עמודי אש קמט

(ז) ויש לחקור אם סומכין על טעימת ישראל לכתחלה והנה הש"כ (סי' צ"ו סק"ה) כ' דהוכיח מהש"ס דלא מהני טעימה רק בדיעבד אולם ראיתי להפר"ח שכ' דאין זה נכון דהא אי' בש"ס דמותר לאכלו בכותח ומשמע אפי' לכתחלה ע"ש אולם א"ש דברי הש"כ לפמ"ש בס' הארוך (סי' צ"ה) דבאמת מאן דמתיר מתיר אף לכתחלה רק חזקי' משמי' דאביי דמסיק הלכתא דאסור לאכלו בכותח היינו לכתחלה כיון שאינו אסור אלא כדי נטילה א"כ לאו בטעמא תליא מלתא לכן אין לסמוך לכתחלה אטעימה וא"כ סרה תלונות הפר"ח מעלי' דגם הש"כ מודה דמאן דמתיר הוא אפי' לכתחלה ולפ"ז הי' נראה דסומכין לכתחלה לטעום תרומה או חלה אך ראיתי להחוות דעה (סי' צ"ח סק"ב) שכ' דהא דאנו נוהגין לסמוך אטעימה היינו דוקא כשהסירו האיסור משם ולא נשאר רק טעמו אבל אי איכא גוף האיסור שם לא מהני טעימה כדמוכח בסי' ק' גבי גיד ע"ש ונפלאתי ע"ז דהא להדיא מבואר בב"ח וש"כ דאף בנתערב גוף האיסור סומכין אטעימה וע' בב"ח שכ' דאף הרמב"ן שסובר דבעכו"ם לא מהני טעימה כשגוף האיסור בתוכה היינו משום דדלמא שקורי קמשקר אבל בישראל מהני ומה שהביא ראי' מסי' ק' לא ידעתי דהאיך יתורץ כשנימא דכשגוף האיסור בתוכה לא מהני טעימה היינו שחוששין דלמא אית בי' טעמא אבל גבי גיד הא בודאי לית בי' טעמא א"כ מהראוי הי' להתיר אך נראה עפמ"ש הח"ד בעצמו בסי' ק' דבגיד אית בי' טעם קלוש והתורה אסרתה וא"כ שוב אין ראי' שלא תועיל טעימה היכא שגוף האיסור בתוכה ולכן נראה דמהני אך התורת חטאת (כלל ס"א) כ' דאין אנו בקיאין בטעימה לכן לכתחלה יש לאסור ובדיעבד מהני כן נ"ל

(ח) וראיתי לחקור בטעימה במידי דאינו אסור רק מדרבנן אם אסור או לא. והנה בשו"ת צ"צ (סי' מ"ז) כ' דבאיסורי דרבנן מותר טעימה כיון דטעימה בעצמו אינו אלא מדרבנן לא גזרו באיסורא דרבנן וכן הבין בדעת הצ"צ בנו בק"א שם והפר"ח (סי' ק"ח) ובלשון לימודים (ה' שאר ברכות סי' קכ"ז) וראיתי להפרמ"ג (סי' צ"ו שפ"ד סק"ו) שהקשה ע"ז ממ"ש התוס' ביבמות (פ"ט א') דגם בתרומו' פירות דאינו אלא מדרבנן אסור לטעום. ולכאורה י"ל זה דהתם מטעם הנאה של כילוי אתינן עלה דהא כ' רש"י בכתובות (ד"ל ע"ב) דאם נתן המשקין לתוך פיו שוב לא חזי למידי ובברכות (מ"ד א') אמרי' הנאה קיבל עליו דמשם מוכח דטעימה הנאה מקרי וא"כ כיון שטועם מקרי הנאה של כילוי. אולם י"ל דלפמ"ש המל"מ (פ"ב מה' תרומות) והפנ"י בשבת (דכ"ו) דהנאה של כילוי אינו אסור אלא מדרבנן א"כ י"ל דלא גזרו אלא בתרומה דאורייתא ובתרומה דרבנן מותר הנאה של כילוי ויש סעד לזה ממ"ש הרשב"א בחי' יבמות על מה דאמרינן דאין מערבין בטבל דרבנן דהא