עמודי אש קלו

בעינן מן המוקף ע"כ מהני בי' מחשבתו שלא לפטור רק מה שיחשוב עליו משא"כ בחלה מעיסה שנילושה ביחד דא"צ מן המוקף וע"כ דא"צ לתרום מזה על זה רק כיון שקורא שם חלה ממילא נפטר כל העיסה דאם הי' צריך לחשוב מזה על זה אז הי' צריך להיות מן המוקף כמו בתרומה עכ"ל מבואר הטעם דכמו דא"צ מוקף א"צ מחשבה ולא קשה מתרום את הגורן דההוא מיירי בא"י דצריך מוקף ואף שבהא לא קיי"ל כהמקור חיים ובחושב שלא לצאת לא מהני וגם הוא בעצמו חזר בו בדרך החיים עכ"ז בסתמא מהני שלא צריך מחשבה. והנה הסברא הזאת מבוארת ג"כ בשו"ת מ"ב סי' א' וז"ל מ"מ אח"כ כשמפריש החלה מהעיסה הנשארת יפטור גם זה שלקח לשאור בכל מקום שהוא שהרי לא בעינן מן המוקף היכא שנילושה בבת א' מדאמר שמואל כו' עכ"ל מבואר דמדמה זאת למוקף וכשם שא"צ מוקף כן א"צ מחשבה. הן אמת שהדמיון הזה הנני נבוך בו דמה דמות זה לזה וצ"ל הכוונה כמו דהקילו דא"צ מוקף כן הקילו דא"צ מחשבה

