עמודי אש קלג

דאיכא למיחש שמא הוצרך לפי שעה מאותו דבר הנפקד כגון אם פת הוא והלך במקום שאין פת מצוי דאיכא למיחש שמא ירעב ויאכלנו עכ"ל הרי שלא חשש הח"צ רק היכא שהלך למקום שאין פת מצוי אבל בסתמא לא חיישינן לזה ומוכרחין אנו לומר כן דאל"כ צא ופרנס לי הא דאיתא בש"ס ע"ז (ל"ט ב') דפת מותר בחותם א' ואמרינן התם פשיטא דלמאי ניחוש לה כו' וקשה הא איכא למיחש שמא לא הי' לו פה לאכול דהא מיירי בשולח ע"י שליח לפי שיטה הרבה פוסקים שהוא שיטה המחוורת וכמ"ש הפר"ח (בסי' קי"ח ס"ק י"ד) וכן ראיתי בשו"ת ב"ח החדשות (סי' ל"ב) שכ"כ וא"כ ניחוש שמא לא הי' לו פת. וכבר ראיתי להבית מאיר שנתקשה בזה והניח בקושיא אע"כ דגם זה מלתא דפשיטא דלא חיישינן שמא לא הי' לו פת דמהי תיתי נחוש לזה ורק בידוע שהלך למקום שאין מצוי שם פת וא"כ בנ"ד שלא נודע שלא הי' מצוי לו פת אדרבה במקומינו מצוי פת בודאי לא ניחוש לה. ומה גם שהעכו"ם אינו יודע האיך מנקרין המצות ואיך אופין אותן ומירתה שיכיר אותם הישראל ודומה למ"ש רש"י בתשובה בסי' קי"ח לגבי ניקור הבשר ומה גם דמשקלם הי' שוה דזה הוי סימן וכמבואר במהרי"ט שם וגם מה שמכיר השומן בט"ע מהני כמבואר בט"ז סי' קי"ח ס"ק י"ג בשם האגודה וכ"ה בב"ח שם ובשו"ת נחלת שבעה (סי' ע"ה). והנה יש לחקור הך טביעת העין מה טיבו. והנה הש"כ ביו"ד (סי' ס"ג סק"ז) כ' דבעינן שראה מתחלה החתיכה היטב. ובפלתי שם סק"ב כ' וז"ל והנה לא משמע כן בגמ' ותוס' חולין (דק"ה ט"ס וצ"ל דצ"ה) דאמרינן אמר רבא מריש ה"א סימנא עדיף מט"ע דהא מהדרינן אבידתא בסי' ולא מהדרינן אבידה בט"ע השתא דשמעינהו להני שמעתתא אמרי ט"ע עדיפא כו' והקשו תוס' בד"ה ולא וכו' דמה דלח מהדרינן אבידה בט"ע התם טעמא דמשקר ולת"ח באמת מהדרינן ותירץ הא דמהדרינן לת"ח היינו טב"ע גמור ולא טב"ע כל דהו והנך עובדא דגמ' לא הי' טב"ע גמור דאי בטב"ע גמור פשיטא מה צורך שאלה ומ"מ התירו בי' עכ"ל הרי דדעת התוס' להתיר בנידון הבשר שנתעלם מהעין אפי' בטב"ע גרוע והיינו שלא ראה אותו היטב כהנך אמוראי דאין דרכם לראותו מתחלה ולדקדק בשימת עין עליו וכ"כ הפוסקים וים של שלמה דזהו קרי ט"ע כל דהו דלא דקדק מתחלה ומ"מ הכשירו וזהו ברור דלא כש"כ עכ"ל. אולם אחרי המחילה מכ"ת צדקו דברי הש"כ דכן מבואר להדיא בחי' הרשב"א חולין דצ"ו ובר"ן שם דצריך שבעתן העין כמו גבי אבידה. ומ"ש הכרו"פ מדברי התוס' דס"ל דסגי בט"ע כל דהו וכ"ה ביש"ש. הוא תמוה דאדרבה מבואר ביש"ש להיפוך בחולין (פ"ז סי' כ"ו) אחר שהביא דברי הרשב"א שצריך שבעתן העין והביא גם דברי התוס' דסגי בט"ע כל דהו כ' וז"ל וצריך לחלק בין ט"ע שאין גמור לט"ע ולא שבעתן העין דלא שבעתן העין לא הו"ל היכרא גמור מעולם