עמודי אש קמד

ובזה מיושב מה שהניח בצ"ע רב בחי' הרש"ז בתרומת (פ"ו מ"א) דאיתא התם דאם אכל תרומה בשוגג דמשלם חולין מתוקנים דא"כ איך בטל תרומה בק"א הא אפשר להמבטל להיות כבטל יעו"ש ולהנ"ל א"ש דזה רק לטומאה ולא לאיסור. עכ"פ מבואר דדברי הכרו"פ יש להם פנים בהלכה. ולכאורה קשה ע"ז מחולין (קי"ג ע"ב) דהמבשל חלב בחלב אינו לוקה דאין איסור חל על איסור וקשה הא בב"ח הוי איסור מוסיף דאסור בו נטל"פ אך באמת הא ליתא דהא בלא"ה הוי איסור מוסיף משום דאסור שלכדה"נ ועכצ"ל עפ"י מ"ש הפלתי והאריך להסביר דבר זה בס' ברוך טעם דלהכי לא הוי מוסיף משום שלכדה"נ כיון דאינו עומד לכך שיהנה שלכדה"נ ואיסור מוסיף לא הוי אלא בדבר שעומד לכך ע"ש וא"כ י"ל זה ג"כ בנטל"פ דלהכי לא הוי איסור מוסיף כיון דאינו עומד לכך ובזה א"ש מ"ש תוס' בחולין (ק"א א') דאיסור הנאה לא הוי איסור מוסיף והדברים תמוהים מדוע לא תקרא איסור הנאה איסור מוסיף וכבר ראיתי להלב ארי' שם שתמה ע"ד התוס' הללו כן ולהנ"ל א"ש די"ל לפמ"ש ה"ה בטעמו של הר"מ פ"ח מהמ"א דלכן אין לוקין על הנאה דבכל דבר אכילה הוי ההנאה שלכדה"נ דעיקר עמידתו הוא לאכילה ולא להנאה ואם נהנה הוי שלכדה"נ וא"כ י"ל דלכן לא הוי איסור הנאה מוסיף כיון שאינו עומד לכך ואף דדעת התוס' דלוקין על ההנאה היינו כיון דאסרה התורה ליהנות והוא נהנה לוקה אבל היכא דבעינן שיהי' עומד לכך לא מקרי בדבר אכילה ההנאה עומד לכך. והן אמת שלכאורה קשה מתוס' פסחים (כ"ב א') דלא תאכלו דכתיב גבי גיד הנשה ע"כ דגם ההנאה בכלל דהא לא שייך בי' אכילה וא"כ קשה למה כתבו התוס' דגבי ג"ה לא הוי הנאה איסור מוסיף דהא בי' לא שייך לומר דקאי לאכילה אולם נראה דא"ש דעד כאן לא אמרו התוס' דג"ה לא קאי לאכילה רק לר"ש דס"ל אין בגידין בכ"ט משא"כ בחולין שם דקאי על הברייתא דהאוכל ג"ה של עולה לוקה ב' ועכצ"ל דס"ל יש בגידין בכ"ט (ובדברי הר"מ כבר תמה עלי' הרשב"א) א"כ לדידי' גם גיד קאי לאכילה וא"ש דברי התוס'. וא"כ מבואר דמ"ש הכרו"פ והטעם המלך בדעת הר"מ דשלכדה"נ ונטל"פ חדא נינהו צדקו דבריהם (וע' יד המלך פי"א מה' מ"א הכ"ח שגם הוא נסתפק בב"ח אי נטל"פ אסור כמו שלכדה"נ רק נסתפק כן גם לדעת ר"ש והא ליתא דלר"ש לא דמי לאהדדי וכמבואר למעלה) ובהיות כן יש להבין דלמה הצריכו בפ' השוכר (ע"ו א') לומר דהא דאסור לכתחלה נטל"פ הוא משום דגזרינן ב"י אטו אב"י הא כ' המל"מ בפ"ה מה' יסה"ת דבכל איסורין אסור שלכדה"נ מדרבנן ולא מצינו בשום דוכתא שיהי' איסורו משום גזירה ונראה דהטעם כמ"ש הרמב"ן בסה"מ מל"ת שי"ג) דכל דמתהני מאיסורא אסור והוי כמו ח"ש ע"ש והיינו דסוף סוף יש לו הנאה מהאיסור וא"כ גם נטל"פ יהי' אסור מהך טעמא דהא נטל"פ ושלכדה"נ חד מלתא הוא וא"כ למה לי בנטל"פ הטעם משום גזירה ועכצ"ל דבאמת הסוגיא דהתם קאי לר"ש דס"ל דכשלדה"נ ונטל"פ תרתי מילי נינהו ונטל"פ גרע משלכדה"נ ולכן הצריכו לומר הטעם משום גזירה אבל לדידן לא נצרך לומר הטעם משום גזירה ולהכי לא העתיק הר"מ הטעם משום גזירה דלדידן לא נצרך לומר הטעם משום גזירה (וע' ר"מ ה' מעה"ק פ"ח שכ' דחוץ מחטאת יש תקנה לכ"ח בהגעלה וקשה דהא כ"ח אינו יוצא מדפי' לעולם וע' בפחד יצחק ערך כלי חרס שכ' שבמקדש התירו ע"ש וזה יוצדק רק אם נימא דהטעם משום גזירה דאין גוזרין גזירה במקדש משא"כ לפמ"ש דהר"מ לא ס"ל הטעם משום גזירה א"כ לא א"ש תירוצו ועכצ"ל כמש"ש בתירוצו השני דמיירי בתוך מעל"ע דלא הי' עדיין נותר) וא"כ כיון דאין הטעם משום גזירה רק דהוי כמו שלכדה"נ וא"כ יש לפשוט דגם בנטל"פ אסור גם באיסור דרבנן כי היכי דשלכדה"נ אסור גם בדרבנן ע' ד"מ ביו"ד סי' קנ"ה שכ' דאיסורי הנאה דרבנן אסור להתרפאות בדליכא סכנה אלא שלא כדרך הנאתו ואמאי הוצרך להשמיענו זה הא אף בבריא מותר אע"כ דבליכ' סכנה אסור גם באיסורי דרבנן וכן מוכח ממ"ש הש"כ שם ס"ק י"ד דשלא כדרך אכילתו כ' המרדכי בשם הראבי"ה דמותר באיסורי הנאה לחולי שאין בו סכנה מוכח דבבריא אסור (הן אמת שצל"ע דבראבי"ה שם לא נזכר כלל מאיסור דרבנן וי"ל דס"ל דגם באיסור דאורייתא מותר שלכדה"נ) וע"כ תמהני על ס' מקום בינה (בפתיחה ל"ה יו"ט סי' ג') בהא דאמרינן השוחט לחולה בשבת דמותר לבריא באומצא הא הוי שלא כדרך אכילה ואף שאסור מדרבנן אף שלכד"א עכ"ז באיסור דרבנן מותר לגמרי כדמוכח בסוגיא דפסחים דכ"ו גבי לולין הי' בבית קה"ק והרי מוקצה הוא מדרבנן עכ"ד. וליתא דגם באיסור דרבנן אסור שלכד"א וכמ"ש. גם מש"ש דאף בעוף דרכיך לא נחשב דרך אכילתו בחי נעלם ממנו דברי הראבי"ה במרדכי פ' כל שעה שכ' דבעוף דרכיך נחשב דרך אכילתו כשאכלו חי ומ"ש דמוכח כן מסוגי' דפסחי' לא מוכח כלל כאשר יראה המעיין. ועשו"ת שמש צדקה (חיו"ד סי' כ"ח בהגה"ה) שכ' בסתם יינם דרבנן דמותר שלכדה"נ רק לחול' מותר מבואר דבאיסור דרבנן אסור שלכדה"נ וה"ה נטל"פ. וע' ש"כ יו"ד (סי' י' ס"ק י"א) שכ' עמ"ש הרש"ל דמותר לשחוט לכתחלה בסתם סכין על מנת לקלוף כיון דאף אם לא יקלוף לא עביד איסורא וכבסי' א' וכתב ע"ז הש"כ דלא דמי לסי' א' דכיון דאב"י אסור מדרבנן משום גזירה אטו ב"י בכל גוונא אסור לכתחלה ע"ש וי"ל לדעת הרש"ל דס"ל כהט"ז דבדרבנן מותר נטל"פ ולהכי לא גזרינן הכי ואם כן נראה דהש"כ דהקשה על הרש"ל סובר דגם בדרבנן אסור נטל"פ. וע' תשו' הרא"ש (כלל י"ח סי' ו') שכ' בשם הרמב"ן דבסתם יינם אסור נטל"פ אף שהוא מדרבנן וכ"ה בשו"ת ח"צ (סי' פ'). ולכאורה הי' נראה דדבר זה במחלוקת שנויה דהנה הצ"צ (סי' מ"ב) כ' דטעימה בדבר פגום מותר כיון דטעימה אינו אלא מדרבנן והפר"ח ביו"ד סי' ק"ח חולק עליו משמע דאסור גם בדרבנן ושוב מצאתי בשו"ת רלב"ח (סי' קכ"א) ושו"ת מהריב"ל (ח"ג סי' ק"ג) ובפר"ח בא"ח במנהגי איסור סכ"ג שכ' להדיא דאף בדרבנן אסור נטל"פ והביאו כן מתשו' הרשב"א ח"א סי' קמ"ג ע"ש. וע' פתחי תשובה (סי' קכ"ב סק"ב) שהוכיח דגם בדרבנן אסיר נטל"פ מהר"ן שכ' גבי דם דגזרינן אב"י אטו ב"י דקשה הא מבואר כן להדיא בש"ס סוף ע"ז אע"כ דכוונתו דאף באיסור דרבנן אסור נטל"פ. וכן הקשה על הר"ן בערוגות הבושם (סי' ק"ג סק"ה) אולם לא ראו בשו"ת מהרלנ"ח סי' קכ"א שכ' שצ"ל שלא הי' בגירסתם בש"ס ע"ז וסיים ע"ז המהרלנ"ח וז"ל וקשה עלי לומר שלא הי' בגירסת ספריהם ההוא קושיא ולא התירוץ גזירה כו' עכ"ל. אולם בעיני אינו קשה לומר כן דכ"ה להדיא בשו"ת הר"ן (סי' ס"ט) ושו"ת הרשב"א (ח"א סי' תצ"ח) וכ"ה בספר הישר לר"ת (דס"ח ע"א) וז"ל ויש ספרים דלא גרסינן לי' וס"ל דלכתחלה מותר כו' ע"ש. וכ"ה בחי' מהר"ם חלאו"ה לפסחים (ד"ל ע"א) וז"ל וכן נמצא בספרים ישנים מדויקים גבי נטל"פ וה"מ דיעבד כו' ע"ש מבואר דבהרבה ספרים לא הי' הגירסא כן בש"ס ולא מוכח מידי וע' פרמ"ג ביו"ד (בש"ד סי' מ"ד סק"ח) שכ' וז"ל דלהר"מ כל ספק מה"ת שריא א"כ תהוי גזירה לגזירה אטו ב"י ונהי דודאי איסור דרבנן אין להתיר בכה"ג משא"כ באב"י הוי רק גזירה עכ"ל. אולם לפמ"ש למעלה דגם באב"י לא הוי מטעם גזירה א"ש ועשו"ת כנ"י חיו"ד (סי' כ"ד) שכ' דכיון דאב"י הוי דרבנן ודבר חריף הוי דרבנן ע"כ מותר כיון שהוא ספק משמע דבדרבנן אסור נטל"פ. הן אמת שמ"ש בפשיטות דדבר חריף הוי דרבנן. הוא תמוה ולא ראה מ"ש הרשב"א במיוחסות (סי' קנ"א) ובתשובותיו (ח"א סי' תצ"ו) שכ' להדיא דהוי דאורייתא. וע' שו"ת פמ"א (ח"א סי' ס"ד) שהוכיח דהוי מה"ת מע"ז ס"ט דלא פשטינן לקולא. ובאמת שאין להביא ראי' מבעין לכלי. ובשו"ת שיבת ציון (סי' ל ב) כ' דתימה לו הא חיך אוכל יטעם וא"כ בודאי הוי מה"ת ולק"מ דמי ליכא מעמיד או שאר דברים שכ' הש"כ דהוי רק דרבנן וכן כ"ט בר נ"ט דהוי דרבנן וע' פרמ"ג סי' צ"ד וע"כ דהוי טעם קלוש וכן י"ל בד"ח. וראיתי להעיר על שו"ת עמק הלכה (חיו"ד סי' ל"ט) שכ' דברים תמוהים בעיני ואבוא על סדר דבריו. הנה כ' דהטור סי' צ"ו כ' בשם הרשב"א דצנון שחתכו בסכין של בשר או איסור כולו אסיר ובס"ג כ' בשם הרשב"א דאפי' אב"י אסיר עכ"ד. והוא שגגה דהטור לא כתב כן בשם הרשב"א הך דינא דאב"י אסור רק כתב כן בשם סה"ת וכ"ה בסה"ת (סי' ס'). ואח"כ כ' דיש להסתפק אי מחמרינן תרי חומרות לאסור אף באב"י כולו לכתחלה בצנון ושאר דברים חריפים ומסיק דמותר באב"י רק כדי נטילה ע"ש והא ליתא דהא כ' הש"כ סי' צ"ו סק"ו עמ"ש המחבר דה"ה לאב"י וז"ל הטעם דחורפי' דצנון משוי ליה לשבח דמחלי' לי' כו' ומשמע דאין חילוק בין ב"י לשאב"י ונהגינן להחמיר בכל אלו כמו בב"י ודלא כמ"ש בס' אפי רברבי דבאב"י יש להקל כדי נטילה עכ"ל הרי להדיא דגם באב"י נהגינן ומחמרינן לאסור כולו ומי יחלוק ע"ד הש"כ וע' בפרמ"ג שם בש"ד שתמה על הבל"י שרצה להקל וכ' דלדידן דחורפי' מחליא לשבח הוי כאלו הי' בן יומו. ומה שהקש' העמק הלכה ממ"ש הטור סי' קכ"א בסכין שחתך בה דבר חריף מועיל נעיצה ואי הוי אוסר כולו למה סגי בנעיצה ע"ש והנה כיוצא בזה כ' בשו"ת משיבת נפש (חיו"ד סי' מ"ט) והאריך לסתיר מ"ש הפרמ"ג סי' צ"ו וכן מרגלא בפי כל המורי הוראות דבחתך דבר חריף בסכין חולבת שצריך לשער נגד כל הסכין וע"ז תמה המשיבת נפש דהרי מבואר בטיו"ד סי' קכ"א דנעיצה ושיפה מהני לד"ח כמו צנון ואי ס"ד דאסור כולו למה יועיל נעיצה או שיפה ע"ש שהניח ג"כ בצ"ע על המחבר שפסק בסי' קכ"א דשיפה מועיל גם לרותח ולמה תהני הא ברותח נבלע כולו ע"ש אולם תלונתו על הפרמ"ג בסי' צ"ו הוא בחנם ולא ראה מ"ש הפרמ"ג (בסי' י' במ"ז סק"ו) ששם האריך בזה והביא דברי הדרישה דהשיפה והנעיצה אינם עושים כ"א שמבלבלים הטעם הבליעה שלא תוכל עוד לצאת ע"ש ובזה א"ש גם קושיות המשיבת נפש על המחבר וגם תמיהת העמק הלכה לא קשה מידי

ומה שהקשה העמק הלכה דלהרשב"א למה הוצרך הש"ס לומר דלא אסרה התור' אלא קדירה בת יומא לימא אפי' אב"י והוא דבר חריף א"ו דהרשב"א ס"ל דד"ח לא הוי רק קורט של חלתית ומ"מ בב"י אוסר כולו גם בצנון ובאב"י אינו אוסר ובקורט של חלתית אוסר אפי' אב"י עכ"ד. הוא נגד הסברא דאם הרשב"א ס"ל דצנון לא דמי לקורט של חלתית א"כ אמאי בב"י אוסר כולו ואי דמי לקורט של חלתית א"כ אמאי באב"י אינו אוסר. ובאמת מה שהכריחו לומר דהרשב"א ס"ל דקורט של חלתית דאוסר גם באב"י הוא משום דהי' סבור דהטור כ' בשם הרשב"א דאוסר באב"י וכבר כתבתי לעיל דשגה בזה ולא כזכר כלל ברשב"א דיהי' אסור באב"י וא"כ לפ"ז הי' מקום לומר כדבריו דהרשב"א ר"ל דצנון לא הוי דבר חריף. אך הא ליתא דהא כ' בתהה"ק (בית ד' שער א') איסור זה של צנון וסילקא כו' י"א שהוא כרי קליפה כו' ויראה לי שהכל אסור הרבה הם בולעים שכן אסרו קורט של חלתית מפני שחותכין בסכין של עכו"ם עכ"ל. הרי שמדמה ממש צנון לקורט של חלתית דאל"כ מנ"ל ללמוד דאסור כולו ולא סגי בכדי קליפה ובעיקר קושיות העמק