עמודי אש קל

דאין לי דין דחה"ל ואלו בכלל כ"ה דין ג' כ' דגבינה של עכו"ם הוי חה"ל כו' ע"ש וע"כ צ"ל כמ"ש והנה בדברי האו"ה האלו הי' מקום ליישב דברי הרמ"א ביו"ד (סי' קי"ח) שכ' שגם אם רואה שהחותם מקולקל שפיר דמי. ובשו"ת כ"ב מה"ק חיו"ד (סי' ל"ח) כ' שם השואל וז"ל ראש דבריו מה שמבואר בש"ע יו"ד סי' קי"ח שאם רואה שהחותם מקולקל אפי' באיסור דאורייתא יש להקל והנה הוא בא בתימה דעד כאן לא הקיל בתה"ד אלא בטהרות וביי"נ שהוא איסור דרבנן וגם בזה מחמיר בסה"ת וכו' עכ"ד ובמח"כ לא דק דאין ענין לקולא זו שאנו מקילין בסי' קי"ח להך דתה"ד וכאן כ"ע מודים שהוא מותר דעד כאן לא פליגי אלא בדבר שיש בו חשש איסור אף בלא חשש חליפין כגון ביי"נ שאם נגע בו נאסר בנגיעה כו' אבל במה שאנו מקילין בסי' קי"ח הוא בדבר שאין בו חשש איסור רק שמא החליף המותר באיסור וכאן שאינו נהנה בחליפין פשיטא שמותר עכ"ד הנ"ב. ולפי דעתי צדקו דברי השואל דכוונתו על מה שסיים הרמ"א וע' לקמן סוף סי' ק"ל מדינים אלו שמבואר מזה כוונתו שבמקום שהוא נהנה בחליפין שרי ג"כ כשהחותם מקולקל לפי התנאים המבוארים שם אף שהוא איסור דאורייתא וע' בש"כ סק"כ שכ' להדיא כן דמיירי שעשה בכוונה דאל"כ בכל ענין שרי וכדלקמן סי' ק"ל וכ"כ הפר"ח שם מבואר להדיא דפירשו דברי הרמ"א דמתיר אף במקום שנהנה בחליפין כמו בסי' ק"ל וכ"כ להדיא במנחת יעקב (כלל ל"ב ס"ק ל"ה) דמדברי הרמ"א האלו מוכח דס"ל דאף באיסור דאורייתא והוא נהנה בחליפין שרי כשנוכל לומר דמעצמו עשה כן הן אמת שמ"ש במנ"י שכן משמע בתה"ד היא תמי' לכאורה דהא התה"ד מיירי שם ביי"נ וטהרות דהוי ג"כ דרבנן ומנין לנו דהתה"ד סובר כן באיסור דאורייתא וא"כ שפיר הקשה השואל דכיון דמדברי הרמ"א והש"כ והפר"ח והמנ"י מבואר דגם באיסור דאורייתא והוא נהנה בחליפין שרי כשהחותם מקולקל מניין להו זה כיון שבמקור הדין מיירי רק באיסור דרבנן אמנם לפי דברי האו"ה האלו א"ש דכיון דבתה"ד למד כן מטהרות שבתוספתא דטהרות פ"ח (ולזה כיון בסמ"ג סי' רכ"ג דלא כמהר"י ציטל"ש שרשם להמשנה דפ"ז דטהרות וליתא דאינו מבואר שם כן) וכיון דהגזירה דע"ה שהוא טמא הי' מחשש איסור דאורייתא שמא נטמא הוי כודאי איסור דאורייתא וא"כ כן הדין ג"כ באיסור דאורייתא ממש (וצל"ע על התה"ד סי' ר"ה שכ' וז"ל ובדרך זה כ' בסמ"ג אלא שלא האריך כל כך אך מייתי עוד משנה אחרת ומתרץ עלה נמי דמירי ביוצא ונכנס עכ"ל ובאמת בסמ"ג סי' קי"ח אינו מבואר כלל דמביא המשנה לחלק כן וצ"ע) ובזה י"ל מה שהניח בקושיא המהרש"א פסחים (ד"ט ע"א) דלפמ"ש הר"מ בפי' המשנה פי"ח דאהלות דמדורות העכו"ם טמאים מגזירה דרבנן מס' שמא יש שם נפל וא"כ מאי מקשה בפסחים שם ממדור העכו"ם לחמץ בשמא אכלתי' הא מדור העכו"ם דרבנן וחמץ דאורייתא בלא ביטול ע"ש