באותו ענין מ"ה לא מהני ט"ע אבל היכא דהו"ל מתחלה ט"ע אפי' אח"כ נשתנה הענין שאינו מכירו בט"ע גמור גבי ת"ח מהימן ואפי' לגבי אבידה מהימן לפי המסקנא דאמרינן דט"ע עדיף מסימנא א"כ ממילא הא דמהדרינן בטב"ע לצורבא מרבנן נהי דאיירי בטב"ע גמור אבל ה"ה דמהדרינן לי' אם אמר שיש לו בו ט"ע קצת דמ"ש מאיסורין מאחר שהוא מהימן ולא משקר עכ"ל היש"ש. הנה מבואר ההיפוך מדברי הפלתי ושגם התוס' שכתבו שסגי בט"ע שאינו גמור היינו שעתה לא הי' לו טב"ע גמור אבל שבעתן העין צריך וא"כ הוא להיפוך מדברי הפלתי (ומה שהקשה שם מדוע לא מהני באמת בת"ח בטב"ע כל דהו כיון שלא חשדינן אותו למשקר הנה לפי המסקנא באמת מהני בת"ח בט"ע כל דהו וכמ"ש היש"ש וכ"ה בשו"ת נ"ב (מה"ק חאה"ע סי' ל"ט) וע' בבכור שור בחולין שם שלא כתב כן וע"כ נתקשה בזה ולק"מ) ומה שלא מהני בלא שבעתן העין גבי ת"ח כבר כ' בחה"ר שם דלא משום דמשקר אלא דסבור להכיר ואינו מכירו וגם הלום ראיתי בשו"ת משכנ"י (חיו"ד סי' ל"ה) שגם הוא העלה דא"צ שבעתן העין ואין דבריו מוכרחין כלל דמה שנתקשה שם דא"כ גבי עגונה נבעי דוקא שבעתן העין ולא שראה אותו לפרקים ואמאי אינו מבואר בה' עגונות לק"מ דבפרצוף אדם דהורכב מכמה איברים בזה אפי' לא שבעתן העין עכ"ז מהני ע' שו"ת נ"ב מה"ת חאה"ע (סי' ס"ב) ולא בשאר דברים. גם מה שהקשה דאמאי לא מהני גבי צורבא מרבנן בלא שבעתן כיון דלא משקר לק"מ וכמ"ש בשם הרשב"א גם שאר דברי' אינם מוכרחים כלל. והנה הפר"ח בסי' ס"ג סק"ד כ' דבעינן טב"ע גמור אולם כבר האריך בנ"ב מה"ת שם להשיג על הפר"ח. וכן דעתו במהד"ק דסני בטב"ע כל דהו והכלל העולה דשבעתן העין לכתחלה בעינן ואח"כ סגי אם מכירו בטב"ע כל דהו. וע' בשערי דעה סי' ס"ג שהביא דברי הנ"ש שכ' בשם הרמב"ן דבעינן שידקדק יפה (ואינם דברי הרמב"ן כמו שחשב כמבואר ברמב"ן חולין ורק המה דברי הרשב"א) והוכיח דבעינן שבעתן העין. וכ' דבתוס' מבואר דסגי בטב"ע כ"ד אך א"א לומר כן דהא בש"ס ב"מ מפורש דהיכא דלא שבעתן העין לא מהני ע"ש וליתא דהרכיב ב' ענינים שבעתן העין מתחלה והט"ע שאח"כ. וכן הפרמ"ג בסי' ס"ג נראה שלא נחית לזה והרכיב ב' הדברים יחד (גם מש"ש דמבואר בר"מ שהלכה דטבעתן העין ליתא דהוא גורס מטבעתן העין) וראיתי בס' שבילי תורה באה"ע סי' קמ"ב סק"ו שכ' ע"ד הריב"ש שהובא בב"י שם שכ' דהוא מעיד ומכיר הגט בט"ע וע"ז כ' וז"ל וגם נראה דבטב"ע דוקא לצורבא מרבנן מהדרינן והגמרא סתמא קאמר שנים שהביאו גט אפי' הדיוטות כו' ואפשר דהריב"ש הכי קאמר בטב"ע בצורבא מרבנן או בסימן מובהק להדיוטות ע"ש ודבריו תמוהים ונעלם ממנו דברי הרמב"ן והראשונים דמאי דבעינן דוקא צורבא מרבנן הוא גבי אבידה משום חימוד ממון אבל גבי איסורא מהני אפי' להדיוט וא"כ הכא גבי גט דהוא איסורא שפיר מועיל טב"ע וזה ברור וא"כ בנידון דנשאלנו עליה כשרים המצות והשומן בלא חשש כלל

