עמודי אש קכה

מתענות ע"ש ולהנ"ל א"ש דר"ת התיר גם בט"ב. אולם גם לדעה הט"ז בסי' תקנ"ד וכ"ד הרש"ל בתשובותיו סי' נ"ג דרק בשאר צומות התיר ר"ת ולא בט"ב ג"כ לק"מ דהא אנן קיי"ל דדוקא היכא שמצטערות הרבה אז מותר וא"כ בעובדא דר"ת שאמרה אינה צריכה א"כ לא היתה מצטערת כלל ועכ"ז התיר והנה בש"ע (סי' תרצ"ו ס"ז) כ' דאונן מותר בבשר ויין דלא אתי עשה דיחיד דאבילות ודחי עשה דרבים דאורייתא לשמוח בפורים דדברי קבלה נינהו שהוא כד"ת. מבואר דד"ק הוי כד"ת וע' בפרי תואר סי' קי"ז סק"ב שכ' לענין סחורה בדברים האסורים וז"ל דהוי דאורייתא א"נ ד"ק דהוי כד"ת לענין ספיקו ואסור עכ"ל מבואר דס"ל דס' ד"ק להחמיר וכן ראיתי להטורי אבן (מגילה ה' ב') שהוכיח דס' ד"ק להחמיר. הן אמת שהראי' שהביא מט"ב דביה"ש שלו אסור ע"כ משום ד"ק אינו ראי' דביה"ש איקבע איסורא וחייבין עליו אשם תלוי וכ"נ מלשון ה"ה פ"ה מה' תענית ה"ז שכ' ושם נתבאר שביה"ש שלו אסור ואע"ג דס' דרבנן הוא בכי הא ס' אזלינן לחומרא עכ"ל מבואר במ"ש בכי הא היינו דוקא בביה"ש דאיקבע איסורא אבל בשאר ספיקות אזלינן גם בט"ב להקל. וע' רמב"ן בתורת האדם שער אבילות ישינה) דלענין ס' קביע דירחא אזלינן לקולא בט"ב משמע מזה דאדרבא בס' ד"ק אזלינן לקולא וע' ריטב"א מגילה (ה' ב') שכ' איכא דקשיא לי' א"כ אנן בח"ל במקומות אלו דמספקא לן ליקרי בי"ד וט"ו ועל מה סמכו העולם בי"ד וט"ו לבד וי"ל אלו מדינא מספקא לן לית לן למקרי כלל דס' דרבנן הוא מד"ק וכשל דבריהם לקולא כו' עכ"ל. מבואר דס' ד"ק להקל אולם לפי מה דקיי"ל בש"ע סי' תרפ"ח דיקראו בב' ימים ע"כ משום דד"ק ס' להחמיר וע"כ צל"ע על שו"ת בית יעקב (סי' ע"ג) שכ' דאנן לא קיי"ל דפורים הוי ד"ק שהוא כד"ת. וצ"ע מההוא דסי' תרצ"ו וסי' תרפ"ח שהבאתי דס"ל דהוי ד"ק. והן אמת שמדברי התוס' נראה דס"ל כהר"ן דפורים לא הוי ד"ק ממה שנסתפקו במ"ק אם איסור הספד במועד הוי דאורייתא וראיתי להפנ"י בחידושיו למגילה (ד"ג ע"ב) שכ' דלכאורה ממקומו הוא מוכרע דאמר כ"ש פורים ואם האיסור במועד הוי דרבנן א"כ מאי כ"ש פורים הא פורים הוי ד"ק דדינו כדאורייתא משא"כ מועד הוי רק דרבנן ע"ש. אולם י"ל דהתוס' ס"ל כהר"ן דפורים לא הוי ד"ק כיון דאינו מנביאים א"כ הוי רק דרבנן. ומועד אף שהוא דרבנן יש לו אסמכתא מהכתוב וע"כ שפיר אמר כ"ש פורים. והנה ראיתי בשו"ת כ"ב מה"ת חיו"ד סי' קמ"ז שכ' דס' ד"ק להקל וראי' מרמב"ן בתשו' סי' רס"ג שכ' דדיני נידוי ס' לקולא שהוא מדברי קבלה ע"ש. אולם לפי דעתי נראה להביא ראי' דס' ד"ק לחומרא דהא נזירות שמשון לא הוי רק מדברי קבלה וכמ"ש הר"מ פ"ה מה' נזירות הי"ג והאריך בזה בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' כ' וקל"ד וכ"ב חיו"ד סי' כ"ד יעו"ש היטב בדברי' והשירי קרבן בירושלמי נזיר פ"א שהניח בצ"ע