סימן י' מה שהשבתי לעיר לידווונקע

ע"ד שאלתו בפרה שחלתה ועכו"ם אומן דקר אותה במרצע קטנה למעלה בין הצלעות וספק אם ניקב לחלל והתיר מע"ל החלב מהפרה ושאל אותי אם טב הורה. לפי דעתי הוראתו נכונה דהנה נראה דזה הוי רק ספק טריפה אם ניקב בודאי לחלל דהא דעת כמה ראשונים דפסק ההלכה כרבה בר רב הונא בחולין (ד"נ ע"ב) דאמר מפרעתה הוי כרס הפנימי והשאר הוי כרס החיצון ולדידי' בין הצלעות הוי כרס החיצון ולא מיטרף רק ברובא וכמבואר בחי' הרשב"א בחולין שכ' ושאר הכרס שהוא נגד הצלעות והשדרה ברובו דהיינו כרס החיצונה עכ"ל והנה כן פסק הבעה"ע (בערך כרס) שכ' ומסתברא כרבה בר ר"ה דלא כריב"ח דהא רב אשי ס"ל כותי' עכ"ל (והוא ט"ס דהא אדרבה רב אשי לא ס"ל כן ונראה דצ"ל דהא אמימר ס"ל כותי' וכ"ה בבע"ה בערך בשר ובנתיבות שמואל לא הרגיש בזה) וכן פסק הרמב"ן וכמ"ש בשמו בחי' הרשב"א שם ובתהה"א (בית ב' ש"ג) וגם הרשב"א בחי' הסכים כן לדינא אלא שבתהה"א שינה את טעמו וכ' דיש להחמיר בשל תורה מבואר דהוא רק חומרא וגם רש"י שפסק בחולין (ד"נ ב' ד"ה מאי) שפסק כריב"ח כ' דעבדינן לחומרא מבואר דמחמרינן בזה והוי רק ספק ולא שההלכה בודאי כן (ובספרו הפרדס סי' רי"ז כ' דאין אנו בקיאין איזה כרס הפנימי ואיזה כרס החיצון וצע"ק) וגם הרא"ש שפסק לחומרא מבואר מדברי' דהוא רק מצד המנהג שכ"ה ברמזים שם פא"ט סי' ל"ג שכ' ונהגו להחמיר. וראיתי במרדכי פא"ט (סי' תרכ"ו) שכ' שהאלפסי ור' חננאל פסקו כריב"ח והנה מ"ש כן בשם האלפסי הוא לכאורה תמוה דהא רב אלפס הביא ב' הדעות ולא הכריע וכ"כ הרשב"א בחי' ובתה"א שהאלפסי לא הכריע והיא תמוה לכאורה ויש לומר בדעת המרדכי דנראה לו מדכ' האלפסי על פסקא ובשר החופה את רוב הכרס ברובו בין ברוב קרוע בין ברוב ניטל ולא כתב דהוא איבעיא דלא איפשטא וכבר העיר בזה המעי"ט (פא"ט סי' ל"ט) ומזה שפט המרדכי דהאלפסי פסק כריב"ח וא"כ לפ"ז נפשטה האיבעיא דהא רוב החיצונה המבואר במשנה הוא בבשר החופה את רוב הכרס מבואר דגם ברוב נקרע נמי מיטרף וא"ש (ועכ"ז לדעת הרשב"א י"ל דס"ל דאינו מוכרח כל כך די"ל שמפני שהרי"ף לא הכריע אם הלכה כריב"ח או לא לכן לא כ' דכאן הוי ס' דאולי הלכה כריב"ח דהוי כעין ס"ס לחומרא) וגם מ"ש המרדכי דר"ת פסק כריב"ח ואחרי' נמשך הכ"מ (פ"ט מה' שחיטה ה"ה) והיש"ש (פא"ט סי' ס') אני תמי' דבא"ז ה' טריפות (סי' תי"ד) כ' דר"ח פסק כאמימר וצע"ג. עכ"פ מבואר דהבעה"ע והרמב"ן והרשב"א בחי' ור"ח לפי דעת הא"ז פסקו כרבה בר רב הונא וגם רש"י והרא"ש והרשב"א בתהה"א פסקו רק להחמיר בשל תורה וא"כ בודאי לא הוי רק ס' טריפה וכ"כ הפרי תואר (סי' מ"ח סק"ד) דהוא רק ס' טריפה ותמה שם על הר"מ שכ' הכרס שניקב טריפה ולא כ' דהוי ס' ורצה להעמיס כן בלשון הר"מ דהיא רק ס' ובאמת נודע דהר"מ דייק בלשונו ובעיקר קושיתו לא ידענא מאי קושיא דמי ליכא ר' אפרים שהביא דעתו הבעה"ע דפסק כריב"ח מטעם דרב אשי ס"ל כן וכן דעת הר"מ ולק"מ. וראיתי להפרי תואר שם שכ' וז"ל והך דאמרינן בש"ס דנ"ב כדבעי אהך דאמר שמואל בשר החופה כו' ופשיט לי' מריב"ח ליכא לאוכיח' מינה דהכין סביר דאולי חדא דזמינא לי' קאמר הש"ס וה"ה דהוי מצי למימר כרבה בר רב הונא עכ"ל ולא זכיתי להבין דברי קדשו דאיך הוי מצי למימר דתפשוט מדרבה בר רב הונא כו' דהא לדידי' ליכא הוכחה מהמשנה דלדידי' כרס החיצונה הוא הכרס שאינו נגד המפרעתה ובשר החופה את רוב הכרס לא נזכר במשנה כלל ובאמת בתה"א הביא זה לראי' דהש"ס ס"ל כריב"ח ודברי הפרי תואר תמוהים ואף דכתבתי שהר"מ ס"ל כר' אפרים דהוא ודאי טריפה עכ"ז יש נגד זה רוב הפוסקים דס"ל דהוי רק ס' וגם יש מהם שמקילים בודאי ע"כ לא הוי רק ס' טריפה. וע"כ תמי' לי על הפרמ"ג בש"ד סי' מ"ח ס"ק ד' שכ' דכל הפוסקים פסקו בודאי כריב"ח ע"ש והא ליתא וכיון שבררנו שהוא רק ס' טריפה גם אם בודאי הגיע לחלל ע"כ בנ"ד דיש עוד ס' אם הגיע לחלל מותרת גם הבהמה ומכ"ש החלב ומצורף לזה עוד ע"ש בשו"ת שואל ומשיב (ח"ג סי' פ"א) דכשנוקב אותה אומן הוא קיל דאינו כואב לה כל כך והן אמת שמ"ש בטוב טו"ד (סי' קס"ב וסי' קע"ב ובהשמטות סי' מ"ז) דגם כשניקב בודאי התיר מטעם ס"ס דשמא הגיע רק בשוה לבשר יש לפקפק הרבה על ס"ס זו וגם מ"ש בסי' קע"ב דיש ראי' לדעת המגיה ממ"ש הר"מ דאין לך דבר שיסתום אותה וקשה דהא הטחול הוי סתימה וכמו שהקשה הט"ז אע"כ דהוא סובר כהמגיה הוא נגד כל הפוסקים שסוברים בדעת הר"מ שפסק כריב"ח כמבואר בתב"ש וכ"כ הר"מ אלשקר סי' מ"ז וקושיותו כבר תירצו בט"ז והפלתי כ' דבלא"ה איכא חלב המכסה את הקרב דמפסיק בין כרס לטחול אולם בנ"ד איכא שפיר ס"ס וגם לחוש שמא ניקב א' מאיברים הפנימים איכא ס"ס ובפרט באומן לא חיישינן כלל וכמבואר בשו"ת תפארת צבי (חיו"ד סי' ס"ט) וכן האריך בזה בשו"ת מים חיים חיו"ד סי' ג' ע"ש ע"כ לדעתי טוב הורה

סימן יא

וראיתי לבאר איזה פרטים בה' טריפות. הנה בשו"ת פרי תבואה (סי' ל"ח) כתב הדבר ברור אצלי לדבר נגד מלכי רבנן ולא אבוש דכל מה שהטריפות בו מצד שסופו לנקוב אינו טריפות ודאי רק ספק טריפות דודאי אם עדיין לא שלטה הלקותא בו הוא עדיין מחוסר מעשה הפעולה שתינקוב כו' וא"כ איכא ספיקא שמא לא שלטה הלקותא ולדעת הרמב"ם דס' דאורייתא מדרבנן לחומרא אינו אלא טריפות דרבנן עכ"ד. ולדעתי הדברים האלו ישתקעו ולא יאמרו דלדברי' נפחתה הגלגולת כסלע דהטעם משום שסוף הקרום ליפסק וכן סירכא שלא כסדרן שהטעם משום שסופו להתפרק וכן חצר הכבד שניקב שהטעם משום שסוף הכבד לינטול בכל אלו להר"מ לא יהי' אלא מדרבנן וגם לדידן אם יהי' עוד ס' יהי' מותר מטעם ס"ס ומבואר בכמה דוכתי ההיפוך מזה אין מן הצורך לבארם. וכן טריפות הכבד דלהרשב"א הטעם משום שלבסוף תינטל המרה ואם יהי' ס' אם ניטל הכבד יהי' מותר וכן להרנ"ש שסובר דניטל הטחול טריפה משום שסוף הכרס ובני מעים לינטול וכן להסוברים דלקתה הכליות הוא משום בני מעים בכל אלו אם יהי' ס' יהי' מותר מטעם ס"ס וההיפוך מבואר בכל הפוסקים ולדברי' מאי מקשה ר' יוסי בן המשולם בחולין (כ"ז ב') מעשה בעינבול בא' שנפחתה גלגלתו ועשו לו חידוק של קרויה וחיה דדלמא לא שלטה הלקותא דהא לדעתו אינו אלא ס' והנה ביש"ש (פא"ט סי' פ') כ' דאם חי יב"ח מהני דחז"ל על הרוב דברו דברוב ישלוט הלקותא ולפעמים לא ישלוט הלקותא ובאותו הרוב ששולט הלקותא הוא תיכף טריפה בודאי דלכן לשיטתו מהני י"ב חודש מיום שנולד הטריפות. ע' בית אפרים (סי' ל"ט ס"ק קצ"ו) ובקונטרס הראיות (סי' כ"ו) ושו"ת נאות דשא (סי' ע"ה וקכ"ז). וא"כ לפי דברי היש"ש גם להר"מ הוי דאורייתא דהרוב ישלוט בהן הלקותא. ולכן אם יש ספק לא מצרפינן לס"ס וגם בזה חולקין התב"ש והאחרונים (בסי' ל') וע' פלתי (סי' י') דמשעה הראשונה לא יוכל להוליד אבל לומר כדברי הפרי תבואה דהוא ס' הוא מהתימה לומר כן ומ"ש לפרש כן בדברי הפר"ח (סי' מ"ב סק"ה) שכ' דאע"ג דאמרינן כל שסופו לנקוב כנקוב דמי אין זה אלא היכא דאיכא ריעותא אבל במידי דמיטרף ע"י קוץ או מחט כל כמה דלא מינקב אין כאן ריעותא והבין הפרי תבואה דזה שכ' הפר"ח דאין זה אלא היכא דאיכא ריעותא היינו שהתחיל הריעותא לשלוט וכל כמה שלא שלטה הריעותא אין כאן טריפות ומזה הביא ראי' לדבריו וכ' דאע"ג דלשון הפר"ח מגומגם קצת לפ"ז כ"ל דכוונתו כן. ובאמת חס לן לייחס להפר"ח הכוונה הזאת. וכוונת דברי הפר"ח המה ברורים ופשוטים דבכל הני דאמרו חז"ל דאסורין משום שסופו להתפרק אמרינן דשלטה בהן הריעותא ובודאי יהי' סופו להתקלקל משא"כ בדין של הבה"ג (בסי' מ') דיש מחט דאמרינן שסופו לנקוב אבל כל כמה דלא נקב אין כאן טריפות כלל דדוקא בחולי שנתחדשה בגופה אמרינן הך סברא ולא בקוץ או מחט. וע' בלבוש ס' מ' שכיון ג"כ לסברא הזאת ואין כאן ראי' כלל מהפר"ח. ומש"ש דא"כ בהמה העומדת ברפת עם שור המועד יהי' טריפה דבודאי סופו לינגח כו' לא דמי כלל דכאן יש דבר חולי המתחדשת בגופה אבל כאן הוי דבר נפרד וז"ב דלא כהפרי תבואה

והנה בשו"ת טטו"ד (מה"ת סי' ז') כ' דהא דאמרינן בכ"מ דאם הבשר רע ונימוס הוי כניטל לא הוי אלא היכא דהטריפות מצד עצמו אבל היכא דאין הטריפות מצד עצמו לא אמרינן כן. וכן כ' עוד שם בסי' ט"ו. ולדעתי אין לסמוך ע"ז וראי' מדברי הרמ"א (סי' מ"ג ס"ב) שכ' בטחול אם לקתה בשינוי בשר דינה כניקבה והוא מדברי ההג"א והשערים דר"ש ן' חפני. והפרישה כ' בשם הרנ"ש דהטריפות דטחול הוא משום דסוף הכרס ובני מעים לינטול וכ"כ הפרמ"ג בשם הכנה"ג א"כ מוכח דגם היכא שאין הטריפות מצד עצמו הדין כן וכן מוכח מדברי הש"ע (סי' מ"ח ס"ה) בבשר החופה את רוב הכרס דאם נסמסמס דינו כניטל והב"ח כ' הטעם משום דסוף הכרס הפנימי לינטול וכ"כ הכנה"ג וע' בטטו"ד בהשמטות שהוא בעצמו פסק כהב"ח ומוכח דבכל מקום הדין כן ומהתימה ממנו שהוא בעצמו כתב בסי' ק' בטרפש הכבד דאם הבשר רע לא מהני סתימה דסופו לינטול ע"ש והא בטרפש הכבד אין הטריפות מצד עצמו ובעיקר הדבר קשיא לי ע"ז מש"ס חולין (ע"ז א') דמיבעי לן בנסמסמס העצם מהו אף דשם הבשר נתמסמס ולא העצם והוי אינו טריפות מצד עצמו ועכ"ז מיבעיא בש"ס אם אסור ודעת הטור בסי' נ"ה דהוי ודאי טריפה ולהתוס' והרשב"א הוי ספק מבואר דלא כשיטתו

וראיתי להעיר על מיש הפנ"י בחי' לכתובות (ע"ז ב' ד"ה מיתיבי) שכ' דאף האוסרין בגבינות שנעשו מבהמות שנמצאת טריפה היינו דוקא היכא שי"ל דהי' בתולדה דלית לה חזקת כשרות ואף אם חיה י"ב חודש לא הוית חזקה שנתבררה אבל בנמצא קוץ או מחט דבזה הוי חזקה דכשנולדה לא הי' הקוץ כ"ע מודים דהגבינות המה כשרים וראיתי בשו"ת פרי תבואה