חזי לקטן דהא ספינן איסור דרבנן לקטן בידים וכ"כ הריטב"א בחי' לעירובין (ד"ל ע"ב) ע"ש [וע' בס' קובץ על יד ב"ה שבת (פכ"ה הי"ט) שהניח בצ"ע על הרשב"א דא"כ אמאי אסור לטלטל בשבת טבל של דבריהם הא חזי לקטן והוי כמו דברים הראוים למאכל בהמה שמותר לטלטל ולדעתי י"ל עפמ"ש הרשב"א בחי' לשבת (קכ"ז ב') להעמיד הגירסא דמאי הא לא חזי לי' כיון דאי בעי מפקיר לנכסי חזי לי' והקשה הרשב"א דלימא בלא"ה דהא חזי לעניים ואכסנאים כמו תרומה שמותר לטלטל כיון דראוי לכהנים וזכוכית כיון שהוא מאכל נעמית וכ' וז"ל דגבי תרומה הואיל וע"כ יהיב לכהנים וזכוכית נמי הואיל ולא חזי אלא לנעמית וכן הלוף לעורבים ואיכא למימר כיון דחזי להכי שרי אבל דמאי שהוא מצניעו עד למחר לתיקון לאכילתו והשתא לא חזי לי' לא לטלטל לי' אלא כיון דאי בעי חזי לי' השתא נמי מטלטל לי' עכ"ל וא"כ לפ"ז כיון דטבל הוא מצניעו עד למחר לתקנו לא מועיל מה שיוכל להאכיל לקטנים. ושוב ראיתי להשעה"מ פ"א מה' שביתת עשור שגם הוא רצה לומר. כן וכתב וז"ל שניא הוא הכא כיון דמזונותי' עליו כחזי לדידי' דמי וצ"ע עכ"ל ולק"מ דגם בהמה מזונותי' עליו כמבואר בש"ס ביצה (כ"א ב') מרבה אני את הכלבים שמזונותן המה עליו כו' וכ"ה בש"ע (סי' תקי"ב) ועכ"ז כ' הרשב"א דבעינן דוקא לדידי'. גם הלום ראיתי בשו"ת שואל ומשיב (ח"א סי' כ"ו) שכ' שבלא"ה לק"מ דלמה יהי' מותר לטלטל בשבת גופי' הא אסור במוקצה ומה בכך דהקטן מותר לאכול אבל הוא אסור בטילטול ע"ש. ואין הבנה לדברי' דא"כ גם במאכל בהמה נימא כן מה בכך שמותר להאכיל להבהמה דיהי' לדידי' מוקצה אע"כ דלא הוי מוקצה דאינו מסח דעתו מיני' כיון שצריך לו להאכיל לבהמתו וה"ה גבי קטן הדין כן] וראיתי להמרכבת המשנה (פכ"ד מה' שבת) שהקשה ע"ז דהתם מטעם הנאה של כילוי אתינן עלה ע"ש ועם האמור א"ש דבתרומה דרבנן מותר הנאה של כילוי ובזה י"ל ג"כ דברי התוס' בברכות (מ"ז א') שכ' דלהכי מאכילין את האכסנאים דמאי ולא טבל לפי שפורע חובו מממונו של כהן ובצל"ח שם האריך לתמוה דהא בלא"ה אסור מטעם הנאה של כילוי ע"ש. וע' תוס' עירובין (י"ט ב') ששם כתבו באמת מטעם הנאה של כילוי ותמהני על הצל"ח שלא הביאם ובחי' הש"ס לה"ג הר' ישעי' פ"ק (די"ז) שכ' על דברי התוס' בעירובין וז"ל לא הבנתי דהיכן מצינו דטבל אסור בהנאה ובכמה דוכתי משמע דטבל מותר בכל ההנאות כו' ע"ש שהניח בקושיא ומהתימה ממנו שדברי התוס' ברורים דאסורים בהנאה של כילוי וז"ב. אולם י"ל דברי התוס' בברכות דנ"מ בטבל דרבנן דמותר בהנאה של כילוי ועכ"ז אסור להאכיל משום דפורע חובו אולם בתוס' (ס"ו ב' ד"ה לא) נראה דגם בתרומה דרבנן אסור בהנאה של כילוי ומדברי הרשב"א אין הכרח דכבר יישבם בשו"ת בית אפרים (חיו"ד סי' כ"ב) עם דברי הרשב"א בחי' לשבת דכ"ו ולא כמהר"י ציטל"ש בהגהותי' לסמ"ק (סי' צ"ב) שנעלם ממנו דברי הרשב"א הללו ע"ש (ומש"ש הבית אפרים דגם להתוס' לא גזרו רק לאכילה ולא לבהמתו ולכאורה קשה מכרשינן שכ' התוס' שאסור ונראה דדוקא במידי דבר אכילה מותר לבהמה אבל כרשינן שעיקרן למאכל בהמה אסור גם לבהמה) וא"כ אין ראי' מהתוס' יבמות די"ל דהתם מטעם הנאה של כילוי הוא ולא משום איסור טעימה. אולם לא נהירא לומר כן חדא די"ל דטעימה לא מקרי כילוי דלהוי ליתסר מטעם הנאה של כילוי ומדברי רש"י בכתובות שהבאתי אין ראי' דיש לחלק בין שתי' לאכילה כמבואר (בש"ס ברכות ד"נ ובש"ע א"ח סי' קע"ב ס"ב) ואף שיש לחלק דהתם מיירי רק כשהכניסן לתוך פיו אבל כשלועס גם במידי דאכילה מימאס עדיין צ"ע אם זה מקרי כילוי ועוד דמה שכתבתי דטעימה מקרי הנאה צ"ע לדעתי זה דאף שמלשון הגמרא משמע דמקרי הנאה מדאמרי או דלמא הנאה קיבל עליו. וכן ראיתי בשו"ת גור ארי' יהודא (חיו"ד סי' נ"ו) ובשו"ת ס' יהושע (בפו"כ סי' קפ"א) ובשו"ת ח"ס (חאה"ע סי' צ"ד בח"א) שהשיגו על מ"ש הכרו"פ (סי' צ"ח) דטעימה בב"ח אינו אלא מדרבנן דז"א דטעימה מקרי הנאה ובב"ח אסור בהנאה מה"ת ע"ש ולפ"ז יש לעורר ג"כ על מ"ש המחצית השקל (סי' תס"ז) הא טעימה אינו אסור אלא מדרבנן כו' אף ששם מיירי מיי"נ שאסור בהנאה. אולם לדעתי צדקו דברי הפלתי דהא התוס' והרא"ש בברכות שם ובתוס' ר' יהודא חסיד שם ובא"ז ה' ק"ש (סי' מ"ה) ובמרדכי שם כ' בשם ר"ח דלא הוי הנאה כלל [וראיתי בספר שם משמעון בסופו שכ' שהרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' רס"ז) ס"ל דהוי הנאה. ולבבי לא כן ידמה דהרשב"א כתב כן כלפי מ"ש השואל דאס"ד דמיירי בטועם ופולט כמ"ש הרי"ף א"כ איך אמרו שם או דלמא הנאה קיבל עליו והא איכא ומ"ז כ' הרשב"א דגם בטועם ופולט עכ"ז חיך אוכל יטעם והוי הנאה והיינו להס"ד אבל להמסקנא גם הרשב"א מודה דלא הוי הנאה וכמו שאכתוב] וע' בשל"ה [ח"א דע"ד] שכ' דאם בירך המוציא ולעסו אסור לדבר דלא מקרי הנאה כלל. ובשו"ת בית יהודא [חא"ח סי' ח'] כ' ג"כ דלא הוי הנאה כלל ואף שלכאורה מהש"ס משמע דהוי הנאה הנה מצאתי בשו"ת חוו"י (סי' ט"ו) שכ' דדייקו התוס' מדאמר טועם ואין בכך כלום ולא אמרו דמותר לטעום משמע דלא הוי כלל הנאה וע' שו"ת בגדי ישע [חיו"ד סי' כ"ה] שנעלם ממנו דברי חו"י הללו ולפיכך צל"ע על מ"ש הב"ח בא"ח (סי' תקס"ז ס"א) וז"ל ואע"ג דאיכא הנאה הנאה לא קיבל עליו עכ"ל דהא לפמ"ש הראשונים להמסקנא לא הוי הנאה