ד הפמ"א שאין זה קושיא דאנן הכי קאמרינן דממ"נ מותר וכיון שאין אנו יודעין בבירור שהיא האסורה תולין שהיא של היתר עכ"ל נראה שנתכוון למ"ש אך גם הוא לא ראה שהרשב"א בעצמו כתב כן

(טו) בהא דקי"ל דבלוע אינו יוצא בלא רוטב. כ' הח"ד (סי' ע"ב סק"ב) דדוקא היכא שאינה בעין אבל היכא שהיא בעין יוצא גם בלא רוטב ובמחכ"ת לא ראה בתורת חטאת (כלל כ"ח ד"א) שאף אם הי' הלב בעין אינו יוצא בלא רוטב ובשו"ת משאת בנימין (סי' כ"ט) רצה מתחלה לחלק כן וחזר בו מדברי הת"ח הללו ע"ש ועמ"ש הפרמ"ג בשער התערובות (ח"ב פ"ג) וע"כ נראה להלכה דגם בבעין הדין כן

(טז) וראיתי לחקור בדיני צלי וכבישה ומליחה. הנה בבעלי חיים אם נוהג כבוש ראיתי בשו"ת גור ארי' יהודא (חיו"ד סי' צ"ח) שכ' ראי' דלא שייך כבוש בב"ח דאל"כ קשה מסי' פ"ג בכילכית דלרש"י הוא מין טמא ומשמע אף שלא יש רק מעט ציר שלא יש ס' נגד הכלכית ג"כ מותר וקשה הא נכבש בתוכה וליתסר מטעם הכלכית אע"כ דלא שייך כבוש בבעלי חיים עכ"ד. ובמח"כ דברי שגגה המה דגם לשיטות רש"י דס"ל דהכלכית הוא דג טמא הוא עתה טהור כל זמן שלא פירש וכשפירש יהי' טמא וכ"כ להדיא הב"ח והפרמ"ג בסי' פ"ב וא"כ לא מוכח מידי. ועשו"ת ח"ס חיו"ד (סי' צ"ד) שהוכיח בראיות ברורות דגם בבעלי חיים שייך כבוש. ועמ"ש הפרמ"ג בא"ח (בא"א ססי' הי"ז) ויש להסתפק בהא דקיי"ל דכבוש פולט לאחר מעל"ע אם הפי' דלאחר מעל"ע פולט לעולם או דעושה רק פליטה אחת וצריך אח"כ מעל"ע מחדש וראיתי להחמד משה (סי' תס"ז) שנסתפק בזה והניח בצ"ע וגם בספר פתחי נדה (בחוקות הפסח סי' תמ"ז) כ' מדעתי' דנפשי' דנפסק הפליטה וצריך מעל"ע מחדש. ונ"ל לפשוט זה ממ"ש בשו"ת צ"צ (סי' קכ"א) ושו"ת חו"י (סי' כ"ז) ושו"ת מעיל צדקה (סי' ל"ה) ומנ"י (כלל כ"ד סק"ב) דלכן כבד שנכבש אסור אף דמבושל מותר כיון דאם תהי' כבוש אחר מעל"ע יהי' כשלוק יעו"ש בדבריהם. ועתה בשלמא אם נימא דאחר מעל"ע לא נפסק רתיחות הכיבוש ופולט בכל עת שפיר נוכל לומר דעד מעל"ע הוי כמבושל ולאחר מעל"ע הוי כשלוק אבל אם נימא דאחר מעל"ע אינו פולט עוד והוי כאלו נכבש מחדש א"כ אמאי יהי' כשלוק מוכח דס"ל דאחר מעל"ע פולט בכל עת. אולם בשו"ת מקום שמואל (סי' ק"א) שחלק ע"ד המחברים בדין כבר שנכבש נראה דס"ל דאחר מעל"ע נפסק הרתיחה וע' שו"ת מהריט"ץ (סי' מ"ד) שגם הוא סובר דנפסק אחר מעל"ע הפליטה מדלא אסר רק כשחממו בפסח ובשו"ת בית יהודא (חא"ח סי' י"ד) חלק עליו וס"ל דאסר גם כשלא חממו ולפ"מ דקיי"ל בכבד שנכבש דלא כהמקום שמואל נראה דקיי"ל דאחר מעל"ע לא נפסק הפליטה ולפ"ז הי' נראה דאם כבשו בכלי איסור מים מעל"ע ואחר המעל"ע שפכו המים והניחו בהכלי דבר לח שיאסר דהכלי נתרככה ופולטת ואין לומר דדוקא כשהמים בתוך הכלי אז מועיל גם אחר מעל"ע. דז"א דהא כ' הרשב"א במשמרת הבית (בית ה' שער ו') דכל ששהו המים בהכלי מעל"ע נחלש כוחן ואנו רואין את המים בשם כאלו אינן ע"ש וא"כ גם כשיש המים בתוך הכלי הוי