על הר"מ הוא לפי שלא ראה דברי המהרי"ט הללו. וכן משו"ת חו"י סי' ט"ו לא עמד ע"ד המהרי"ט האלו וכן הפני משה בירושלמי שם לא ראה דברי המהרי"ט וע"כ פי' פירוש דחוק בירושלמי ומש"ש דנזירות שמשון ליתא בשאלה דהוי כמו נודר ע"ד רבים. ובאמת גם ע"ד רבים גופי' אינו אלא מדרבנן. וכמ"ש הפנ"י גיטין (ל"ו א') ומיושבין בזה דברי הט"ז יו"ד (סי' שכ"ג) שכ' שם דאיך משכחת מלקות הא ישאל על נדרו וראיתי בנחלת עזריאל שבועות כ"ז שהקשה דהא משכחת לה בנודר ע"ד רבים ולהנ"ל א"ש דקושיות הט"ז הוא על התורה. טרם שגזרו חז"ל נדר עד"ר וא"ש. וראיתי בשו"ת קנאת סופרים בהשמטות לנ"ז סי' מ"ט שהביא ראי' דהוי מה"ת מדלא הביאו בגמ' ראי' לר"י בגיטין דל"ה מקרא דמשה דהא גם בימי משה עשו בערמה ונשבע להם אע"כ דמשה נשבע להם עד"ר דאין לומר כמ"ש הרמב"ן דמרצונם עשו כן דביבמות פ' הערל אמרינן דמשה גזר והאי דרא קמאי גזירה הוי ולמה לא קיבלם עכ"ד ובאמת לא מוכח מידי והעיקר כשיטת הרמב"ן. ומה שהקשה דלמה גזר לא ראה חי' הרמב"ן יבמות (מ"ח ב') שכ' דגזר שישתמשו בהן ישראל כדי שלא יטמעו בהן או משום אכזריות שהי' בהן עכ"ל הרמב"ן וא"ש וא"כ נראה דעד"ר הוי מדרבנן. אולם בתשו' הרמ"א (סי' פ"ב) בתשו' הג' ר' גרשון נסתפק שם אם הוי נדר עד"ר וכ' דהוי ס' דאורייתא והרמ"א שם בסי' פ"ג הביאו ושתק לי' מבואר דסובר דהוי דאורייתא וצ"ע] ועכ"ז פסקינן דס' נזירות שמשון להחמיר וכמ"ש הכ"מ והלח"מ פ"ד מה' נזירות. מהריב"ל (ח"א סי' ל"ח) רשד"ם חיו"ד (סי' ע"ח) דברי ריבות (סי' ס"ז) גינת וורדים חיו"ד (סי' י' כלל ב') ש"מ שס' ד"ק להחמיר (ולא כמהר"י שבשו"ת מהר"ם אלשיך סי' ק"ג שכ' דס' נ"ש להקל ומה שהביא ראי' מדברי רב אשי שבפ"ב דנדרים לא מוכח מידי לפי פי' הב' שבתוס' שם וכמ"ש ג"כ הלח"מ בה' נזירות שם וראיתי בה' נזירות למהריק"ש סי' מ"ו שכ' שס' נ"ש להקל דלראשונים שומעין ולא ידעתי מאן נינהו הראשונים שסוברים להקל בס' נ"ש ואנו רואים שכולם תפסו להחמיר וכמו שכתבתי) וא"כ מבואר דס' ד"ק להחמיר ומה שהביא הנ"ב ראי' מתשו' הרמב"ן דס"ל דדיני נידוי ס' להקל אינו ראי' כלל דדיני נידוי המה מדרבנן משא"כ נידוי עצמו וכן חילק בש"כ ביו"ד סי' ר"ח וכ"ה בתשב"ץ (ח"ב סי' ע"ב) ושו"ת לחם רב (סי' רי"א) ונ"ל ראי' לזה דהא כ' הרמב"ן בתורת האדם (ענין האבילות) וז"ל ובגמרא נראה שאבילותו של מנודה מה"ת הוא מדאמרינן במס' מ"ק (ט"ו ע"ב) מנודה מהו שישלח קרבנותיו ואמר רב יוסף ת"ש כל אותן ארבעים שנה שהי' ישראל במדבר מנודין הי' לשמים והי' משלחין קרבנותיהן ואי מדרבנן אכתי לא תיקנו אבילות דנידוי וכ"ש דהתם לבטל כל ישראל מקרבנות ליכא לתקוני אלא משמע דמדאורייתא נהוג אבילות עד כאן לשונו א"כ מבואר דס"ל דנידוי הוי דאורייתא וע"כ צלע"ג על שו"ת מהר"ם פאדוו"ה בתשו' (סימן