כלל. הן אמת שמדברי הראב"י שבמרדכי פ"ק דתענית נראה לכאורה דהוי הנאה וכן מצאתי בערוך (ערך רבע) שכ' בשם גאון וז"ל ומן הכלל למדנו דאכילה ושתי' קביל עליו הא לא קאכיל ושתי אבל הנאה לא קביל עלי' אף על גב דקא מתהני ואין בכך כלום לכך טועם ואין בכך כלום עכ"ל משמע דס"ל דהוי הנאה אולם רוב הראשונים לא ס"ל כן וכמ"ש. [וראיתי להעיר על שו"ת משכנ"י (חא"ח סי' קל"ז) שכ' דדעת רש"י דלא כהתוס' ומותר גם בליעה אף שאינו פולט וראי' ממ"ש בתענית (דכ"ד ע"ב) ר"פ גזר תעניתא ולא אתא מיטרא חלש ליבא שרף פינכא דדייסי ובעי רחמי ולא אתא מיטרא א"ל ר"נ אי שריף מר פינכא אחריתא כו' וכ' רש"י ה"ג ר"פ גזר תעניתא חלם ליבא טעם מידי בעי רחמי כו' וע"ז הקשה המשכנ"י מדוע מיאן רש"י בגירסא שלנו. וכ' לפי שקשה לומר דר"פ ישרוף פינכא שהוא קערה עם דייסא בשביל חלישות לבו לכן גרס טעם מידי ומטעמת שרי ובפסחים מ"ט פרש"י פינכא קערה ולפ"ז מוכח דגם בליעה שרי לרש"י עכ"ד המשכנ"י. ודבריו תמוהין בעיני דהא להדיא פירש"י כאן פינכא הוא כף מאכלת ולא קערה וא"כ אינו דבר זר שר"פ יאכל כף מאכלת עם דייסא מחולשת לבו ודברי רש"י נראה דהיתה גירסתו בש"ס כמו שראיתי בערך (ערך פנך וערך שרף דאי שרף מר פינכא דדייסי ולא כתיב אחריתא ע"ש ולפ"ז הקשה לרש"י דמאי אמר לו אי שרף מר פינכא דדייסי הא באמת שרף וע"כ הוכרח לשבש מקודם מה דאי' בש"ס פינכא דדייסי וגרס טעם מידי וע"כ אמר לו דגם אי שרף פנכא דדייסא כו' וי"ל דטעם ופלט או שראה שהי' חלישות לבו למאד שהי' רשאי לטעום ולא מוכח מידי. עוד כ' המשכנ"י שם שכן משמע בירושלמי דנדרים פרק קונם דמיירי גם בבולע ע"ש ולא מוכח מידי דהא הרי"ף פ"ק דתענית הביא הירושלמי הזה ופירשו דמיירי בטועם ופולט וכן פי' הקה"ע והפ"י שם. עוד כ' המשכנ"י דכן איתא ברוקח מפורש והביא שם מהמדרש גבי יונתן הקרא דויפדו העם את יונתן שאמרו שלא אכל רק טעם ע"ש תמהני דהא ברוקח (סי' ר"ט) כ' אחר שהביא האגדה דשמואל כ' וז"ל בברכות פ' הי' קורא השרוי בתענית טועם ואין בכך כלום וכמה עד רביעית פיר"ח טעימה זו בחיך ולרוקק מיד שלא תעבור מן החיך ולא רביעית בחיך בפעם א' כ"א מעט מעט ולרוקקו עכ"ל מבואר דהרוקח פי' בטועם ופולט דלא כהמשכנ"י ובכדי שלא יסתרו דברי הרוקח א"ע בתכ"ד צ"ל דהרוקח פי' דגם גבי יונתן הי' טועם ופולט דמתחלה רצה לטעום הדבש ולפלטו ואח"כ רצה לאכול ולא הניחו אותו. וע' במ"א (סי' ר"י סק"ו) שהביא דברי הרוקח (ומ"ש ביערות דבש דרוש י' ח"ב שהמ"א כ"כ בשם הכלבו ליתא רק בשם הרוקח כ"כ) כ' משמע כוונתו לאכילה דומיא דיונתן כיון שטעם מעט א"צ ברכה עכ"ל.