סימן ט מה שהשבתי לעיר קריוואזיר

קבלתי מכתבו ואשר ידרשני לבאר לו ג' ספיקות הנני לעשות רצונו (א') הקשה בש"ע יו"ד סי' נ"ו שכ' הרמ"א לשער בעוף בצוה"ג באצבע אגודל ותמהו האחרונים דזה לפי מאן דס"ל דבטדא דתורא הוא אצבע א' אולם לפי מה דקיי"ל דבטדא הוא ד' אצבעות צריך גם בזה עכ"פ ב' אצבעות וע"ז הקשה מעכת"ה דדלמא שיער מהרי"ל דבאגודל שוב ליכא הסימנים דרכוכי וכו' וא"כ ליכא נ"מ אם בטדא הוא אצבע א' או ד' אצבעות עכת"ד וע"ז אשיבהו ואציע דברי הפוסקים וממילא יתברר הדבר הנה המהרי"ל (ה' או"ה) כ' וז"ל ולמעלה מן הארכובה יש לו דין כמו הארכובה עצמה כדין צוה"ג עד כדי רוחב אגודל ובשור הגדול ד' אצבעות אבל משם ולמעלה אם נשבר העצם ולא יצא לחוץ בין בהמה בין עוף כשר עכ"ל מהרי"ל. והנה דבריו באו סתומים ולא פירש מנין לנו שיעור אגודל אולם מהרא"י גילה סודו וכ' בפסקי' (סי' קמ"א) וז"ל כאשר כתבת לי מצוה"ג דעוף אמת הגיד לך כו' שאני רגיל לשער כפי ראות העין כי סובר אני אחר שיש חילוק בין שור הגדול ובהמה דקה גדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו א"כ ה"ה בעוף לפי קטנו ואם מהרי"ל ז"ל שיער ברוחב אצבע באולי משום דהשיעור מבורר לעוף עביד לי' מלתא דפסיקתא עכ"ל מהרא"י. והנה הרמ"א בת"ח (כלל פ"ו סי' י') בהביאו דברי מהרא"י הוסיף בהם אחר שכ' כל עוף לפי גדלו שכל זמן שהם קשים הם צוה"ג וכ"ה בד"מ וכ"נ מדברי' בהגהותי' לש"ע. הנה מבואר מזה שהרמ"א פי' דברי מהרא"י ששיער בכל עוף לפי מה שיש בהם הסימנים דקשים כו' ומהרי"ל שיער באגודל דאז בכל עוף כבר לא נמצא בהם הסימנים וא"ש בזה מה שהקשה הפרמ"ג במ"ז סק"ז דהא הרמ"א פוסק בטדא הוא ד' אצבעות ולפמ"ש א"ש דאין זה ענין לכאן וכמובן. אולם באמת הוא תמוה לפרש כן בדברי מהרא"י דאם המהרא"י שיער בעוף לפי מה שהצוה"ג הם קשים וכו' א"כ שיער במישמוש היד ומאי למראית העין שכתב ותו דהא כ' שיש חילוק בשור הגדול ובהמה דקה גדול לפי גדלו כו' מה תלוי הגדול לפי גדלו בזה ומה ענין שור הגדול לכאן הא בשור הגדול לא משערינן לפי הסימנים רק ד' בטדא וגם מ"ש דמהרי"ל שיער באגודל דזה שיעור מבורר לעוף מניין לנו שזה מבורר שבאגודל לא נמצא בשום עוף כן ואם נימא דמהרי"ל ומהרא"י בחנו כן בכל העופות עכ"פ הי' להם לכתוב שנסו כן בכל העופות ולא לסתום כאלו הוא דבר הפשוט וע"כ נ"ל ברור בפי' דברי המהרא"י עפ"י מ"ש בשערי דורא (סי' פ"ו) וז"ל ולמעלה מן הארכובה עד כדי רוחב אגודל בעצם האמצעי הוא דין הארכובה וצומת הגידין וכו' ובשור הגדול הוי צומת הגידין עד