ולהנ"ל א"ש די"ל דכיון דחכמים גזרו מס' הוי כודאי דאורייתא ושפיר מקשה וע' תוס' ב"ק (י"א א' ד"ה שליא) שכ' וז"ל א"כ דהתם אמרו בס"ס גזירה מקצת אטו כולה עכ"ל ומזה כ' בקהלת יעקב להה"ג אלגזי (סי' רכ"ה) דמוכח דכל דאסור מדרבנן משום גזירה אזלינן בספיקו לחומרא ואפי' בס"ס לא שריא יעו"ש ובשו"ת עמק הלכה כ' דהוי כסברת הש"כ גבי גבינות ע"ש ובאמת אין זה ענין לכאן דהתם כ' התוס' דלכתחלה גזרו מקצתו אטו כולו אף דאיכא ס"ס משום דהעולם לא ידעו שיש ספיקות בזה ויתירו גם ביצא כולו או רובו משא"כ היכא שנתחדש בהגזירה ס"ס כמו בנידון הגבינות שבש"כ אין לנו ראי' מזה וז"ב. והנה לפי דעתי נ"ל דגם האו"ה שכ' דדבר שיש בו חשש דאורייתא עשאוה חכמים כודאי דאורייתא היינו דוקא לענין ספק דלא יהי' ניתר בס' א' רק בב' ספיקות אבל לשאר דברים דינו כודאי דרבנן דאם לא תאמר כן תקשה לן מש"ס ע"ז (דל"ט ע"ב) דחבי"ת צריך חותם בתוך חותם וחמפ"ג סגי בחותם א' וטעמא דחבי"ת צריך ב' חותמות משום דהוי איסור דאורייתא וחמפ"ג הוי דרבנן וכ"כ האו"ה בעצמו (כלל כ"ב סי' מ"א וכלל מ"ה סי' ז') וקשה הא גבינה דינה כדאורייתא לשיטות האו"ה ואמאי סגי בחותם א' אע"כ דרק לענין ס' עשאוה כודאי דאורייתא ולא לענין שאר דברים. ובזה א"ש מה שהקשה על האו"ה בשו"ת נאות דשא (סי' מ"א) מש"ס מנחות (דל"א) מההוא דר"ש בן שזוריא דנתערב לו טבל בחולין ואמרו לו קח מן השוק וקשה הא יהי' מפריש מחיוב על הפטור דהא דמאי הו"ל כודאי איסור תורה לשיטות האו"ה כמו גבינות דנאסרו מחשש איסור דאורייתא ע"ש מה שדחק בזה. אולם לפמ"ש א"ש בפשיטות דלגבי שאר דברים מודה האו"ה דדינו כודאי איסור דרבנן. ובזה א"ש מה שהקשה בס' בית מאיר ביו"ד (בקונטרס דיני קבוע) שדעת האו"ה הוא להיפוך ממשנה דטהרות פ"ד מי"א) דעל ס' בית הפרס אין שורפין תרועה וקדשים דהוי ס"ס יעו"ש ולהנ"ל א"ש דכיון דבאמת דינו לכל דבר רק כודאי דרבנן ורק לענין ס' החמירו. ובכאן בכדי דלא נשרוף תרומה וקדשים לא רצו להחמיר וראיתי להבית מאיר שם שכ' וז"ל וכהיום מצאתי לפום ריהטא ראי' לדעת האו"ה ממס' ע"ז ד"ע גבי עובדא דנהרדעי כו' שאני התם דכיון דאיכא דפתחי כו' הו"ל ס"ס וקשה דתיפוק לי' דהוי ס"ס. ס' עכו"ם ס' ישראל ואת"ל עכו"ם שמא לא נסכו כו' אלא משמע כדעת האו"ה שכיון שאסרו חכמים בהנאה מן החשש דשמא נסכו הוי כודאי איסור וא"א לצרפו לס"ס עכ"ל. ולענ"ד אינו ראי' כלל ומעיקרא לק"מ דאי לאו דהיינו אומרים כיון דפתחו כו' לא היינו מצרפין לס' שמא לא נסכו דמשים חיבת ניסוך אמרינן דקרוב לודאי דנסכו וכמ"ש רש"י על ההוא דיין צריך חותם בתוך חותם אף דהוי דרבנן משום חיבת ניסוך אמרינן דינסך בחותם א' וכ"כ הרמ"א בסי' קי"ח דביין חיישינן גם לדידן שחלפו אף דלית לי' הנאה משום חיבת ניסוך