עמודי אש קכו

דאמרינן התם דלא אמרינן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו במלתא דלית לי' עיקר מה"ת וע"ז הקשו מהא דמערימין על מעשר שני כו' וע"ז תירצו במעשר בזה"ז דרבנן דמבואר התם להדיא דתרומה ומעשר בזה"ז מקרי אין לו עיקר מה"ת ובזה א"ש מה שהקשה בכתונת פסים (דיני ברירה בפרט הרביעי) על ההגר"א דבא"ח סי' תי"ג פסק דעיקרו דאורייתא לא אמרינן ברירה וביו"ד סי' של"א פסק דבתרומה בזה"ז אמרינן ברירה ע"ש ולפי הנ"ל א"ש דתרומה בזה"ז שליכא שום תרומה דאורייתא מקרי אין לו עיקר מה"ת ומזה קשה לי על הרש"ל ביש"ש ב"ק (בדיני ברירה אות י"ג מפ"א) שאחר שכ' שהיכא דעיקרו דאורייתא לא אמרינן ברירה כ' ומש"ה נראה דהאידנא לאחר חורבן דכל תרומות ומעשרות אפי' בא"י דרבנן כו' לא אמרינן ברירה כו' ע"ש דהא בזה"ז אין עיקרם דאורייתא ויש ליישב דברי המהרש"ל לפי מה שהאריך המל"מ בה' תרומות שם להוכיח דתרומה בזה"ז דיינינן לי' כדאורייתא לכל דבר ורק לענין תערובות עשו אותן כדרבנן דכן גזרו חז"ל שיהי' לכל דיניהם כדאורייתא ע"ש וע"כ פסק הרש"ל דלא אמרינן ברירה בתרומה בזה"ז. וזה נ"ל ג"כ דעת המהרש"א והמהר"ם בנדה (ד"ב ע"ב) דאמרינן שם תולין כו' וכתבו המהרש"א והמהר"ם דהוי כודאי דאל"כ נוקי חזקה נגד חזקה ע"ש (ובזה יש ליישב מה דקשה לי דבתוס' ישנים בקידושין (ע"ט ב') כתבו לשון אדרבה קשה דהל"ל לחומרא ומיהו הכא איכא לפרושי היכא שרפינן עלה קדשים אבל לקמן גבי יין לא שייך ליישב כן עכ"ל. והנה גם התם איכא למימר דגם בתרומה אתיא לידי קולא דשרינן התרומה לישראל כיון דמחזקינין לי' כודאי חומץ ולא חל עלה שם תרומה מעולם. אך בסוגיא דנדה בכאן קשה דהא אמרינן תולין כו' ולמה אמרו אדרבה אולם לפמ"ש המהרש"א והמהר"ם דכאן הוי כודאי א"ש). וראיתי להכרו"פ (סי' א' סק"ז) שכ' דקושיות המהרש"א בלא"ה לק"מ דהא תרומה בזה"ז דרבנן וס' להקל ע"ש אולם לפי דברי המל"מ הללו א"ש דגם תרומה בזה"ז ס' להחמיר וזה ג"כ דעת המהרש"ל שכ' בשמו הט"ז ביו"ד (סי' ש"ל סק"ג) דחלת א"י אף בזה"ז ס' להחמיר ואזיל לשיטתו שס"ל ג"כ דאין ברירה בתרומה בזה"ז דעשו אותן כדאורייתא וע"כ החמיר גם בספיקו וזה דלא כשו"ת ס' יהושע (חיו"ד סי' ל"ט) שכ' בפשיטות דבתרומה בזה"ז ס' להקל ונעלם ממנו דברי המל"מ הללו וא"כ שוב אינו קשה קושיות הארעא דרבנן ממ"ש הרמב"ם בההיא דטומטום דתרומה בזה"ז יש לו כל דיני' לבד מתערובות כמו דאורייתא וע' שער המלך בה' מעשר שני (פי"א הי"ב) שהוכיח מרש"י דפסחים שסובר שבזה"ז מקרי תרומות ומעשרות עיקרו מה"ת וכ' ולכן נראה דתלמודא התם ה"נ דהוי מצי למיפרך כל דתיקן כו' אלא דעדיפא מיני' קפריך כו' ע"ש ובפ"י מה' מקואות כ' בשם ס' כהונת עולם דהמל"מ הגיד לו פא"פ דכן דעתו ע"ש וא"כ י"ל דהארעא דרבנן הקשה כן לשיטות המל"מ דהוא ס"ל דהוי עיקרו דאורייתא וע' בארעא דרבנן אות תי"ד ואות תרס"ט) והבן. ושוב הגיע לידי ספר דברי אמת וראיתי בקונטרס דס' (סי' ה') וראיתי שתמה על הארעא דרבנן ואיני רואה קושיא על דבריו דמה שהקשה דהא לא קיי"ל כר' יוסי אינו קושיא דהא הארעא דרבנן כ' זה ע"ד המל"מ והוא כבר כתב כן ולמה לו לכפול הדברים. ומ"ש מסוגיא דגיטין כבר כתבתי דהוא הקשה לפי דעת המל"מ והוא בעצמו לא ס"ל כן כמבואר בדברי' בסי' תי"ד. וע"ש דהא בפרק הערל אמרינן דלר"ל דאנדרוגינוס הוי ס' אוכל בתרומה בזה"ז דהוי דרבנן אינו ראי' לפמ"ש המל"מ דלא קיי"ל כר"ל רק כר' יוחנן וגם ר"ל בעצמו לא אמר זה רק לר' יוסי ושוב ראיתי בעין זוכר (מערכת ד' אות ל"ד) מ"ש בזה ואני הנלע"ד כתבתי ובדברי המל"מ הללו שס"ל דתרומה בזה"ז לכל דיני' הוי כדאורייתא א"ש דברי הש"ע יו"ד סי' של"א דהאומר לשלוחו צא ותרום דאין חזקתו תרום וראיתי בשו"ת נאות דשא (סי' ל"ט) שכ' וז"ל דין זה שכ' המחבר דאין חזקתו תרום תמוה בעיני דתרומה בזה"ז דרבנן ובמידי דרבנן לכ"ע אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו עכ"ל ולפי דברי המל"מ א"ש דכיון דבדאורייתא אמרינן דאין שליח עושה שליחותו ה"ה בתרומה בזה"ז דגזרו חז"ל שיהי' דינו כדאורייתא לבד מתערובות וע"כ אמרינן בזה דלא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו וא"ש

(ח) ויש לחקור בס' דרבנן בדבר שבערוה אם הולכין בו להקל או לא. וראיתי בחי' אנשי שם (סי' ק"ה) שנסתפק בזה ותמהני דהא כ' ה"ה פ"ח מה' יבום ה"ב דבחליצה אמרינן ס' דרבנן להקל וכ"ה בחי' הרמב"ן ליבמות (כ"ד א') והרי חליצה לשוק הוי דבר שבערוה וכמ"ש המרדכי (פ' מצות חליצה) מוכח דגם בדבר שבערוה אמרינן ס' דרבנן להקל הן אמת שבשו"ת נ"ב מה"ק חאה"ע (סי' צ"ג) השיג על המרדכי בזה. אולם כדברי המרדכי כ' גם בנמ"י פי"ב דיבמות והובא בשו"ת רע"א (סי' ח') וכן ראיתי בא"ז ה' חליצה (סי' תרע"ב) וכתב כן בשם ר"י בעל התוס' וא"כ מבואר דגם בדבר שבערוה להקל ומהתימה מהחי' אנשי שם שלא ראה זה. אולם י"ל דכיון דהס' של החי' אנשי שם הוא שלפמ"ש בחינוך להקשות למה ס' דרבנן להקל הא עובר על לאו דלא תסור ותירץ דרבנן תיקנו כן דיהי' ס' להקל וא"כ י"ל דבדבר שבערוה דחמור לא תקנו זה. וא"כ לשיטות הרמב"ן שחולק על הרמב"ם והקשה על הרמב"ם שס"ל שעובר בדרבנן על לא תסור א"כ למה ס' להקל וא"כ לדידי' אין חילוק בין דבר שבערוה לשאר איסורים והחי' אנשי שם נסתפק רק לדעת הרמב"ם ושוב ראיתי בשו"ת דברי אמת (סי' ו') שהביא בשם אחרונים שהחמירו בדבר שבערוה בדרבנן בספק והוא תמה עליהם מדברי ה"ה האלו. ולפמ"ש א"ש. וע' גם בארעא דרבנן (מהד"ב אות קס"ה) שכ' ג"כ דבדבר שבערוה יש להחמיר בס' גם בדרבנן וע"כ צ"ע בזה

(ט) ויש לעיין בס' דתרי ותרי אם אסור ולא מוקמינן אחזקה וראיתי בשו"ת הרשד"ם (חיו"ד סי' ע"ז) שכ' וז"ל גם מה שמעידים עדים אחרים שלא הוציא החכם מפי' רק שחתם כו' ה"ל תרי ותרי שהשניים החתומים מעידים שבפיו מלא לאמר והשנים האחרים אומרים שנמצאו שם ולא הוציא מפי' רק שהחתים כו' וא"כ אוקי תרי בהדי תרי וגם בזה יש מחלוקת אם הוא איסור תורה או דרבנן ומאיסורא לא נפיק עכ"ל וראיתי בשו"ת אבקת רוכל למרן הב"י (סי' קצ"ב) שכ' ע"ז וז"ל המחלוקת הזה הוא פלא בעיני והי' ראוי שישמיעני אותו באיזה מקום הוא כי לא ידענו מקומו אי' והסברא הוא מחייבת בהיפוך לומר שאין כאן איסור דאוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקתו דמעיקרא דהיינו חזקת היתר כי היכא דאמרינן אוקי איתתא אחזקתה ואוקי ממונא אחזקתא קמא א"כ לא הי' מהראוי שיסתיר המחלוקת ויחליט הגזירה ויאמר מאיסורא לא נפיק בלא טעם עכ"ל ואני בעניי תמהני הפלא ופלא ע"ד מרן אשר כל רז לא אניס לי' ואיככה כ' שלא ידע אי' מקום המחלוקת של הרשד"ם שרמז והנה הוא בש"ס יבמות (דכ"ג) דאיתא התם מחלוקת אי תרי ותרי דרבנן או דאורייתא ומדרבנן אסור לכ"ע ואף שהר"ן סובר דהוא רק במילי דאישות וכמ"ש בכתובות פ"ב לא ס"ל למהרשד"ם כן והכי קיי"ל. וע' בטוש"ע אה"ע (סי' ג' וסי' מ"ז) וא"כ דברי הרשד"ם נכונים וברורים רק שלפי מה שכ' כאן הרשד"ם בפשיטות דאיסורא איכא קשה לי ממ"ש הפרמ"ג ביו"ד (סי' מ"ד בש"ד ס"ק ח') שהעתיק דברי רשד"ם באם ב' אמרי שלא הי' ליחה עכורה בכוליא וב' אמרו שהי' והגיע לחריץ כשירה דמוקמינן אחזקתה וקשה לי דעכ"פ מדרבנן הי' מהראוי לאסור ועיינתי בדברי הרשד"ם (חיו"ד סי' ל"ח) וראיתי שם שס"ל כשיטות הר"ן שרק בעניני אישות מחמרינן ע"ש וא"כ קשה על הפרמ"ג למה העתיקו לדינא כיון דאנן לא קיי"ל כן וכמ"ש הוא בעצמו בפתיחה לה' שחיטה וא"כ הו"ל לאסור מדרבנן [וראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' ל"ז) שכ' וז"ל אבל בריעותא שנולדה בודאי מחיים אע"פ שצדדי ההיתר והאיסור שוים ראוי לכל מורה להחמיר בספיקו גם בה"מ כמבואר ברשד"ם סי' ל"ח שהחמיר במים עכורים בכוליא וב' אמרו שהגיע הכוליא לחריץ וב' אמרו שלא הגיע לחריץ כו' ואף שיש לדחות דשאני ההיא דרשד"ם דאיכא תרי ותרי וי"ל דיסבור כדעת רש"י בעירובין ל"ה ע"ב שכ' בשינויא דרבה ורב יוסף הכא בב' כיתי עדים עסקינן דטעמא דהר"מ משום דאיכא כת אחרת דמפקי מחזקה תו לא אזלינן בתר חזקת כשרות עכ"ל ודבריו המה שלא בהשגחה דהמעיין ברשד"ם יראה דהיתה עובדא דילי' דהעדים העידו שלא הספיקו לראות אם הגיע למקום חריץ ועכ"ז אסר אותו משום שיצתה מכלל הבהמות ולא כהפרי תבואה] וא"כ דברי הרשד"ם סותרים זה את זה וצ"ע וע' פרמ"ג בפתיחה לה' טריפות שכ' אמנם בהא דסי' ל"ט ב' אמרו כסדרן היתה וב' אמרו שלא כסדרן היתה צ"ל כמ"ש דסירכא כסדרן לא הוי ריעותא כלל כו' ע"ש ותמהני שבמח"כ לא העתיק יפה ההיא דסי' ל"ט סט"ז דשם מבואר דהי' הכחשה חד וחד ולכן אוקי שם אחזקה להכשיר לגמרי אבל בתרי ותרי הי' אסור מדרבנן עכ"פ

(י) ויש לעיין בס' שנולד בגט כגון שס' אלינו בהכחשת העדים במסירת מודעא שב' אומרים שמסר מודעא וב' מכחישים אם הוי א"א מדאורייתא דאוקי אשה אחזקתה או אמרינן דאוקי הגט אחזקתו דלא נפסל. וראיתי בשו"ת צלעות הבית (סי' ט') שכ' שנראה לו דהוי א"א מדאורייתא דאוקי אשה אחזקתה ופקפק בזה משו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' קנ"ז) יעו"ש. אולם אני מצאתי בתשב"ץ (ח"א סי' א') כ' שם וז"ל ואם עידי המודעא העידו אמת אשה זו אסורה ואם עידי הגט העידו אמת אשה זו מותרת אוקי תרי לגבי תרי ואוקמי אשה אחזקתה ע"ש מבואר דס"ל דאשה זו אסורה מה"ת. ולכאורה הי' נ"ל דדבר זה תלוי בפלוגתת הראשונים. דהנה בטעמא מה דמועיל ביטול לגט כ' הרשב"א בחי' לקידושין (דכ"ט ע"ב) דכיון דהעיקר הוא הנתינה לידי האשה לא מיחשבא אלא מעשה זוטא והריטב"א שם כתב דהטעם דעוקר שליחות העדים והסופר למפרע ע"ש. וא"כ יש לומר דלשיטות הרשב"א א"כ הגט חל גם אחר הביטול רק שכעת יכול הוא לבטלו כיון שהוא מעשה זוטא ע"כ שייך לומר דאוקי הגט אחזקתו משא"כ לשיטות הריטב"א דבביטול הגט נעקר הגט למפרע א"כ לא שייך לומר אוקי אחזקתו כיון דאם ביטלו נעקר הגט ואגלאי מילתא דמעולם לא הי' הגט כלל א"כ שוב לא שייך לומר דאוקי אחזקתו דאינו חזקה אלימתא כיון דאם יבטלנו יעקר למפרע אולם ז"א דהא הרדב"ז שם שכ' דאוקי הגט אחזקתו כתב כן בשם הריטב"א וא"כ יהי' דברי הריטב"א סותרים זא"ז וע"כ לדינא כיון שמצאתי מפורש כן בתשב"ץ וכ"נ מהריטב"א והרדב"ז כן יש להורות

(יא) ויש לחקור בס' ל' או לאחר ל' באבילות אם הולכין בזה להקל והנה דבר זה הוא מחלוקת הפוסקים והט"ז ביו"ד (סי' שצ"ז) כ' דכיון שמת כבר שוב נפסק חזקת חיוב לומר דעתה מת כיון דאדם מועד ועלול לכך יעו"ש וראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' כ"א) שכ' ע"ד הט"ז וז"ל מצאתי בשו"ת גאוני בתראי סי' ז' תשובה א' שכ' הט"ז בענין אשה שאמרה מת בעלה ואח"כ בנה ועד א' מעיד שבנה מת קודם שאין כח ביד העד לאורעי החזקה חזקת חיות בבן דאזלינן בתר חזקת חיות שהוא חי עד עתה ומיירי שזמן מיתת הבעל אבי הבן הוא ידוע דאל"כ זיל בתר חזקת חיות דבעל וכ' שם הט"ז ויש שרוצים לחלק דחזקת חיות הוא חזקה העשויה להשתנות דכל אדם סופו למות ואין בזה ממש כו' דאדרבה מבואר בפ' כל הגט הניחו זקן או חולה נותנו לו בחזקת שהוא קיים דחזקה מעליא הוא עכ"ד בקצרה והרי הט"ז סותר דברי עצמו מהיפוך להיפוך וע"כ שחזר בו ממ"ש ביו"ד סי' שצ"ו שהתשובות חיבר באחרונה וכותייהו נקטינן עכ"ל ואני אומר שאיני רואה כאן חזרה כלל. ובחנם כ' הפרי תבואה שהט"ז חזר בו ואציע דברי הט"ז הנה נשאל באשה שהעידה על עצמה שנהרג בעלה וגם בנה ומיתת הבעל הי' קודם מיתת הבן