עמודי אש קנג

בו חשש איסור עכ"ל והמה תמוהים מאד דאיך תירץ כן על הר"מ הא הוא העתיק פי"ז מ"ה פה"מ הך דינא דכל הנקברים לא ישרופו דלא כר"י וכ"כ בפי' המשנה דאין הלכה כר"י וא"כ כשישרפנו יעבור על ודאי דרבנן וכשיקברנו יעבור על הספק ואמאי לא ביאר דמיירי בציפורתא (ועמ"א א"ח סי' תמ"ה שכ' ג"כ דהר"מ לא ס"ל כר"י וע' ביאורי הגר"א ליו"ד (סי' ש"ח) שתמה על רמ"א שפסק כר"י. ומכאן תשובה על הפרמ"ג בא"ח סי' תמ"ה שכ' שהמחבר פסק כר"י ובאמת ביו"ד סי' ש"ח מבואר שהמחבר לא פסק כר"י) גם מ"ש דציפורתא אינו בטל מה"ת הנה כל הדברים החשובים דאינם בטלים הוא רק מדרבנן וכמבואר בסי' ק"י באחרונים וכן מוכח מתוס' ע"ז (סי' א') שכ' דהיכא דמשהו אסור גם נטל"פ אסור (ומסולק בזה מה שחקרו רש"י ותוס' פסחים (ד"ל ע"א) דבע"ז נסתפקו אם רב ס"ל נטל"פ אסור והכא אמר דאסור ועם האמור י"ל דרב לשיטתו דחמץ במשהו ולהכי גם נטל"פ אסור) ולכאורה קשה מע"ז (ע"ה ב') דאמרינן שם ולמ"ד נטל"פ מותר גיעולי עכו"ם דאסר רחמנא איך משכחת לה ומאי קושיא לימא דבישל דברים האסורים במשהו ואסור בהו גם נטל"פ אע"כ דדברים האסורים במשהו הוא רק מדרבנן. עכ"פ מבואר מזה דזה דבר ברור דטומאת משא אינו בטל ולפ"ז לענין שבת לא שייך ביטול דהוי טומאת משא ונפלאת הוא בעיני על הצל"ח ביצה (ל"ט א') שכתב דבטל והוא פלא ומש"ש ראי' מחררת דם כו' הוא תמוה דלפ"ד הכ"מ הוי לח בלח וגם מהרא"ש פ' ג"ה משמע דסובר דאינו בטל וע"כ דברי הצל"ח תמוהים. והנה נשאלתי מחכם א' מעיר האלאסקאוו ע"ד המל"מ הללו במ"ש ע"ד חכמי אשכנז וכ' וז"ל דהא מבואר בסי' ע"ב דאין בהמה שיהיו ס' נגד לבה ואף שכ' שם הש"כ דהוא משום שמסירין הראש ומנקרין אותו עכ"ז באיברים הנגלים היוצאי' בודאי גדולים המה מלבה ואין ס' נגד' וא"כ אין ראיית המל"מ ראי' דהא בגמ' על הרוב דברו משא"כ חכמי אשכנז מיירי בסתמא עכ"ד והשבתי לו דלק"מ דהא כ' הש"כ דיש אבר קטן שמוליד הרבה חלב ורק משום דמב"מ בס' להכי בטל וא"כ אין ראי' כלל מסי' ע"ב דהתם משערינן לפי גודל האבר משא"כ הכא וא"כ שפיר הקשה המל"מ דגם בש"ס הי' להם להקל דיש תמיד הספק דלמא מהאבר הזה יצא הרבה חלב. ומ"ש עוד השואל וז"ל והנה מתשו' מהר"ם זו ומה שהביא הפרמ"ג בשמו בסי' נ"ז נראה בעליל דאף במקום שלא הי' האיסור מבורר שאין לומר דבע"ח חשיבי ולא בטילי מדרבנן וזה סותר למה דכ' החו"י בתשו' סי' קל"ג הביאה הפרמ"ג בסי' ק"ב במ"ז סק"א וצע"ג עכ"ל והשבתי לו דשגה בזה דבתשו' מהרמ"ל סי' ק"ד לא נזכר כלל מהא דבע"ח חשיבי ולא בטלי רק שכ' דהגבינות בטלים בס' והפרמ"ג כ' בעצמו דבע"ח חשיבי כו' ע"ש וא"כ ל"ק על החו"י מתשו' מהרמ"ל וא"כ כוונתו על הפרמ"ג שסותר דברי עצמו י"ל דהפרמ"ג סובר שזה אינו קרוי אינו ניכר כיון דבעת הדריסה אלו הי' עומד שם אדם בעת מעשה הי' יכול להכיר עשו"ת טטו"ד מה"ת (סי' רכ"א) מבואר כן הסברא הזאת וא"כ לק"מ ולפי סברת השואל שזה קרוי איסור שאינו מבורר א"כ גם ההיתר אינו מבורר א"כ י"ל דמה דמהר"ם לא אמר שהוא בטל ברוב הוא משום דבעינן שיהי' ההיתר מבורר וכמ"ש האחרוני' וכל שאין ההיתר מבורר לא מהני ולכן הוצרך ס' שבזה בטל הטעם וכאלו לא הי' האיסור בעולם אולם לפמ"ש דזה מקרי איסור מבורר א"כ ה"ה ההיתר מבורר צ"ל דדעת המהר"ם דמצריך רוב הוא משום דבע"ח אינם בטלים וז"ב

(יב) והנה בריחא מבואר ביו"ד (סי' ק"ח) דאוסר באופני' המבואר שם. וראיתי בשו"ת זרע יעקב (סי' ז') שנשאל במי שאוסר על עצמו פירות בקונם אם מותר ליהנות מריחם. ואבא להעיר על דבריו. הנה התוס' בע"ז די"ב הקשו על מה דאמרינן התם דבמעוטרת בורד והדס דאסור דריחא מלתא הוא דמ"ש מבת תיה' דמותר ותירצו בשם ר"ת דהכא בורד והדס דעיקרו להריח לכן אסור ע"ש וזה הוא שיטת ר"ת דדוקא היכא דעיקרו להריח אז אסיר אבל היכא דאין עיקרו להריח אז מותר ואח"כ כ' טעמא דנפשייהו דאפי' היכא דאין עיקרו להריח אסור עכ"ז מותר דהוי שלכדה"נ וזה הוא שלא כר"ת דלר"ת היכא דאין עיקרו להריח מותר אף מדרבנן ולהתוס' אסור ובדף ס"ו ע"ב כ' דבהא דבת תיה' הוי כמזיק לכן התיר רבא וזה סובב לשיטתם אבל ר"ת לא ס"ל כן וכמבואר בספר הישר לר"ת (ענין תקס"ד) דהוא מחלק בבת תיה' דלרבא מותר כיון שאינו מתכוון לבדוק ע"ש ובסי' תקי"ח חילק בין עיקרו להריח. אבל להתוס' שגם היכא שאין עיקרו להריח אסור מדרבנן צריכין לחלק בבת תיה' דהוי כמזיק וז"ב

ובזה מבואר דלא קשה מה שהקשה הזרע יעקב דלמה צריכין התוס' לחלק בין עיקרו להריח הא בלא"ה בבת תיה' מותר דהוי כמזיק ע"ש ולהנ"ל א"ש דרק ר"ת חילק כן דהוא לא ס"ל דהוי כמזיק והתוס' שחלקו שם עליו הצריכו לומר בבת תיה' דהוי כמזיק ומזה קשה לי על המהרי"ק (שורש קל"ג) שכ' דר"ת סובר דהוי כמזיק והוא מהתימה דר"ת לא ס"ל כן (ודברי מהרי"ק הללו לא ראה אותם המהרש"א והזרע יעקב) ובעיקר הנידון שנשאל עליו הזרע יעקב הי' נראה לכאורה דאסור וראי' מירושלמי כתובות (פי"ג ה"ב) ונדרים (פ"ד ה"ב) דהנודר מן הכיכר אסור לחמם ידיו ופסקו הב"י ביו"ד (סי' רכ"א) לחומרא והיינו משום דאמרינן דהנודר מן הכיכר קיבל עליו כל ההנאות שיהי' ממנו אף הנאה שלכדה"נ וא"כ בריחא אף שפירות אין דרך הנאתן להריח עכ"ז אסור והן אמת שבמחנה אפרים (ה' נדרים סי' כ"ז) תמה על פסק הש"ע הזה כיון דהוי שלכדה"נ אולם בקהלת יעקב (סי' ל"ט) כ' דבעיית הירושלמי הוא אם החימום הוי כדה"נ או הוי שלכדה"נ וא"כ אין ראי' מהירוש' הזה עכ"פ מבואר דהנודר אינו מקבל על עצמו ההנאות שלכדה"נ. אך יש לספק באומר קונם כיון דקונם הוי כהקדש ובהקדש אסור אף שלכדה"נ עמ"ש המל"מ והשעה"מ ה' יסה"ת (פ"ח ה"ה) ועשו"ת רדב"ז (ח"א סי' מ"ד) שאסור להריח פירות של ערלה וכ' הזרע יעקב דסובר כהתוס' והיינו דאסור בכ"מ אף שלכדה"נ ומיהו אינו מוכרח די"ל דסובר כמ"ש התוס' בב"ק (ק"א א' ד"ה שלא) דבערלה אסור אף שלכדה"נ ועמ"ש היד דוד פסחים (דכ"ה ב') והיינו די"ל דהא דריח אסור הוא רק מדרבנן וכמ"ש הפלתי (סי' ק"ח) וי"ל דבדרבנן לא גזרו וא"כ בכל איסורים דשלכדה"נ הוי רק מדרבנן ולכן לא גזרו משא"כ בערלה דהוי מה"ת אך י"ל כיון דקונם הוי דבר שיש לו מתירין לכן אסור כיון דריחא משהו מיהו הוי ולכן אסור וראיתי להזרע יעקב שם שכתב וז"ל ונראה דאפילו להרי"ף דוקא שיש תערובות דשייך לומר בטל ולא בטיל אבל כל שהוא מותר מעצמו לא נאסר אותו מחמת שיל"מ דא"כ בא ונאמר דגידולי גידולים בדבר שזרעו כלה כו' אסורים מחמת שיל"מ עכ"ד ולא ידענא מאי קאמר דפשיטא דלשיטה הזאת שכ' הרי"ף דריחא א' מאלף הוי וכ"כ התוס' דמשהו מיהו הוי ריחא רק באיסורים שבטלים בס' א"כ בעינן טעם יפה אז ריחא לאו מלתא אבל באיסורין שאסורין במשהו דגם טעם קלוש אסור גם ריחא אסור וא"כ בנ"ד דאסור במשהו א"כ גם ריחא אסיר. וא"כ תבנא לדינא אף דנימא דמחמת שלכדה"נ אינו אסור דלא כהתוס' שכ' דשמא אסור בכל האיסורים דלא קיי"ל כן וכמ"ש המנ"י (כלל ל"ו ס"ק ל"ט) וכ"ה בחי' הריטב"א בע"ז שם ובבעה"ע (ספר שני ח"ד) שכ' רק תירוץ ר"ת עכ"ז יש להחמיר לכתחלה להריח כיון דמשהו מיהו הוי וכמ"ש הרמ"א בא"ח (סי' תמ"ז) וביו"ד (סי' ק"ח) דבאיסורי משהו לכתחלה אסור וע' בשער המלך (פי"א מהמ"א ה"ג) שהאריך בזה ע"ש וא"כ לפ"ד הרמ"א יש להחמיר לכתחלה ולא כמו שנראה מהזרע יעקב דגם לכתחלה מותר. ומה שהקשה הזרע יעקב על המחבר שכ' דפילפלין שמשימין ביין אסור מטעם הרשב"א הא אין עיקרן להריח הא ליתא דהא פילפלין מותר להבדלה כמ"ש הט"ז והשכנה"ג. וראיתי להעיר ע"ד היד המלך (פ"ט מה' ברכות ה"ט) שכ' דאיסור ריח ע"ז הוא משום רוצה בקיומו ע"ש וליתא דהא ריח בע"ז אסור מה"ת וכמבואר בפ' כל שעה ואיסור רוצה בקיומו הוא רק מדרבנן וכמ"ש הפר"ח בא"ח (סי' ת"נ ס"ו) ותו דלפ"ד הטוש"ע שם דגם בחמץ בפסח אסור רוצה בקיומו א"כ מדוע דעת כמה פוסקים דגם חמץ בפסח מותר ריחא וגם להאוסרים הוא משום דעכ"פ משהו איכא ולא משום רוצה בקיומו ומה שהכריחו לזה להיד המלך משום שתמה שם על הר"מ שכ' דאם נתערב ריח שמותר להריח בריח שאסור להריח דאם הרוב מההיתר מותר ולכן הקשה דבע"ז לא מועיל ביטול לק"מ דהר"מ לא קאי התם על איסור ריח בע"ז רק על שאר הדברים שהזכיר שם וכ"כ המעשה רוקח שם בשם מהר"ש וא"כ מעיקרא ל"ק

(יג) והנה חזותא אי הוי כממש או לא. הר"ן בתשובותי' (סי' ע') נשאל על מה שלוקחין חומץ מיי"נ ומושחין מנעלים עמו וכ' דכיון דחזותא מלתא הוא איבעיא דלא איפשטא במס' ב"ק (דק"ב) ובדרבנן הולכין להקל וע"ש דהתיר מטעם זוז"ג. וראיתי להפר"ח ביו"ד (סי' ק"ב) שכתב דדברי תימה הן מ"ש שהחמיר הכתוב בע"ז אינו אלא גורם דהא באיסור דאורייתא הולכין להחמיר דדלמא הוי ממש ולא גורם ע"ש. ובשו"ת נ"ב מה"ת (חא"ח סי' ג') פי' דברי הר"ן דסובר דהאיבעי' בש"ס לא הוי אי הוי ממש רק אי הוי הנאה אבל ממש בודאי לא הוי ע"ש ובשו"ת שיבת ציון (סי' ב') חיזק דברי' ובמחכ"ת הא ליתא דהא מבואר להדיא בדברי הר"ן דהוי ממשו של איסור ולא גורם והביא ראי' מהא דמקשה הגמ' מטומאה ע"ש ונפלו כל דברי' (ומ"ש שבפרי תואר מבואר כן הוא לפי שלא הי' לפניו דברי הר"ן וגם בהא דהוי השבה מבואר בפרי תואר דדוקא אי הוי כממש ולא כהשיבת ציון) ולכן נ"ל פי' הר"ן על דרך זה דמתחלה רצה להתיר מטעם ספק דרבנן להקל וחזותא לאו מלתא אף דמזוז"ג אין להתיר כיון דהוי כממש לפי אותו הצד דמלתא הוא אח"כ כ' דדלמא בע"ז איכא קרא כמו בערלה והוי ודאי דרבנן וע"ז השיב דמ"מ מותר דכיון דמשום ספק דרבנן אמרינן חזותא לאו מלתא היא ואי הוי כממש הוי אסור בכל התורה ועכצ"ל דמה דהוי אסור בערלה לאו משום ממש רק דגלי קרא וא"כ שוב מותר מטעם זוז"ג ונמצא דהר"ן בעצמו לא התיר באיסור דאורייתא דבזה אזלינן לחומרא דהוי כממש. וע' במי נדה בנדה (ס"ב ב') דכ' לענין חזותא מלתא הוא דוקא כשניכר אח"כ שהיא מאותו המין ובאמת שמדברי הר"ן הללו לא נראה כן דהא על המנעלים אינו ניכר כלל אם הוא מחומץ. והן אמת שבפרי תואר מבואר כן אולם מדברי הר"ן לא נראה כן. וראיתי להעיר עמ"ש התפארת ישראל בחומר בקודש (פ"ב סי' ס"ח) שתמה על הר"מ פ"א מה' כלי המקדש פ"א שכ' דהמוסק הוא דם המתקבץ מחי' דהא הוא חי' טמאה ולא הוכשרה למלאכת שמים רק טהורה בלבד ולק"מ דהא כ' הכ"מ שם דכיון דנשתנה והוי עפרא בעלמא לכן מותר וע' בא"ח (סי' רט"ז במ"א סק"ג) ובשו"ת נ"ב מה"ת (חא"ח סי' ג') ע"ש: