עמודי אש קמ

ראי' מזה ומצד הסברא נראה דאם נשבר כל האסותא לשנים דמי לדינו של הר"ן

בשו"ת טטו"ד מה"ת סי' רי"א כ' דאם נמצא בכלוב תרנגולים וטחו"ר נכנס בהחדר ונמצא אח"כ א' שנקטע דמותר ומ"ש בש"ע דאסור בכלוב היינו כשראינו שנכנס הטחור לתוך הכלוב אבל כשלא ראינו אותו נכנס א"כ י"ל דהעוף פשט צוארו לחוץ א"כ הוי ס' על וכתב שמצא כן בפרמ"ג בשם הב"ח וכ"כ בסי' רכ"ג ובשאר דוכתי דזה הוי ס' על. ולדעתי צע"ג בזה די"ל דכיון דחזינן דמת א' אמרינן דבודאי היה הדורס מבפנים דאין סברא לומר דהעוף פשט צוארו לחוץ כיון דמסתמא ראה את הדורס וא"כ בודאי לא יפשוט צוארו לחוץ ואשתמוטי קא מישתמט לפנים ולתלות דבמקרה תפס אותו הדורס כשפשט צוארו לחוץ אין זה מצוי ותולין במצוי וכיון שבידו לילך לפנים חיישינן שמא דרס עוד א' כיון שחמתו בערה בו שהשאר נשמטו ממנו ומ"ש הטטו"ד שכ"כ הפרמ"ג בשם הב"ח דזה הוי ס' על הוא תמוה דאדרבה בב"ח מבואר להיפוך דכ' דהוי ס' על כיון דהכלוב הוי בחדר אחר וסיים בתשובה (סי' קמ"ז) וז"ל בודאי אלו הי' א' מבעבע דם היינו חוששין לכולם דאותו שמבעבע דם מראה לנו שהי' ברדליס בכלוב ועומדי' כולם בספק מאחר שאין להם להמלט מהכלוב ולהר"ן אפי' הרג אחד מהן היינו חוששין לכולם כו' עכ"ל הנה מבואר להדיא דמה שהתיר הב"ח דהוי ס' על היינו אם לא נמצא שום רושם בהעופות דאמרי' שלא הי' כלל בהכלוב אבל אם נמצא שפצע או אפי' הרג א' מהן שוב אמרינן דלא הוי ס' על דבודאי הי' בהכלוב דאל"כ הוי העוף משתמט לפנים ועשו"ת תועפה ראם (חיו"ד סי' ח') ולא נעלם ממני מ"ש בשו"ת חינוך בית יהודא שהובא בס' בל"י דנרא' ההיפוך מזה אך לכאור' דברי הב"ח נכוני' בטעמן. וביותר תקשה על הטטו"ד שכל עיקר יסודו הוא מדברי הב"ח ובאמת מבואר בב"ח להיפוך. ועמ"ש הב"ח החדשות (סי' כ') וגם מה שפי' הטטו"ד דברי הב"ח דטחור אין לו דריסה באווזים לא נהירא כלל. דאף שיש לדחוק בדבריו בסי' קל"ט לפרשם כמו שפי' הטטו"ד אולם בתשובותיו החדשות (סי' כ' וכ"א) מבואר להדיא דאפי' באווזים יש לו דריסה. וע"כ צ"ע לדעתי להתיר בנידון של הטטו"ד אך אם היו עופות חוץ לכלוב והרג אותן ואותן שבתוך הכלוב לא הרג בזה שפיר י"ל דהוי ס' על. וראיתי בשו"ת ס' יהושע (חיו"ד סי' מ"ח) שכ' דנרא' לו דהא דאמרי' קטע א' מהן נח רוגזי' היא דוקא כשקטע דעשה מעשה שכך חמתו אבל כשהרגו ולא חתך לא אמרי' דנח רוגזי' דלא לחנם אמרו בגמ' קטע בו' ע"ש ולדעתי נרא' להיפוך דכיון שראה שהבהמה או העוף העומד כנגדו נהרג ושוב אינו עומד כנגדו נשכך חמתו וראי' ממ"ש הטור סי' נ"ז בשם הרשב"א וז"ל שאין אומרים נח רוגזי' אלא כשהרג א' מהן אבל דרס ולא הרג אדרבה רוגזו יותר כו' ע"ש הנה שהרשב"א והטו נקטו בלשונם הרג ולא קטע ש"מ שהרג דינו כנקטע ומצאתי כן בשו"ת צ"צ (סי' ק') שכתב וז"ל דהא דאמרי' בגמ' דכד קטע לרישא דחד מינייהו נח רוגזי' לאו דוקא נקט לרישא אלא ה"ה הורגה ולא חתך לרישא נמי נח רוגזי' ולא חיישי' לשאר כבשים וזה פשוט הוא עכ"ל וכ"כ הפר"ח (סי' נ"ז ס"ק כ"ו) והכרו"פ שם הרי להדיא דה"ה הרג וע"ש בצ"צ שיישב למה נקטו בגמ' קטע דבזה יודע ודאי שמה ע"ש ומהתימה מהס' יהושע שנעלם ממנו כל זה וע"ש בס' יהושע (סי' מ"ז) שכ' שאם נמצא הכבש קרוע בטנה שלא יוכל שוב לברוח אף דלא מתה נח רוגזי' ע"ש ולדעתי לא נהירא דהעיקר תליא בהריגה וכמ"ש הטור והרשב"א וכ"ה בכל גדולי הראשוני' אבל אם נקרע בטנה וכדומה אף שלא יוכלו לברוח עכ"ז מתאמצת בכל עוז נגדו ומפרכסת בראשה ואבריה עדיין לא נח רוגזי' ומ"ש ראי' לזה דא"כ אמאי לא חיישי' בקטע א' שמא דרס מקודם אע"כ דמסתמא הראשון תקף בחוזק שלא תוכל לברוח ממנו עד דקטע לרישא א"כ ה"ה הכא כיון שאינה יכולה לברוח מסתמא זה הוא כו' ע"ש אינו ראי' כלל דזה דוק' אם הרג א' מהן אז אמרי' כיון שבא על עסקי נפשות דהא חזינן שהרג אותה אז אמרי' אלו הי' דרס מקודם א' בודאי לא הית' יכולה להנצל ממנו משא"כ היכא דלא הרג אותה אז אמרי' דלא בא על עסקי נפשות וכן משמע לי מתוך דברי הצ"צ (סי' ק"ה) שכ' דדוקא כשקרע בטנ' ומתה כו' ע"ש משמע דאם לא מתה אז אמרי' דלא נח רוגזי' ממה שקרע בטנ' אף שלא תוכל לברוח כנלע"ד

וראיתי להעיר על מה שחידש בשו"ת ח"ס חיו"ד (סי' ס"ג) כ' לשער דזאב א' לא יוכל לדרוס יותר מט"ו צאן ולכן בכה"ג לומר ניכבשינהו דהשנים האחרונים אסורי' נשער לפי ערך הצאן לפ"ע מ"ו צאן לזאב ע"ש. ולדעתי הוא תמוה לשער ט"ו צאן לזאב דמאין הרגלים ובאמת זה תלוי בכח הזאב והצאן. ומ"ש הח"ס ראי' משו"ת מהר"ם מלובלין (סי' ק"ד) ששם שיער במ"ה צאן שהי' ג' זאבים הוא תמוה שלא נזכר כלל במהר"ם מלובלין שהי' ג' זאבים ומש"ש רבים י"ל דמיעוט רבים שנים וע"ש שכ' דזאב א' אינו אונס ב' זאבים אונס כו' משמע קצה דהי' רק ב' וצ"ע

והנה בש"ס חולין (דנ"ג) מבואר דאסור למכור ספק דרוס' לעכו"ם שמא יחזור וימכרנו לישראל. ויש להסתפק אם גם באיסור דרבנן הדין כן. וראיתי בשו"ת נ"ב מה"ת חיו"ד (סי' קפ"ו וקצ"ג) שכ' בפשיטות דמותר דבאיסור דרבנן לא חיישי' שמא ימכור לישראל ומזה השיג על הטיו"ד (סי' פ"ו) שס"ל שגם בדרבנן הדין כן מדכתב כן גבי ביצת נבילה ובש"ס מבואר רק ביצת טריפה יעו"ש. ולדעתי הוראתו היא תמו' דבאמת כ"ה להדיא בתוספתא (פ"ג דחולין) אין מוכרין לעכו"ם ביצת נבילה וטריפה לעכו"ם. ויש לסייע לזה ג"כ מהש"ס חולין הנ"ל בההוא שרקפא דספק דרוסות כו' דחיישי' שמא ימכרנו לישראל. ובשו"ת משאת בנימין (סס"י פ"ז) כ' דס' דרוסה אינו אסור אלא מדרבנן דמה"ת אוקמוה אחזקה וא"כ מוכח דאף באיסור דרבנן אסור למכור. (והפרמ"ג בסי' נ"ג קיהה הרב' בדברי המ"ב ע"ש) ויש להביא ראי' ברורה לזה מירושלמי ערלה (פ"ג ה"א) דמקש' ע"מ דאמרו שם במשנ' דבגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק דאמאי לא ימכרנו כולו חוץ מדמי איסור שבו כדאמר רשב"ג גבי יי"נ ומתרץ תמן אין דרך בני אדם ליקח יין מן העכו"ם ברם הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן העכו"ם. והנה קושיות הירושלמי תיסוב גם על המשנ' דשם האורג מלוא הסיט משיער הבכור דידלק וע"כ צ"ל דחיישי' שמא ימכרנו לישראל. וכ"כ התוס' בזבחים (ע"ב ז') ובר"ן (ס"פ כל הצלמים) ובחי' הרמב"ן חולין (צ"ד א') יעו"ש דתירוץ הירוש' הוא על כל הנך דמבוארים במשנ' שם והנה צמר בכור אינו אסור אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' בחולין (ל"ז א') ובכורות (כ"ה א') והר"ש (פ"ג דערלה) והוא מהש"ס בכורות (כ"ו א') דהטעם דלמא משה' לי' וכמ"ש בנ"ב שם (וע"כ צל"ע על מ"ש רבינו הב"ח ביו"ד (סי' ש"ח ס"ג) על מ"ש הטור האורג מלא הסיט וכו' וז"ל הרמב"ם אסרו בסתם ומשמע אפי' לא עשה מעש' ציור וע' בב"י טעם מחלוקתן ויש להחמיר באיסור דאוריית' עכ"ל והוא מהתימה דמאי איסור דאוריית' יש הא אינו אסור אלא מדרבנן) וא"כ מבואר דגם באיסור דרבנן חיישי' שמא יחזור וימכרנו לישראל. וכן מבואר ממ"ש המרדכי (והובא ביו"ד סי' קי"ב ובת"ח כלל ע"ה) דאפי' פת עכו"ם דאינו אסור אלא מדרבנן אסור למכרו לעכו"ם שמא ימכרנו לישראל. וראיתי להפרמ"ג (בפתיח' לה' בב"ח) שחקר אי שרי למכור לעכו"ם היכא שנתערב בב"ח ונותן טעם בירקות וכתב דמבואר הוא בע"ז דף נ"ג בההיא כריא דחיטא דנפל עליו יין נסך דמוכח משם דמותר ע"ש. ובמח"כ לא ראה במרדכי (פ' כל שעה) שדחה זה דאין משם ראי' דמיירי מסתם יינם דהוי דרבנן אבל איסורא דאורייתא אסור למכור (וע' שו"ת נ"ב מה"ת חא"ח סי' ע' ובפר"ח א"ח סי' תס"ז) וע' בתפארת ישראל (בסדר מועד בדיני חמץ נוקשה) שתמה על הרמב"ם שנרא' לכאור' מדבריו דבגרעין א"א שיחמוץ חמוץ גמור דא"כ ארב' דטבע בחושתא דמקש' מזה מכלאים דאסור למכור לעכו"ם ורבא שרי לזבוני לחיטי לעכו"ם דהא התם דאורייתא והכא דרבנן ע"ש ויש ליישב זה דהא התוס' הקשו דלבטול ברובא ויש ליישב זה דחיטין חשיבי ואינם בטלים וא"כ לא הוי רק מדרבנן וא"ש. וראיתי בשו"ת ס' יהושע (חיו"ד סי' ס"ד) שהביא דברי הנ"ב הללו וכ' דיש לפקפק עליהם ולא ראה מכל מה שהבאתי דמוכח להדיא להיפוך מדבריו וע"ש בסי' מ"א מ"ש ע"ד הרמ"א ביו"ד (סי' ש"ז) דרשאי למכור לעכו"ם דהא העכו"ם יעבוד בו עבוד' ע"ש. ובאמת כבר קדמו בזה הח"צ בתשובותיו הנוספות (סי' ב') וע"ש שהקש' דהא יחזור וימכרנו לישראל. אך בזה כ' הס' יהושע דמיירי דקודם שחיט' ימכרנו לעכו"ם וישחטנו תיכף אך עוד הקשה הס' יהושיע דהא העור אסור בהנאה א"כ יש חשש שימכור העור לישראל וע"כ כ' דהמהרי"ל שממנו נובעים דברי הרמ"א ס"ל דהעור מותר בהנאה ובמח"כ לא ראה במהרי"ל סי' מ"ב דס"ל דהעור אסור בהנאה. אך קושיתו בלא"ה לק"מ דהא העור לא יהי' אסור בהנאה רק כשיהי' טריפ' ואם כן מוקמינן לה בחזקת כשרות דלא תהי' טריפה דרוב בהמות כשירות נינהו ועמ"ש הש"ך שם ועשו"ת נ"ב מה"ת חיו"ד סי' י"ג שהאריך להקשות על הרמ"א סי' נ"ז שכ' ימיתנו קודם דהא ניתוסף בו איסור נבילה ואין עושין סחור' בנבילות ע"ש. וי"ל זה דהנה הבית הלל (סי' כ"ג) הקש' על הרמ"א שכ' דימיתנו קודם דאמאי לא חייש למ"ש רש"י בע"ז (י"א א') דאסור לגרום לבהמ' איסור נבילות וע"כ פי' דברי הרמ"א דימכרנו קודם ואח"כ ימיתנו וע' פר"ח בק"א ובת"ש שם ולפ"ז א"ש גם קושיות הנ"ב [והן אמת שדעת האחרונים שלהלכה לא קי"ל כרש"י רק כהתוס' שחולקים עלי' ולא כהב"ח בא"ח סי' תקנ"א שחשש לדעת רש"י. וא"כ לא קש' קושיות הבית הלל. ומ"ש במאמר מרדכי (סי' פ"ו) דבשו"ת מהר"ם די בוטין פסק כרש"י ע"ש הוא מהתימה דהמעיין בשו"ת מהר"ם די בוטין (סי' ה') מבואר דפסק דלא כרש"י והתם טעמ' אחרינא דחשש לגניבת דעת דעכו"ם דהוא סבר שמכר לו כשירה ע"ש] וע' במ"א (סי' ת"מ סק"א) שכ' בחמץ של ישראל שנאסר לאחר פסח אסור להישראל ליתנו לעכו"ם שמא יחזור וימכרנו לישראל אף דחמץ לאחר פסח אין איסורו אלא מדרבנן וכ' דכ"ה בהגמ"יי סוף ה' חמץ וראיתי בשו"ת גור ארי' יהודא חא"ח (סי' צ"ב) שכ' ע"ז דלא נמצא כן בהגמי"י ונעלם ממנו דברי ההגמי"י בסוף ה' חמץ אחר דיני הגעלה כ' וז"ל אע"פ שקנסא קניס כו' ויזהר שלא ליתנו לעכו"ם כו' שלא ימכרנו לישראל אחר ע"ש מבואר כדברי המ"א ומה שהקש' דהא המצוה מוטל על כל ישראל ומה פעל זה שיפסיד מעות ע"ש י"ל דפשע שלא מכרו לכן מוטל עליו יותר וא"כ מבואר דגם בדרבנן הדין כן (ועיין חי' הריטב"א יבמות (פ"א א') שכתב על ההיא דמי שהי' לו חבילי תלתן ונתערבו באחרים כולן ידלקו וז"ל פי' ואפי' נתערבו באלף דסבר ר"מ דחבילי תלתן דבר שבמנין הוא ולא בטלי ולא מצי למימר שימכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבהן לפי שהן דברים הנקחין מן העכו"ם ושמא יחזור וימכרנו לישראל וכ"ה בירושלמי עכ"ל