כאלו אינן וא"כ גם כששפכו המים והניחו דבר היתר בהכלי נאסר וזו דבר נפלא וצע"ג. ודע דקודם המעל"ע קיי"ל דלא נאסר כלל וע"כ צל"ע דברי הדמשק אליעזר הובא בכנה"ג (יו"ד סי' ס"ט הגב"י אות ס"א) שכ' דלפי הטעם דהדחה ראשונה הוא לרכך הבשר צריך לשרותו היטב במי השרי' עד שירכך אבל לטעם שידיח הדם לא מהני שרי' אדרבה מי השרי' מכניסין הדם בתוכו כדין כבוש אע"פ שכבוש הרי הוא כמבושל אינו בצונן אלא בכבוש יום שלם היינו דוקא דאז אסור כולו אבל מ"מ כששורה במי שרי' מעט אוסר כדי קליפה או כדי נטילה עכ"ל והוא מהתימה דהרי הלכה רווחת דק ודם מעל"ע אינו אוסר כלל וצ"ע. והנה האחרונים כתבו דצריך שהמעל"ע יהי' בצירוף ולא בסירוגין והפ"ת (בסי' ס"ט ס"ק ל"ג) הניח בצ"ע אם נכבש דבר איסור בנהר די"ל דלא הוי כבוש כיון דבכל פעם הוי מים חדשים אולם נראה דאין כאן עיון כלל דהמעיין במנ"י (כלל כ"ד סק"ב) ובשו"ת שב יעקב (חיו"ד סי' כ"ז) ובעקרי דינים (חיו"ד סי' ס"ט) ובשערי דעה (סי' ק"ה סק"א) מבואר דעיקר הטעם שלא יהי' רגע בלא מים ובנהר דלא הוי בלא המים כל המעל"ע שפיר הוי כבוש וז"ב. והנה דעת רש"י דכבוש אינו אלא בציר וחומץ והקשו עלי' מההיא דאמרי' דבב"ח חידוש הוא דאי תרי כולא יומא בחלבא כו' ולדעת רש"י מאי רבותא. ומ"ש המנ"י (כלל ל"ד) דהתם עכ"פ הדחה בעינן לא נהירא דההדחה הוא חומרא בעלמא ונ"ל ליישב זה ויתיישב ג"כ מה שהקשו כן להפוסקים דדוקא בג' ימים הוי כבוש שתקשה ג"כ עליהם מההוא דבב"ח (ועשו"ת השיב משה חיו"ד סימן ל"ו שלא ראה שכבר העירו האחרונים בזה) ולמדתי כן מתורתו של השלטי גבורים בע"ז (פ' השוכר) דמיירי בבשר רך או אית בי' פילי דאז גם רש"י מודה דאסור ומתורת שרי' אתינן עלה אבל בתורת כבישה בבשר יבש ובשאר דברים בתורת כבוש מעינן מעל"ע וא"ש דבריהם. אולם לדינא לא קיי"ל כן רק אפי' במים אסור כשנכבש מעל"ע ובחומץ וציר השיעור כדי שיתחיל וירתיח וכמה זמן הוא השיעור הזה. ראיתי בתפארת ישראל בפסחים (פ"ב ציון מ"ד) שכ' דכבוש בחומץ וציר הוא ח"י מיניטי"ן יו"ד ק"ה עכ"ל והנה בטוש"ע שם לא נזכר כלל מזה ואולי כוונתו על מש"ש הפר"ח בסק"ד וז"ל אבל המחבר לעיל בסי' צ"א ס"ה פסק כהר"ן דאין מליחה אוסרת אא"כ שהה כשיעור מליחה לקדירה ובכאן העתיק לשון הרא"ש. ושיעור שיתנו מים על האש ויתחילו להרתיח משמע דבציר שיעורא משיעור שהי' לקדירה א"נ אידי ואידי חד שיעורא הוא עכ"ל ומזה יצא לו להתפארת ישראל דכדי שיתחיל להרתיח הוא חד שיעור עם שיעור מליחה שהיא בהפ"מ ח"י מיניטי"ן וכ"ה בתפא"י תרומות (פ"י סי' מ"ב) וביצה (פ"ב מ"א) וע' בס' שלמי שמחה (דף מ"ה) שהוכיח דהשיעור הוא לא פחות מן ו' מיניטי"ן ע"ש וראיתו אינו מוכרחת וע' בס' בית לחם יהודא בהקדמה שכ' שהשיעור הוא כדי מיל ע"ש והוא כהתפא"י [ומה שהקשה שם על רבי בפסחים (מ"א ע"א) דמנ"ל להוכיח דאסור לבשל הפסח בשאר משקין דילמא מיירי שנכבשה בציר בכדי שיתחיל להרתיח י"ל זה לפמ"ש בס' בית ישראל