ע"א) שכ' דנידוי וחרם דרבנן ובשניהם פסקינן לקולא וכן נראה דעת הרמב"ן ע"ש והרי מבואר דהרמב"ן ס"ל דנידוי דאורייתא וגם במוחרם פסק לחומרא וכמ"ש בשו"ת הריב"ש (סי' קע"ג) וגם דברי הדרכי משה ביו"ד (סי' של"ד) צל"ע שכ' וז"ל וכ' מהר"ם פאדו"ה דאין חילוק בזה בין מוחרם למנודה דשניהם דרבנן ואזלינן לקולא וכ"נ ממהרי"ק שורש צ"ה דס' חרם להקל ולא כהרשב"א סי' הקצ"א דמשמע דהוי דאורייתא עכ"ל והנה מה שהוכיח מרשב"א סי' תקצ"א דח' הוי דאורייתא אינו מוכח כלל דהתם הי' גם שבועה וכי חם רב (סי' רי"א) אמנם מצאתי בתשו' הרשב"א ההובא בשו"ת מהר"ם אלשיך (סי' ע"ה) שכ' העוברים על גזירות ציבור שגוזרים בח' הוי כעוברים על השבועה ע"ש משמע דגם בלא שבועה הוי מה"ת. ומזה יש לדון על מ"ש בשו"ת מאמר מרדכי (סי' ס"ד) דכבר נודע מ"ש הרמב"ן דח' מד"ק וברמב"ן בתשו' דס' להקל ואף שמרשב"א משמע דהוי ד"ת. בח' שבא על התקנה אינו אלא מדרבנן ע"ש. ובאמת מדברי הרשב"א שבמהר"ם אלשיך מבואר דגם בח' על תקנה וגזירה הוי מה"ת גם מ"ש בשם הרמב"ן בתשובה הוא ב"כ מהרשב"א כנודע רק על דיני נידוי י"ח (וצל"ע ממ"ש בשו"ת רשב"ש (סי' שצ"ז) בנשבע לפרוע והגיע שבת דיש מחלוקת אם משכון הוי פירעון וע"ז כ' בשם הרשב"א דח' הוי ד"ק וס' להקל ע"ש ובאמת בס' בגוף הדבר ס"ל להרשב"א להחמיר ורק בהדינים היקל דהם מדרבנן וגם הא הי' שבועה וצ"ע) וגם מ"ש הד"מ ממהרי"ק אין ראי' כלל דקאי על דיני נידוי ולא בגוף הדבר. וגם צל"ע על שו"ת רדב"ז (ח"ב סי' תקצ"ה) שכ' דנידוי דרבנן ובח' איכא מ"ד דהוי דאורייתא ובאמת גם נידוי הוי דאורייתא ורק בהדינים הקילו וע"כ פסק האיבעיות דפ' אלו מגלחין להקל כיון דהתם איבעיא בדיני נידוי [ודרך אגב אעיר על מה דבש"ס מ"ק (ט"ו ב') איבעיא דלא איפשטא אי מנודה אסור בחה"מ ופסקו להקל וכמ"ש הש"כ ( בסי' של"ד ס"ק י"ב). וראיתי בהגהת יד שאול שם שהניח בצע"ג דהא בנדרים (דף כ' ע"ב) חד מבני ט' מדות הוא בני נידוי ע"ש ולק"מ דהא התם הפי' דהבנים המה פגומים אבל הוא מותר לשמש. וכה"ג כ' הב"ש (סי' קי"ז סק"א) והג"פ שם. ואף לשיטות הראב"ד שהובא בב"י א"ח (סי' ר"מ) שגם הוא אוסר וכמ"ש ג"כ המל"מ (פכ"א מה' א"ב) שלשיטתו קשה לכאורה. ואין לומר שהוא באמת סובר מזה הטעם האיבעיא להחמיר. ז"א כמו שמבואר ברא"ש פ' אלו מגלחין סי' נ"א) עכ"ז לק"מ והוא די"ל דמיירי שהתנו בהדיא שאסורין גם לשמש. וע' ברכי יוסף סי' ר"מ סק"ג. ועברש"י נדרים שם שכ' ונתעברה ממנו משמע דהבנים הם פגומים אבל מותר לשמש] ואולי י"ל דס"ל להפוסקים דהרמב"ן בתורת האדם ליישב דברי הגאונים כתב כן אבל הוא בעצמו ס"כ דנידוי הוי רק ד"ק. אבל מ"ש המהר"ם פאדו"ה והד"מ כן בח' הוא תמוה דזה בודאי דאורייתא וס' להחמיר וע' שו"ת עה"ג (סי' ס"ח וסי' ס"ג) שהכריע כן. דס' ח' להחמיר ומה שהקשה עליו בשו"ת יד אלי' (סי' ס"ח) שהקשה על העה"ג דאמאי חייש לס' ח' דהוי מה"ת ולא לס' גזל. ולפי דעתי י"ל דהעה"ג ס"ל כמ"ש התומים בכללי תפיסה (סי' כ"ז) דס' גזל לא אסרה התורה דגזל ודאי ולא גזל ס' ע"ש. וע"כ החמיר בס' ח' ולא בס' גזל. העולה מזה דנראה מהא דפסקינן דס' נזירות שמשון דהוא מד"ק להחמיר וכן מהא דמצרכינן לקרות המגילה בי"ד ובט"ו משמע ג"כ דס' ד"ק להחמיר. וראיתי להעיר על מ"ש הב"י סי' תרפ"ח בשם אבי' שכ' שהרמב"ם לא הצריך לברך בב' הימים רק היכא שקצתם אומרים שהעיר הוא מוקפת חומה מימות יב"נ וקצתם מכחישים. אבל היכא שאינו ידוע גם הר"מ מודה. וע"ז הקשה הב"י דגם היכא שנחלקו בקבלתם אינו חייב בא"ת וא"כ היכא משכחת לה עיר המסופקת שכ' הר"מ ע"ש. וראיתי להפרמ"ג שם במ"ז סק"ד שהקשה דהא בפ"ח מה' שגגות כ' הר"מ דעד א' אומר שהוא חלב וא' אומר שומן מביא אשם תלוי וגם הקשה על הר"ן שכ' דרק מצד חסידות קראו בהוצל דהא בלא"ה הוי איקבע איסורא יעו"ש שהניח בצ"ע וכן ראיתי בשו"ת ח"ס חא"ח סי' ק"ס שתמה כן על הב"י ולדעתי לק"מ והוא עפ"י מ"ש בס' גט מקושר למהר"י נבון (דקמ"ט ע"ב) שרק היכא שהעד אומר שהוא יודע בבירור שהוא כך אז מקרי איקבע איסורא משא"כ היכא שהוא אומר רק שהוא מקובל אז לא מקרי אקבע איסורא וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרויטינבורג האחרונים (סי' כ' חא"ח) וא"כ לק"מ דהר"מ בה' שגגות. וכן הר"י בן הרא"ש שבב"י יו"ד סי' ל"ט מיירי שהעד יודע בבירור שהוא טריפה משא"כ כאן שהעד אומר רק שהוא מקובל דהעד בעצמו א"א כלל שידע בבירור הדבר וע"כ שפיר כ' הב"י דאינו מביא א"ת וז"ב. ומה שהקשה המקראי קודש (דפ"ג ע"א) עמ"ש דאזלינן בתר רובא דעלמא כמבואר בב"י בשם הר"ן דהא קיי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה לק"מ דהא הקשה הר"ש מקינון בס' הכריתות (בלשון לימודים סי' ר') דאיך מותר לזרוע דלמא נחל איתן הוא וכל קביע כמחצה על מחצה ותירץ דמה"ת בעינן דוקא שיהי' קבוע במקומו ע"ש וא"כ כאן לא הוי הקבוע במקומו שיהי' האיסור הוא בפ"ע ולא דמי לחניות ששם ידעו החנות שמכרו טריפות בפ"ע וא"ש. ואח"כ ראיתי בהגהת אלפסי שהובא בא"ר סי' תרפ"ח שהקשה כן וע"ש מ"ש ליישב זה

(ז) והנה בס' דרבנן בדבר שיש לו עיקר מה"ת כ' המשנה למלך (פ"ד מה' בכורות) דס' להקל וראיתי בארעא דרבנן בהקדמה שכ' ע"ז וז"ל מצאתי היפוך מזה בדברי הר"מ פ"ז מתרומות שפסק דטומטום אינו אוכל מפני שהוא ספק עכ"ל וכל אותן ההלכות הם אפי' בתרומה בזה"ז דלדעת הר"מ הוי דרבנן דאם הי' חילוק בדבר הי' לפרש כו' אע"כ מדסתם משמע דס"ל להרמב"ם ז"ל דאף בתרומה בזה"ז כיון שעיקרו מה"ת לא אזלינן בס' לקולא עכ"ל ואני בעניי לא ידענא מאי קושיא דהא גם היום תקשה דהא תרומה בזה"ז לא מקרי עיקרו מה"ת כמבואר בש"ס גיטין (דס"ה א') דפרכינן אמאי