וכמש"ש הש"כ וע"כ לא היינו מצרפין זה כלל לס' שמא לא נסכו משום חיבת ניסוך ורק משום דאיכא דפתחו כו' ע"כ מצרפין אותו לס' וא"כ לא מוכח מידי בשגם די"ל לפ"מ דפסקינן בטוש"ע (סימן קכ"ט סי"א) דבמקום שרגילין להצניע ממון בחביות ומניחין אותו בחביות יין אפי' רוב עכו"ם הם הגנבים מותר והש"כ תמה שם דבש"ס לא מתיר שם רק בס"ס והיינו במחצה ישראל ומחצה עכו"ם ומנ"ל להטוש"ע להתיר גם ברוב עכו"ם דליכא ס"ס יע"ש שהניח בצ"ע. אולם לדעתי קאי הטוש"ע בשיטות הרמב"ן בחי' ב"ב (דנ"ח ע"ב) וכ"ה בחי' הריטב"א בע"ז שם דס' ביאה הוי ס' רחוק לדעת ר"א וע"כ אמרינן כמאן כר"א ותלמודא הוי סברי דכוונתו ס' ביאה ממש ומקשה הא ס' מגע הוא ומתרץ לו דלא ס' ביאה ממש קאמר רק ס' ביאה מקרי מה שהוא ס' רחוק כו' יע"ש באורך וסיים שם הרמב"ן וז"ל ולפי פי' זה אפשר לפרש בההיא שמעתתא דפולמסא שכולן הי' נכרים ואעפ"כ לר"א מותר שהדבר רחוק הואיל ואדעתא דממונא אתיא עכ"ל ולפ"ד הרמב"ן והריטב"א האלו לא מטעם ס"ס התרנו רק משום שהוא ס' רחוק ולפיכך כ' בש"ע אפי' רובא עכו"ם ולא קשה קושיות הש"כ ולפ"ז גם קושיות הבית מאיר לק"מ דאלו לא אמר דאיכא דפתחו כו' לא הי' ס' רחוק [וע' בס' ליקוטי צבי (דל"ז ע"ד) שהקשה על מאי דמצרכינן בש"ס ס"ס הא בסתם יינם אף ס' א' להקל וכמ"ש הט"ז (סי' קכ"ט ס"ק ט"ו) יע"ש מה שתירץ בדוחק גדול ומש"ש דהס' דלא ניסך לא הוי ס' גמור הוא להיפוך ממ"ש הרמב"ן והריטב"א דאדרבה הוי כמו ס' ביאה דהוא ס' רחוק. אולם קושיתו מתורץ במ"ש בא"ז בתשובותיו שבסוף ח"א סימן תשע"ד וז"ל על הסוגיא דע"ז הנ"ל ואומר אני דדוקא התם בעינן ס"ס משום דריעותא קמן דפתחו חביות ונתעסקו בחביות אבל בהאי עובדא דלקמן דליכא ריעותא ולא ידעינן אם נגעו ביין או לאו ה"נ אפי' בחד ס' שריא דסתם יינם דרבנן וסד"ר לקולא עכ"ל הא"ז ולפ"ז מתורץ שפיר קושיות הליקוטי צבי]. עוד הביא הבית מאיר ראי' מש"ס ב"מ (דנ"ג) דאמרינן התם וניתי דמאי כו' ומזה הביא ראי' להאו"ה אינו מבואר משם רק דהוי דרבנן ולא דהוי ודאי דאורייתא ואדרבה משם תקשה על האו"ה דאס"ד דדמאי דאורייתא א"כ תקשה הא דאורייתא ודרבנן לא מצטרפו וכמבואר בש"ס שם וע"כ דהוי רק דרבנן ולא דאורייתא וא"כ אדרבה תקשה משם על האו"ה ומהתימה מהבית מאיר שהביא ראי' כנגדו והן אמת שלפמ"ש למעלה דדוקא לענין ס' כ' האו"ה כן ולא לשאר דברים לק"מ ובלא"ה י"ל דדמאי משום דרוב ע"ה מעשרין הן לכן לא הוי דינו כדאורייתא (ודרך אגב אעיר על מ"ש בס' מקור מים חיים (דפ"ד ע"א בח"א) שחקר בדעת הרמב"ן איך הי' גורס בש"ס ע"ז ונעלם ממני חי' הרמב"ן ב"ב שהבאתי לעיל גם מ"ש דהר"מ פוסק ביי"נ ס' לחומרא כמו בטהרות הוא תמוה לומר כן ואכ"מ). וראיתי בשו"ת מהר"י מברונא (סי' ע"ח) שכתב ע"ד האו"ה האלו דסובר