עמודי אש קכג

ושגה בזה ולא עיין בסוף הסוגיא דרב אשי משני שם באמת כן ומאי דקיי"ל דדשיל"מ בס' אסור הוא מהסוגיא הנ"ל מדברי רב אשי ובתחלת הסוגיא עדיין לא ידע דבדשיל"מ אסור בדרבנן. והוא מהתימה ממנו

(ה) ויש לחקור הא דקיי"ל דבס' דשיל"מ אסור גם בדרבנן אם הוא דוקא באכילה או דגם לענינים אחרים כמו לענין טילטול וכדומה אסור ג"כ. וראיתי להצל"ח פסחים (די"א ע"ג) ובשו"ת כ"ב מה"ת חאה"ע (סי' ל"ח) שכ' דדשיל"מ לא שייך רק במידי דבר אכילה דאז שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר משא"כ בהנאה וטילטול לא שייך זה כיון דמפסיד הנאת היום עכ"ד. ובזה הי' מקום ליישב מה שהקשה בשו"ת אבני מילואים (סי' י"א) דאיך כתבו הפוסקים דולד טומאה דרבנן מטבלינן שלא ע"י הערמה הא הוא פלוגתא דאמוראי בירושלמי ואין לומר דהוי ס' דרבנן להקל דהא הוי דשיל"מ וס' להחמיר עכ"ד. ולפי דברי הצל"ח א"ש דבזה לא הוי דשיל"מ דצריך הכלי להשתמש בה היום וגם למחר אך לכאורה קשה ע"ז מהירושלמי פ"ג דערלה שהבאתי לעיל דבמוקדשין דאוסר בכ"ש הוא דוקא בקדשים שיש להם מתירין וקשה דהא התם הוי לענין הנאה ובזה לא שייך דשיל"מ דצריך ליהנות בה היום וגם למחר אמנם כבר הקשתי שם מזה הירושלמי להרמב"ן דכ' לר' יוחנן דלא ס"ל כלל דינא דדשיל"מ [ע' ציון ירושלים תרומות (פ"ד ה"א) שתמה עוד הרמב"ן דהא ר' יוחנן סובר שם דטבל אינו בטל ש"מ דסובר דינא דדשיל"מ ע"ש ולק"מ דהא בס"ס ע"ז דע"ג דאיכא עוד טעם בטבל דכהיתרו כך איסורו וא"כ י"ל דר' יוחנן ס"ל מהטעם הזה דטבל אינו בטל] וכתבתי די"ל דבזה מה"ת אינו בטל וא"כ אין ראי' לדשיל"מ לדרבנן שבזה חילק הצל"ח חילוקו. מיהו בלא"ה לק"מ לפמ"ש הצל"ח ביצה (כ"ד ב') דלענין דלא ליבטול בלא"ה איכא טעם הר"ן דהוי היתר בהיתר וגם במידי דלאו בר אכילה אינו בטל רק לענין ספק דלא שייך טעם הר"ן רק הוא משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר זה לא הוי רק במידי דבר אכילה ע"ש. א"כ שוב לא קשה מהירושלמי הנ"ל דמיירי לענין ביטול. ובזה א"ש דאינם סותרים דברי הנ"ב הוראת התשב"ץ (סימן קל"ג) ושו"ת מהרי"ט (ח"א סימן ה') דהיכא דנתערב פרוטה שנדר עליה בתוך שאר פרוטות אינו בטל דהוי דשיל"מ א"כ ש"מ דגם לענין הנאה אמרינן דשיל"מ אינו בטל ולהנ"ל א"ש דלענין ביטול גם הצל"ח עודה והוא אינו מדבר רק לענין ספק. ובזה א"ש מה שהקשה בשו"ת ספר יהושע (בפו"כ סי' רט"ז) שהקשה על הצל"ח מדינו של הרשב"א דכלי שנתערב בטל ולא הוי דשיל"מ כיון דצריך הוצאות להגעילו וקשה הא צריך להשתמש בו היום ומחר ע"ש וכן הקשה בשו"ת ברית אברהם. אולם לפ"ד הצל"ח דבביטול גם הוא מודה לק"מ. ומה שהקשה עוד הברית אברהם מתוס' עירובין (מ"ה ב') שכתב גם לענין טילטול דינא דדשיל"מ. וכן הקשה בליקוטי צבי (חא"ח סי' כ') וכן בשו"ת שאילת שמואל (סי' ל"ח) ובכללות שמואל (אות ד' סי' י"ח) וכולם לא ראו שכבר הקשו כן להנ"ב במה"ת חא"ח (סי' ס"ה) והוא הודה להחכם דדברי התוס' המה כנגדו. אולם לא ידעתי הא יש לפרש דברי התוס' שמיירי שצריך המים לשתי' וכמו שפי' כה"ג הצל"ח ביצה (ל"ט א') דברי ר' אליעזר ע"ש. ובזה יש ליישב מה שהקשה בשו"ת בשמים ראש (סי' א') על מ"ש הפוסקים דס' עירוב כשר הא הוי דשיל"מ. ולפמ"ש הצל"ח י"ל דכיון דרוב עניני עירוב המה לטילטול דבזה לא שייך דשיל"מ דצריך היום וגם למחר ולכן ס' להקל ואף אם יצטרך לפעמים למידי דאכילה. בזה שייך תירוצו של התוס' דבעירוב הקילו והיינו דלא נחלק בין מידי דבר אכילה צלאו בר אכילה. ובזה א"ש מה שתמה בהגהת כסא דהרסנא שם דלמה לענין ביטול דהוי לאלם משל תורה אמרינן דהוי דשיל"מ ולענין ס' דהוי כשל תורה אמרינן דבעירוב הקילו ולהנ"ל א"ש דבשלמא בביטול שייך טעם הר"ן דהוי היתר בהיתר וזה גם לענין טילטול וכמ"ש למעלה בשם הצל"ח משא"כ לענין ספק לא שייך דשיל"מ כיון דהוי מידי דלאו בר אכילה ואף אם יארע במידי דבר אכילה לא פליג דבעירוב הקילו. ובאמת שי"ל קושיות הבשמים ראש באופן אחר לפמ"ש הצל"ח פסחים (י"ז ב') ובשו"ת כ"ב מה"ת חאה"ע (סי' ל"ח) דהא דבדשיל"מ בדרבנן ס' אסור הוא דוקא היכא שלא הי' לו מקודם חזקת היתר אבל היכא שהי' לו מקודם חזקת היתר מותר ע"ש וגדולה מזו ראיתי בב"ח א"ח (סי' תצ"ז ס"ג) שכ' לדעת הרשב"א דדוקא היכא דאתחזיק איסורא הוא דאמרינן ס' אסור אף בדרבנן אבל היכא דלא איתחזק איסורא מותר. והנה הא דס' עירוב מותר מבואר בא"ח (סי' שצ"ד ס"א) דהוא דוקא היכא שהי' לו חזקת כשרות. וע' במ"א ובא"ר שם א"כ מבואר דלא קשה קושיות הבשמים ראש. וע' במגן אבות להג"ר מרדכי בנעט (דל"ו ב') שהקשה במס' שבת דל"ד דהא תחומין הוי דשיל"מ וליתסר ספיקו וכן קשה על הרמ"א סי' תי"ד ס"ג ע"ש ולק"מ כמ"ש התוס' בעירובין דמ"ה דבעירובין הקילו בס' דשיל"מ. וראיתי להבני דוד (פט"ו מה' מ"א) שהקשה דאמאי לא יאסר לטלטל העצים הא הוי דשיל"מ. וכן הקשה בפ"ט מה' אישות. והוא פלא דלא ראה בש"ס בביצה (ד"ד ע"ב) דמשני התם דמקלי קלי איסורא וע' מהרי"ל ה' יו"ט שהביא הקושיא מהעצים והתירוץ של מקלי קלי בשם המרדכי והוא מהתימה דהוא ש"ס מפורש העולה מזה שאין לדחות דברי הצל"ח מהלכה דבמידי דלאו בר אכילה מותר ס' בדשיל"מ ומדי דברי בהאי ענינא דדשיל"מ. ראיתי להעיר על מ"ש הש"כ בסי' ק"ב על מ"ש התורת חטאת (כלל ע"ד) שכן דעת הטוא"ח בשם ר"ת דטעם לא בטל בדשיל"מ וע"ז כ' הש"כ דאינו מוכרח דנלפע"ד דהטור לא קאמר התם אלא דבאינו מינו לא אמרינן דשיל"מ לא בטיל עכ"ל האומנם נראה שרבינו הש"כ שכ"כ הוא לפי שלא נגלה בימיו ספר הישר לר"ת (סי' תק"א) שם כתב וז"ל חוץ מטבל ויי"נ דבמינו במשהו שלא במינו בכ"ט וקשה הא טבל דבר שיל"מ הוא ואפי' שלא במינו אמאי בטל הא קיי"ל בביצה דכל דבר שיל"מ אפי' באלף לא בטיל כו' אין ודאי הכי נמי ומיהו הכי מיירי ודאי בטבל שהלכו בעלי' למדינת הים דהוי דבר שאין לו מתירין כו' ועוד קשה לי חמץ בפסח לר"ש דקיי"ל כותי' אמאי שרי בתערובות והא שרי לי' לאחר פסח בתערובות והיכי בטיל הא יש לו מתירין ונראה דבתערובות שנימוחו כיון שהאיסור אין בו ממש אפי' יש לו מתירין בטל. ואם יש באיסור ממש על זה שנינו בהנודר מן הירק כל שיש לו מתירין כו' ואע"ג דאמרינן בהזהב מעשר שני בטל ברוב כו' נ"ל דהכי הוי מצי למימר במעשר שני של תערובות דלא ידוע ממשו ואמרינן בשלהי ביצה גבי האשה ששאלה מים ומלח כו' משום דידוע ממשו ומוקי לה במלח אסתרקנית ומים נמי ממש בעיסה אית לי' עכ"ל וכ"ה בתמים דעים (סי' ק"ט) וע' בס' הישר מה ששאלו אותו על דברי' אלו ומה שיישב שם ע"ז [ומזה צל"ע על מה דאיתא בס' הישר סי' תקי"ט וז"ל רב ושמואל דאמר תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ קשה לי הא אמרינן כל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל וטבל דשיל"מ הוא ואומר רבי דה"מ דבר שיש לו מתירין לאחר זמן מעצמו כגון ביצה שנולדה היום מותרת למחר מעצמה בלי שום תיקון אבל טבל אם יניחנו כמות שהוא אסור לעולם אם אינו מתקנו בידים עכ"ל. וכמו כן ראיתי באגודה (במס' א"י) שהקשה בשם ר"ת דלמה אמרינן דטבל אינו בטל דכהיתרו כך איסורו הא בלא"ה אינו בטל משום דהוי דשיל"מ ותירץ דדשיל"מ אינו רק היכא שההיתר יבא ממילא כמו חדש משא"כ היכא שצריך מעשה כמו טבל עכ"ד. ומלבד דזה סותר מה דאיתא בנדרים (נ"ח) דטבל הוי דבר שיל"מ תקשה עוד דזה סותר מ"ש ר"ת במקומות שהבאתי דסובר דטבל הוי דשיל"מ ומוקי לה כשאין הבעלים בעיר וצ"ע] הנה מבואר להדיא דא"א לפרש בדברי ר"ת כמו שפי' הש"כ דס"ל דדשיל"מ באינו מינו בטל ובאמת ס"ל לר"ת דדשיל"מ גם באינו מינו בטיל. וגם מבואר דדשיל"מ היכא שאינו ממש רק טעם או שנימוח בטל רק היכא שיש ממש אז אינו בטל וכמו שהבין בדעתו בתורה חטאת. ומ"ש הש"כ דכן דעת הב"ח בטור תמהני דהא הב"ח כ' שם וז"ל וב"י כ' ליישב דאיכא למימר דלר"ת נמי אסור משום דלחזותא וטעמא עביד וכו' ואני אומר מה בכך ע"ע חולק ר"ת אראבי"ה דמשמע מדבריו בטעם השני שכ' דאפי' לא עביד לחזותא וטעמא ואפי' אינו ממשו ונתערב ג"כ באינו מינו אפ"ה אסור משום דשיל"מ ולר"ת טעמו בטל בס' בשאינו מינו עכ"ל מבואר שפי' דברי ר"ת משום דהוי רק טעם לבד לכן בטיל. רק זה נראה מהב"ח שחילק לר"ת דס"ל דבאינו מינו בטעם בטל ובמינו גם בטעמא הוי דשיל"מ דאינו בטל וזה נוכל לפרש גם בדברי ס' הישר שכתבנו למעלה והבן. והנה במרדכי מבואר בפ"ק דביצה שהעתיק דברי הראבי"ה דס"ל בביצה שלבנו המאכל דאסור משום דעביד לחזותא וגם משום דהוי דשיל"מ וכ"ה בהגהת הר"פ לסמ"ק (סי' קצ"ד) וע"כ נפלאתי על מהרא"י בהגש"ד (סי' ע"ד) והובא בב"י שם שכ' וז"ל ויראה דמה שהוצרך ראבי' לתת טעם אחר לאסרו משום טעמא וחזותא ולא רצה לומר דהוי מין במינו דסבר כשנויא קמא שבתוס' עכ"ל והוא תמוה דהא באמת כ' הראבי"ה דאסור גם משום דהוי דשיל"מ. וע"כ דס"ל כהתוס' בביצה (ל"ט) דהוי מב"מ או דס"ל כשיטות ר"ת דדשיל"מ גם באינו מינו לא בטיל וראיתי בהגהת חדשות למהר"י ציטלש בסמ"ק שם שכתב ע"ד הראבי"ה הללו וז"ל וצ"ע דהא הוי מין בשאינו מינו ובטלי אף דשיל"מ כו' וצ"ע עכ"ל. ובמח"כ נעלם ממנו דברי התוס' בביצה שם דהוי מין במינו. הגם הלום ראיתי במהרי"ל בה' יו"ט שכ' וז"ל אמר מהר"י סגל דכ' במרדכי בשם אבי"ה אם ליבנו מאכל בביצה שנולדה כו' עד דהוי דשיל"מ ולא בטיל ומקשים התוס' וכן הקשה בטור והא לר"ת מין בשאינו מינו בטיל אף בים מתירים ותירץ מהר"י סגל דראבי"ה תפס הא דרבנן אמר עיקר לפי שהוא רבו ומיהו כ' בהדיא דאפי' בשא"מ לא בטיל בישל"מ עכ"ל ודברי' מגומגמים ויש בהם ט"ס. ונראה מדברי' ג"כ שהבין דברי הטור כמו הש"כ דמקשה משאינו מינו ותירץ דס"ל דאפי' בא"מ לא בטיל ואינו מוכרח די"ל דס"ל כהתוס' דזה הוי מין במינו גם קושיות הטור אינו מדהוא א"מ רק ממה שהוא טעמא וכמ"ש לעיל

(ו) ויש לעיין בספק תקנות נביאים. גם בד"ק. אם ס' להחמיר או להקל וראיתי להבית יצחק שער הספיקות (סי' כ"ב וסי' ע') שכ' דתקנות נביאים הוי כשל תורה וספק להחמיר יעו"ש. ואם כנים דברי' הי' מקום ליישב קושיות התוס' מ"ק (די"ד ע"ב) דאיתא התם מנודה מה שינהג נדוי' ברגל וכ' התוס' שם וז"ל. והקשה הרב הא ליכא אלא עשה ואין עשה דוחה עשה ואפי' עשה ליכא אלא עזרא גזר עכ"ל ולפי האמור יש ליישב הקושיא דעשה איכא בנידוי כיון דעזרא גזר ותקנות נביאים הוי כד"ת. וא"כ הוי עשה גמור. ומה שהקשו דהא אין עשה דוחה עשה י"ל לפמ"ש בשו"ת נ"ב מה"ק בק"א ליישב מה שהקשה ביש"ש יבמות (פ"ב סי' ג') על הר"מ שכ' (בפ"ו מה' יבום ה"י) דחייבי עשה אם בעלו קנו דהא אין עשה דוחה עשה וכן הקשה בשו"ת שאגת ארי' (סי' ל"ג) דזה דוקא היכא שצריך לעבור על העשה בקום ועשה אמרינן מאי אולמא האי עשה מהאי עשה. אבל היכא דהוא בשוא"ת וכן היכא שכבר עשה אמרינן להיפוך מאי אולמא הך עשה מהך עשה ע"ש (וע' שו"ת משיבת נפש חאה"ע סי' ס"ו שכ' אלא שיש מקום עיון על ע"ש הרמב"ם דבאיסורי עשה נמי אם בעלו קנו וכ"ה בש"ע סי' קע"ד וצ"ע דהאיך עשה דוחה עשה ותימה האיך לא הרגישו בזה עכ"ל ולא ראה דברי היש"ש והש"א והנ"ב הללו) וא"כ הכא