והביאו הפרמ"ג בר"ס ק"ה דכדי שיתחיל להרתיח אינו אלא מדרבנן]. אולם בספר ויכוח מים חיים ראיתי שכ' שאין אנו בקיאין בשיעור שיתחיל להרתיח ע"ש וצ"ע ויש לעיין אם בלולב והדס וערבה אם פוסל בהן כבוש ובשו"ת ח"ס (חיו"ד סי' פ"א) מבואר דנוהג בהן דין כביש ובפ"ת ביו"ד (סי' פ"ז ס"ק י"ט) תמה עלי' מנ"ל האי וראיתי בשו"ת מנחת יהודא (חא"ח סי' ע"ו) שכ' דמבואר בסוגיא דסוכה (מ"ב א') ובש"ע (סי' תרנ"ד) להדיא דאפי' נכבש כל מעל"ע דמותר ולא ידעתי מנ"ל דמההוא דמחזירין בשבת אין ראי' דמנ"ל דמיירי שם דנכבשו כל המעל"ע אדרבה כשמחזירין אותו נפסקה הכבישה וא"כ י"ל גם בההיא דמוסיפין ביו"ט מיירי כשלקחו אותו משם וא"כ אין ראי' אולם נראה שנעלם מהם דברי הרמב"ן ההובא בב"י (סי' תרמ"ה) שכ' שהוציאו מהכלל הזה הכבוש והשלוק שבהדס וערבה שכבשן או שלקן לרפואה פסולין עכ"ל מבואר שכבוש פסול גם בהדס וערבה ועמ"ש הזכור לאברהם (ח"ג חא"ח אות ל' סי' ס"ה) יעו"ש

והנה בציר דגים דקיי"ל דהוא דרבנן כ' הש"כ ביו"ד (סי' ק"ז סק"א) דע"י כבישה ובישול היא דאורייתא ובשו"ת נ"ב מה"ק (חיו"ד סי' כ"ו) השיג על הש"כ דכוונת מהרא"י דוקא כשכבשו במכבש אז הוא דאורייתא ולא בכבוש גרידא וראיתי בהגהת מהרי"ש שם שכ' וז"ל מצאתי דבר נפלא ברש"י ע"ז דל"א ד"ה ושל ציר שכ' דציר מזיעה וזיבה של דגים שכובשין אותו במכבש ונעשה חזק כחומץ ודבריו תמוהים דבכמה מקו מקומות מוזכר ציר ולא כ' רש"י שום דבר ולמה האריך כאן ולפמ"ש א"ש דהנה רש"י פי' בציר דחיישינן לאחלופי בציר דגים טמאים והדבר תמוה דציר דגים אינו אלא מדרבנן וה"ל ספיקא דרבנן ולכך פרש"י שכבוש ע"י מכבש והוי דאורייתא עכ"ל ודבריו תמוהים מ"ש דבציר דרבנן לא חיישינן לאחלופי הוא תמו' דגם בדרבנן חיישינן לאחלופי וכמ"ש לעיל (סי' ח') ע"ש באורך. וגם מ"ש דרק במקום הזה פירש"י דכבשו במכבש ולא בשאר דוכתי נעלם ממנו דברי רש"י בשבת (מ"ב ב') דאיתא התם ר' יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר כ' רש"י ציר הנוטף מן הדגים כשכובשין אותן במכבש עכ"ל מבואר שגם שם פי' כן ושם לא שייך לפרש כמו שפי' כאן אע"כ דרש"י קושטא דמלתא קאמר דכשכובשין אותו במכבש הוא נעשה חזק כחומץ ושוב לא מוכח מידי מרש"י [ודע דבבכורות (ד"ו ע"ב) כ' רש"י לאסור צירן שומן הדג עכ"ל והוא לכאורה תמוה למה כ' שומן ולא כ' ציר הדג. וע"כ נראה דרש"י בא ליישב שם קושיות התוס' דבחולין אמרינן דציר דגים הוי דרבנן וכאן מבואר דהוי דאורייתא אך הנה בסמ"ק והובא בש"ע יו"ד (סי' פ"ג) מבואר דיש חילוק בין כחוש לשמן דבשמן הוי הציר מהדגים דאורייתא וע"כ כ' רש"י דהוא שומן הדג וע"כ הוי דאורייתא ובחולין דאיתא דהיא דרבנן מיירי בכחוש] והנה הח"ד (סי' פ"א) השיג על הש"כ שגם ע"י כבוש ובישול הוי דרבנן דדגים שצירן מותר לא שייך כל היוצא מן הטמא טמא ודבריו אינם מוכרחים כלל דמה שהקשה דלמה לי קרא דגמל גמל לאסור חלב טמא הא בלא"ה כל היוצא מטמא טמא