דהוי כדאורייתא בגבינות וכ' וז"ל ואני ראיתי במרדכי פ' א"מ דלשמואל דאוסר הגבינות משום הועמד בעור הקיבה ומ"ע אינו אסור בהנאה אלמא דכס' משוי לי' עכ"ל. ואני בעניי נפלאתי ע"ז דאין ראי' כלל מדברי המרדכי דהוכיח שם דבב"ח שנאסר ע"י כבוש ומליחה אינו אסור בהנאה מדלא מקשינן לשמואל דתיאסר בהנאה אע"כ דמותר והיינו משום שלא נאסר ע"י בישול רק ע"י כבוש ומליחה וא"כ מאי מוכח משם דהמרדכי ס"ל דלא הוי רק ס' דהא גם אם יהי' ודאי הועמד יהי' מותר בהנאה וז"ב (ומש"ש במרדכי דיש דוחין נ"ל די"ל דס"ל דנבילה בחלב אינו אסור בהנאה כמו שנראה מפי' הר"מ בכריתות וע' ראש יוסף חולין קי"ג ד"ה ודע)

הדרן לנידון דידן דכמעט דכודאי הוחלף דיינינן לי' וא"כ בנ"ד הי' מהראוי לאסור דהעכו"ם החליפו ואין לומר דהואיל והאדון הוא עשיר לא חיישינן לחליפין הא ליתא דלא פליג חז"ל בתקנתן וכמ"ש להדיא בשי"ת הרדב"ז (ח"ד סי' רט"ז) דגם בעשיר חיישינן אולם הא ליתא דדוקא היכא שהי' לו הנאה בחליפין חשדינן לי' שהוחלף אבל היכא שאין לו הנאה בהחליפין לא חשדינן לי' שהחליף ודבר זה אנו למדין מתורתן של רבותינו בעלי התוס' במס' ע"ז (י"ב א' ד"ה ושדי) שכ' וז"ל פי' שדי בשר כחושה שלו ושקיל בשר שמינה כדי להרויח אבל בחנם כדי להכשיל את ישראל לא חיישינן אפי' הולך למרחוק וראי' מלקמן פ"ב גבי ההוא ארבא דמורייסא דלא חייש לתערובות חמרא כיון דקופתא דמורייסא בלומא פי' בזוזא וקוסתא דחמרא בארבע כו' עכ"ל. הנה מבואר להדיא מדבריהם דהיכא דאינו מרויח לא חיישינן שמא יכשיל לישראל בחנם היכא שלא ירויח הן אמת שראיות התוס' הוא תמוה דמהתם לא מוכח רק היכא שהיין ביוקר מהמורייס ויפסיד זה לא יעשה העכו"ם אבל היכא שלא יפסיד ולא ירויח מנין לנו שלא יכשיל וכבר העיר בזה בשו"ת מהרימ"ט (ח"א סי' י"ב וח"ב חיו"ד סי' ג') וראיתי להמנ"י (כלל ל"ב ס"ק י"ג) שרצה לרפאות שבר על נקלה וכ' דדברי התוס' המה ברורים ופשוטים דכיון שלמקום שיוליך המורייס המקח מהמורייס כמו היין במקומו בד' לומא שוב אינו מפסיד ע"ש ולא הועיל כלום דעדיין תקשה לנו דמנ"ל דאם לא יפסיד כלל לא ירצה להכשיל הישראל ושאני התם דבמקום היין יוכל להכניס המורייס בזוזי והוא יתן היין בד' זוזי בכרי להכשיל הישראל זה לא יעשה ואם אמנם כי לא יפסיד הד' זוזי עכ"ז במקום הזה הי' יכול להשים מורייס והי' מרויח ואולי אין לו מעות לקנות גם היין והמורייס וגם יש בזה אחריות דגניבה ואבידה ויוקרא וזולא ושמא תשבר החביות או הספינה לא יקבל עלי' האחריות בחנם בכדי להכשיל הישראל וגם יצטרך לטרוח בהולכת החביות. אולם מנ"ל דהיכא שאין לו חשש הפסד כלל וגם לית לי' טירחא ויוכל להכשיל הישראל מנ"ל דלא יעשה כן וא"כ לא הועיל המנ"י בתירוצו כלל אולם ביאור דברי התוס' ע' בשו"ת ח"צ סי' ל"ט: