עמודי אש קלח

הר"ד ערמא"ה (דס"ג ע"א) דכל יתיר כנטול. מבואר מזה דגם בדברים דלאו טריפו' יתיר כנטול

ובזה מיושבין דברי הבאר שבע לכריתות [דמ"ו ע"א] שכ' ע"מ דאמרי' גבי קטורת דאם חיסר א' מכל סמניה חייב מיתה. דה"ה אם יתיר א' מסמניה חייב וראיתי להא"ר (סי' קל"ב סק"ה) שתמה עליו דא"כ למה הוצרך לומר דאם נתן בה דבש פסולה תיפוק לי' דה"ל יתיר ועוד דא"כ למה נקט פסולה תיפוק לי' דאיכא חיוב מיתה ע"ש ולהנ"ל א"ש דהב"ש שכ' דה"ה יתיר הוא ג"כ מטעם חסר דכל יתיר כנטול דמי והיינו כניטלו שניהם וע"כ בנתן בה דבש ליכא רק איסורא דדוק' באיכא ב' סמנים חייב מיתה דהוי כאלו לא היה אותן הסממנין משא"כ גבי דבש לא שייך לומר כל יתר כנטול וע"כ ליכא רק איסורא (וע' פענח רזא פ' תשא כ' ואם נתן בה דבש פסולה וא"ת תיפוק לי' משום ריבוי סמנים וי"ל דריבוי סמנים אין בו חיוב מיתה דהא דמרבה במעלה עשן חייב היינו משום דאין בו צורך מצוה דא"צ רק כ"ש עכ"ל משמע מזה דלא כהבאר שבע) וא"כ הי' נראה דצדקו דברי הא"ר דיתיר תיבה פסול (וע' שו"ת מהרש"ל סי' ע"ג שכ' דאם נמצא בס"ת אות או תיבה כפולה פסולה הס"ת ובשו"ת נ"ב מה"ק חיו"ד סי' ע"ד כ' דליתא וראי' מדכתבו הפוסקים דלהכי אסור לנקוד הס"ת משום דאינו עושה עפ"י המסורת ולא כ' דאסור בלא"ה ש"מ דמותר בתיבו' כפולות ע"ש ובבית אפרים שם השיג עליו ביתר תיבות וביתר אות מודה לי' דמותר ולכאורה היה נ"ל דזה פלוגתא דרבוותא דלפ"ד ר' ירוחם ההובא בב"י יו"ד [סי' רע"ד] שכ' טעם הפסול משום דאינו עושה כמסורת ולפ"ז הי' נראה כהנ"ב דכשירה בתיבה כפולה משא"כ לפמ"ש הרשב"א במיוחסות סי' רל"ה וכ"ה בשו"ת הריב"ש (סי' שפ"ו טעם הפסול משום דאין לך אלא כנתינתו מסיני לפ"ז פסול בתיבה כפולה ואות כפול וע' בבאר שבע בסי' ל"ד וסי' ל"ח שכ' הטעם כנתינתו מסיני וא"כ אתיין שפיר דברי המהרש"ל ומצאתי בעזרת נשים (בשמות נשים אות ו') שהאריך בזה והביא דהרשד"ם סובר כהרש"ל ומהרי"ט ס"ל כהנ"ב וצל"ע על מש"ש דנקודה על התיבה מותר ותמהני שהוא היפוך משמעות הפוסקים ובבאר שבע מבואר להדיא דפסיל ולפ"ז קשה לי על הנ"ב שבמה"ת חיו"ד סי' קע"ז כ' הטעם דבעינן כנתינתו מסיני וא"כ למה הכשיר ביתיר תיבה או אות וע' בשו"ת גור ארי' יהודא שהשיג על הנ"ב מט"ז יו"ד סי' רע"ו וש"כ שם דאפילו לנקוד שריטות אסור ע"ש בחיו"ד סי' ע"ז ולק"מ דהא הנ"ב פי' שם דברי הט"ז סי' רע"ד שלא יסתרו דבריו דמשנה המסורת במה שמנקד ע"ש וא"כ שוב לא קשה מסי' רע"ו ג"כ דהא מחד טעמא הם וכמו שרמז הט"ז שם וא"כ כיון שכתבנו דבכל דברים אמרי' כל יתר כנטול א"כ שבה ראיות הטטו"ד מההוא דזבחים לאיתנה. אולם לכאורה היה נרא' דבהא דאמרי' ביתר אבר דכניטל דמי היינו דוקא כשנמצא ב' איברים שוים אבל כשנמצא רק אבר אחד ואצלו נמצא בשר שאינו כתמונת האבר לא אמרי' בזה כל יתר כנטול דמי וא"כ בכהן הדיוט ששימש בבגדים ככהן גדול לא אמרי' כל יתר כנטול דמי דהא אינו דומה לאותו הבגד שצריך לילך. וא"כ א"ש בזה מה שהמחבר הזה בס' סת"ם ה' קה"ת סי' ט' הוכיח מהברייתא הזאת דאיתא התם אי מההיא ה"א חסר אבל יתיר לא קמ"ל וע"ז הקשה דמה"ת חסר אבל יתיר לא אע"כ דלא אמרינן כניטלו שניהם וא"כ יהיו דברי הברייתא סותרים זה את זה. ולהנ"ל א"ש דדוק' ב' אבנטים או ב' מכנסיים בזה אמרינן כל יתר כנטול דמי אבל לא בכהן הדיוט שלבש בגדי כה"ג אולם המעיין בש"ס יראה דהאי כללא אינו נוהג ביתיר בגדים. ובעירובין דק"ב ובזבחים שם מבואר דדוקא ג' על ג' או בעשאו לנוי ואם לאו אינו חוצץ (וע"כ לא ידעתי מה שתמה במטפחת ספרים ח"א די"ב ע"א סי' קט"ז) ע"ד הזוה"ק ויקרא דף ב' ע"א דאיתא התם אמר ר' יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוי עאל דאי ימות התם יפקוה מלבר וע"ז תמה דהא הוי יתיר בגד ולא ידעתי מאי קשיא לי' הא קאמר שנקשר ברגלו דהוא אינו מקום בגדים ער"מ ה' כלי המקדש פ"י ה"ח שכ' כגון שכרך על אצבעו או על עקבא כו' ואז בעינן שיהיו לנאותו וזה לא היה בהחבל והן אמת שבזוה"ק פ' אחרי דס"ז ע"א איתא שהי' של זהב עכ"ז כיון שלא נעשה לנאותו לא הוי יתיר בגד וע"ש במ"ס בח"ב ד"ל ע"א מ"ש ע"ד הגינת אגוז וע"כ אין להביא ראי' מזה לזה. ומה שהקשה שם בטטו"ד מטלית בת ה' ע' מ"ש הפרמ"ג בסי' י' והבן

הנה בשו"ת נאות דשא [סי' קכ"ז] פסק בבהמה שנקב חצר הכבד שלה ונסרכה ושחטה דהחלב של תוך ג' ימים אסור דאמרינן דקודם שנסרכה טריפה גמורה הוא רק כשנסרכה חוזרת להכשרה ומקודם דין טריפה יש לה ועיקר הוכחתו הוא מדברי הרא"ש פ' בהמה המקשה שהביא דברי הרמב"ן שהתיר בבהמה שנחתך במקום צומת הגידין ואח"כ נחתך כל הרגל דחוזרת להיתרא והביא ראי' מסירכא והרא"ש דחה דאין לדמות דבר שנעשה בעצמו לדבר שנעשה ע"י אדם וא"כ מוכח דסברי דסירכא דין טריפה יש לה דאל"כ מאי ראיה היא הא בצומת הגידין בודאי היא טריפה אע"כ דהרמב"ן והרא"ש סוברים דסירכא טריפה היא ואח"כ חוזרת להכשירה ולכן החלב אסור עכת"ד. ולדעתי אין ראי' כלל מהרמב"ן והרא"ש דהנה בחי' הרמב"ן לחולין [ע"ו א'] אחר שהביא הראי' מסירכא סיים אלא דהתם מתחלה פסול החוזר להכשירו ומעצמו היא אבל זו כל זמן שהיא נטולת הגידין טריפה ולוקין עליה עכ"ל. הנה מבואר מדבריו להדיא דבסירכא אינה טריפה גם קודם שנסרך להדופן דהא להדיא חילק בין נטולת הגידין דשם טריפה עליה משא"כ בסירכא וצ"ל לפ"ז דהראיה כך היא דכי היכא דבסירכא אף שמקודם שנסרכה במעמד שעומדת אז אין ראוי להיות כשירה עכ"ז כיון שנסרכה אמרי' דנתרפאת וכשירה ולכן מותרת גם מקודם כיון דבלא מעשה רק מעצמה תסרך בודאי לכן מותר' דאגלאי מילתא למפרע דעומדת ליסרך ולא תהי' טריפה אבל אם נימא דטריפה אינה חוזרת לכשרותה א"כ מה בכך שתסרך אחר כך הא טריפ' אין לה היתר אע"כ דטריפה תוכל לחזור לכשרותה וא"כ ה"ה בניטל אח"כ כל הרגל תחזור לכשרותה רק החילוק דהכא כיון שצריך מתחלה למעש' אדם לכן שם טריפה עליה אבל גבי סירכא כיון דאינו מחוסר אלא זמן לכן גם מקודם אינה טריפה כיון דבודאי תסרך אח"כ וזמן ממילא קאתי והרא"ש חולק ע"ז ואמר דאין ראי' כלל מסירכא דהכ' גבי צומת הגידין כיון שצריך מתחלה מעש' אדם ושם טריפה מקודם עליה לכן באמ' אינו מועיל מה שיעשה אח"כ המעש' ולא דמי לסירכא דאינה מחוסרת מעש' לכן מותרת וא"כ בין להרמב"ן ובין להרא"ש שניהם מודי' דבסירכא גם מקודם היתר גמור הוא. וגם מהתוס' חולין (מ"ו ב' ד"ה היינו) שכ' דעדיין לא נסתם שדקדק מזה הנאות דשא הרואה יראה דדיקדוק חלוש הוא ויתכן להיו' כוונתם דכיון דעדיין לא נסתם יוכל להיו' מאותן שלא יסתמו אח"כ אבל אותן שנסרכו גם למפרע מותרין וא"כ אין ראי' מדבריה' וא"כ כיון דאין ראי' מהתוס' והרא"ש וברמב"ן מבואר כמעט להיפוך אין לנו לחדש טריפות מעצמינו והן אמת שהכה"ג בסי' מ"א כ' בשם מורו הרב דניקב חצר הכבד אף שנסרך אח"כ טריפה והפרמ"ג בסי' מ"א במ"ז סק"ט כ' דנראה דהיא המהרי"ט ובאמת מצאתי כן בשו"ת מהרי"ט (חיו"ד סי' ח') ע"ש שכ' דדוקא בסירכא מותר ולא בניקב ונסרכה ולדבריו אסור הבהמה והחלב אך כבר כ' הפרמ"ג שם דכל הפוסקי' כ' דמותר וא"כ הבהמה מותר' ולפ"ז גם החלב מותר. ושוב ראיתי בשו"ת טטו"ד מה"ת סי' ו' שהסכים ג"כ דהחלב מותר יעו"ש וכן יש להורות

בשו"ת טטו"ד מה"ת סי' ט"ז כ' על מ"ש הפוסקי' דאם נימק הלשון עם הטולטלת דטריפה וז"ל והנה מ"ש רו"מ מהו הוי מטילטלת הנה לדעתי הכוונה היא מקום העב שבלשון והוא סוף הלשון עכ"ל ובמח"כ לא ראה בדברי הרוקח (סי' שצ"ח) שממנו מקור דין זה שכ' וז"ל נימק הלשון עד הטולטלת פי' ערלת הגרון כשר אבל עם הטולטלת טריפה עכ"ל ומזה מבואר דאם נימק הלשון לבד אף אם העב שבלשון ג"כ נימק כשר רק אם ערלת הגרון ג"כ נימק אז טריפה וע' בתב"ש טעם הדבר ומ"ש עוד שם בטו"ט ע"ד שו"ת פרי הארץ שהביא העקרי דינים שאם הי' בהלשון ג' לשונות דטריפה רק אם הם בשורש א' וכ' דזה כ' רק לשיטת רש"י וע"ז כ' הטטו"ד דבודאי ט"ס הוא וצ"ל להרוקח. ובמחכ"ת אינו כן ובאמת צ"ל לרש"י וכוונתו דלשיטות רש"י דס"ל כל יתר כנטול אחר עמו אז טריפה משא"כ לשאר שיטות דהוי כאלו ניטל היתר לבדו כשירה וכ"ה בפרי הארץ (סי' ו') שכ' וז"ל לשיטת רש"י שהביא הפר"ח סי' ל"ה ס"ק י"ב עכ"ל א"כ נראה בעליל דכוונתו למ"ש ומש"ש הטטו"ד דלפי שטעם הטריפו' הוא שאינה חיה בלא המראה והלעטה לכן כשר ביתר לא נהירא כן מכמה מקומו'. והעיקר כהפרי הארץ וע"ש שכ' שכן מורין בירושלים

בשו"ת טטו"ד מה"ת סי' קנ"ה תמה על ע"ש הפר"ח [בסי' מ"ו ס"ק י"ג] בשם הרדב"ז בכרכשתא שנמצאת נקובה ועליה חטוטרות והי' העור שלם והכשירו דזה דוקא למאן דסובר דדק היוצא מדקין כשר אבל לדידן דס"ל דבלא הפ"מ טריפה ה"ה בנידון הזה. ולדעתי צדקו דברי הרדב"ז והפר"ח דאין זה שייכות כלל לדין דק היוצא מן הדקין דזה דוקא כשיוצא דק בפ"ע ואפילו מהאמצע משא"כ בנ"ד דהיה ניקב ועליה בועא וניכר שהבועא הוא משום שהעלה קרום מהנקב והעור הוא מהדקין בעצמו רק מחמת שהיו ניקב הוגבהה העור וא"כ מה זה ענין לדק היוצאת בפ"ע וע"ש ברדב"ז ח"ג סי' תע"ז מבואר כמ"ש והדין הזה כשר גם לדידן אף בלא הפ"מ (וע"ש ברדב"ז סי' תס"ט מבואר שם דלא פשיטא לי' דדק היוצא מהדקין דיהי' כשר וא"כ עכצ"ל כמ"ש) וראיתי עוד שם בטטו"ד שכ' וז"ל והנה מלשון הרדב"ז הנ"ל שכ' עוד ונקלף כל השומן שעלי' ולא הי' שום רושם ונקב כלל מוכח דאם היו רושם נקב תחת השומן הי' טריפה ולכאורה קשה מה בכך דהוי רושם תחת השומן הא השומן סותמו וכשר מוכח דס"ל כדעת הבאר עשק שהביא האחרונים דבמקום דאין דרך להיות השומן אין שומן סותם כשומן הבא מרוב פיטום אינו סותם ולכך הוצרך הרדב"ז שלא יהי' רושם ניקב תחת השומן וא"כ כיון דדעת הרדב"ז מוכח כן יש להחמיר כן דאינו סותם השומן רק במקום דדרכו להיות תמיד עכ"ל ובמח"כ הא ליתא ולא מוכח מידי מהרדב"ז דהא הכא בחלחולת עסקינן דהרדב"ז נשאל שם על הטבחיא ובזה מבואר להדיא בש"ע סי' מ"ו ס"א והוא מש"ס חולין דמ"ט דחלב שעל טבחיא אפי' טהור אינו סותם א"כ לא מוכח מידי דהרדב"ז יסבור כהבאר עשק (וע' בפר"ח בק"א לסי' מ' ובמל"מ פ"ב מה' שגגות) והנה בדין אם נמצא מחט בקורקבן ויש עליו שומן והמחט עובר קצת בתוך השומן נראה ודאי דטריפה דבשומן דהוא דק ורך אמרינן כיון דהמחט עבר במקצת השומן עבר בכולו וכמ"ש הש"ס בסי' מ"ח בשם התה"ד דבאבר דק אמרינן דתופס בכולו וכ"כ הפתחי תשובה