ד' אצבעות מן הארכובה ולמעלה עכ"ל והנה הש"ד מיירי שם בסימן הזה בבהמה וצריך להבין מ"ש אגודל דהא בש"ס איתא ד' אצבעות גם מה שדייק אח"ז ובשור הגדול כו' וע"כ נראה לפמ"ש הפלתי (סי' מ"א סק"ד) דלכ"ע כל מקום שנאמר בש"ס תורא ולא נאמר בהמה אמרינן דתורא דוקא ושאר הבהמות המה לפי ערך ע"ש גם מבואר בש"כ סי' מ"ו ס"ק מ"ג) בשם הרוקח (סי' שפ"ה) דהיכא דלפי הערך אם בשור ד' אצבעות אז ב' אצבעות לשה וא' לגדי וטלה ע"ש ולהכי כ' בש"ד דכיון דאיתא בש"ס כאן ד' בטדא דתורא זהו בשור הגדול ד' אצבעות וזהו השיעור היותר גדול ועד כדי אצבע א' הוא דין הארכובה היינו השיעור היותר קטן בגדי וטלה דמשערינן לפי ערך וסובר הש"ד דאף דבש"ס איתא בדקה מהו כו' ומשערינן בסימנין היינו להקל דאף דלא יש לפי ערך אם לפי הסימנין כבר כלו הצוה"ג מכשרינן אבל מי שלא ירצה לשער לפי הסימנין יוכל לשער לפי ערך וזה ברור ולפ"ז כ' המהרא"י דהוא משער לפי מראית העין בעוף אחר שיש חילוק בין שור הגדול לבהמה דקה ומשערינן לפי ערך (דאלו לא היינו משערין בבהמה דקה לפי הערך רק לפי הסימנין א"כ הי' מקום לומר דגם בעוף הדין כן ודומה לבהמה דקה וכמ"ש הרשב"א בתשובה סי' ל"ו וא"כ לא נשער בעוף לפי הערך אולם אחרי שמבואר שמשערין גם בבהמה דקה לפי הערך א"כ גם בעוף הדין כן) וא"כ לפי הערך שבבהמה דקה בגדי וטלה אגודל א' כן משערינן בעוף לפי גדלו וקטנו שבאווזא גדולה שהוא כחצי גדי משערינן בחצי אגודל ובעוף קטן שהוא רביע מבהמה דקה משערינן רביע אגודל וכדומה ומהרי"ל ששיער באגודל מלתא דפסיקתא נקט דבאגודל יצא מכל הספיקות דלו יהי' העוף היותר גדול אינו גדול מבהמה דקה ושיער באגודל כן נ"ל ברור בפי' דברי המהרא"י. וע' במהרא"י סי' קפ"ב והובא ג"כ בשו"ת מהר"י מברונא סי' צ"א והבן (וצל"ע דברי ההגש"ד שם בסי' פ"ו שעל מ"ש המהרא"י קבלתי שאם הוא רחוק אגודל כו' כ' שכ"כ מהרא"י בפסקי' סי' קמ"א והוא תמוה דמה ענינו לאגודל שבגף) והנה המהרש"ל ביש"ש חולין (פ"ד סי' י"ב) אחר שהביא דברי המהרא"י כ' שזה רק לפי פירש"י ולפי' הרמב"ם צריך עכ"פ ד' אצבעות. מזה מבואר שהמהרש"ל פי' דברי המרא"י כפי שפירשנו ששיער לפי ערך גדלו וע"כ תמה דאם הוא מלתא דפסיקתא ובבהמה דקה לפי פי' הרמב"ם הוא ד' אצבעות וא"כ בעוף אף אם נתפוס שהעופות היותר גדולים המה מחצה מבהמה דקה צריך עכ"פ ב' אצבעות וכן העתיקו הט"ז וא"ש דבריהם. והנה לענין הלכה קשה מאד לסמוך על שיעור אגודל חדא דהא נתברר שהעיקר הפי' במהרא"י ששיער לפי ערך ונמשך אחרי הש"ד שפי' דבטדא הוא אצבע א' וכ"ה במהרי"ל בשור ד' אצבעות וכ"ה באו"ה (כלל נ' סי' ב') אולם לפ"מ דקיי"ל לחומרא דבטדא הוא ד' אצבעות לא סגי באווזות באגודל וכמ"ש רש"ל. ותו דהא