עמודי אש קכב

על המשנה דפ"ב דמכשירין דדמאי אוסר בתערובות הא הוי ס"ס ע"ש ולק"מ דהא כ' הכ"מ (פי"א מה' מעשר הי"ג) לשיטות הר"מ דבדמאי כי היכא דאמרו רבנן דלא ליזול בתר רובא ה"נ אמרו דלא ליזול בתר ס"ס ע"ש (ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה בתשו' הגרע"א (סי' ו' בהשמטות) ממשנה פ"ה דדמאי הלוקח מעני מעשר מכאו"א הא הוי ס"ס ע"ש ולהנ"ל א"ש) ואם קושיתו הוא לשיטות הראב"ד הא הוא סובר דס' א' בגוף וס' א' בתערובות לא מהני ע' בשער המלך (פ"ח מהמ"א הי"א) וא"כ לק"מ. ומה שכתב שם ע"ד התיו"ט עמ"ש השעה"מ (ה' מעשר פ"ט ה"ט) והבן. ומ"ש הבית יצחק דמניין לנו לחדש דבר הזה. כיון דמציר דגום אין ראי' יעו"ש. הנה מצאתי חבר לרבינו הש"כ והיא מתורתו של רבינו הרא"ה למדנו כן. והוא במ"ש בבדק הבית (בית ד' שער ב') וז"ל אלא דטעמו של רבינו ז"ל דלא אמרינן ס"ס שריא בדאורייתא אלא היכא דהס' ראשון שרי מדאורייתא אלא מדרבנן אסור כגון הא דתערובות הלכך הו"ל ס' שני ס' דרבנן אבל כל היכא דבס' ראשון מיתסר מדאורייתא כו' ע"ש שכ"כ לגבי הצובע מלא הסיט וכ"כ גבי פתח פתוח כו' יעו"ש דמבואר כדברי הש"כ. וע' שער המלך בה' מקוואות כללי הס' (כלל ח') שאדרבה למד דינו של הש"כ מסוגיא דנדה ע"ש

(ד) והנה כל הפוסקים כתבו בדשיל"מ דס' אסור. אמנם ראיתי בשו"ת פרי תבואה (סי' י"א) שחלק ע"ז וס"ל דדשיל"מ בדרבנן ס' להקל וכל דבריו ליתנייהו. הנה ע"ש דמדאמרינן ולרב אשי דאמר כל דשיל"מ בדרבנן כי' משמע דסוגיא דעלמא לא ס"ל כרב אשי. לא ראה שכבר העיר בזה הר"ש מבונבורג הובא במרדכי (פ' כל שעה) וכבר כ' הב"ח ביו"ד (סי' ק"ב) שלא נמצא לו חבר בפוסקים וכ"כ הכנה"ג בהגה"ט שם. ומה שהקשה מנדרים (דנ"ז) באוסר פירותי' על חבירו דאיבעיא דלא איפשטא אי כגדולין דמי ופסק הר"ן להקל והר"מ שפסק להחמיר כ' הכ"מ דהוא משום דהוי ס' דאורייתא ולא כ' הטעם משום דהוי דשיל"מ אע"כ דס' להקל ואף אם נאמר דהכ"מ אזיל לשיטתו בפט"ו מהמ"א דנדרים לא הוי דשיל"מ כיון שיש לו טורח מ"מ קשה על הר"ן עכ"ד. והנה מ"ש בפשיטות דהכ"מ סובר דנדרים לא הוי דשיל"מ לדעתי לא כיון יפה בדעת הכ"מ דבודאי סובר דנדרים הוי דבר שיש לו מתירין ובאותו הלכה בעצמו כ' הכ"מ דנדרים הוי דבר שיל"מ רק כוונת הכ"מ דעל מ"ש הראב"ד למה תלה הר"מ הדבר ביראה לי דהא משנה שלימה הוא ע"ז כ' הכ"מ די"ל דנדרים לא הוי דשיל"מ וע"כ אינו מוכח מהמשנה אבל באמת סובר הכ"מ דנדרים הוי דשיל"מ. ושוב ראיתי להמקראי קודש שהבין כוונת הכ"מ כפשוטו ותמה עליו ולפ"ד ברור כמ"ש (גם מה שתמה על הכ"מ דכתב דאמאי לא הוציאו ר"י ור"ל חמץ כו' דהא הם ס"ל חמץ בנ"ט. לק"מ וכמ"ש בשו"ת נ"ב מה"ק חיו"ד סי' צ"ב) ושוב ראיתי להלשון לימודים ה' בהמ"ז סי' ק"ז ולהשירי קרבן בירושלמי נדרים פ"ו ה"ד שפי' כן דברי הכ"מ ע"ש. ומוכרחין אנו לומר כן שהרי להדיא כ' הר"מ פ"ה מה' נדרים הט"ו דבדבר שאין זרעו כלה אפי' גדולי גדולין אסורין ולמה לא יבטל העקר האיסור בגידולין שרבי עליו שהרי הן דשיל"מ שאינו בטל ברוב עכ"ל מבואר להדיא דסובר דנדרים הוי דשיל"מ ולפ"ז מוכח דהטור ביו"ד (סי' רט"ז) שגם הוא כ' דבדבר שאין זרעו כלה אסורין הגידולי גדולין משום דהוי דשיל"מ וכמש"ש הב"ח והט"ז והש"כ מוכח דסובר דנדרים הוי דשיל"מ. וע"כ תמוהין לי דברי שו"ת נחלת אבות (סי' ז') שכ' שם דהטור לא ס"ל דנדרים הוי דשיל"מ ע"ש והוא מהתימה (בם מה שתמה שם על הרמ"א שלפמ"ש בסי' רכ"ח דבעינן ג' להתרת נדרים א"כ מ"ט חשבינן נדרים לדשיל"מ הא מי יימר דמזדקק לי' תלתא ע"ש לק"מ דכיון דמצוה לאיתשולי עלה בודאי דמזדקקו לי' תלתא לכן הוי דשיל"מ) רק הרש"ל ביבמות (פ"ח סי' ל"ד) שס"ל שהיכא שאינו אסור לכל העולם לא הוי דשיל"מ לדידי' לא הוי נדרים דשיל"מ וע' שו"ת נ"ב (מה"ת חיו"ד סי' נ"ג) שיישב הסוגיא דיבמות לפי דרכו ע"ש ובזה א"ש מה שהקשה בראש יוסף בחולין (די"ז על מ"ש היש"ש חולין (פ"א סי' ל"ו) באיברי בשר נחירה דהיכא דנודר ומתפיס בקרבן הוי מה"ת וס' לחומרא והיכא שנודר סתם הוי דרבנן וס' להקל וע"ז המה הראש יוסף דהא נדרים הוי דשיל"מ וס' להחמיר ע"ש. אולם דברי הרש"ל נכונים ואהני לי' שיטתו שסובר שנדרים לא הוי דשיל"מ כיון דאינו אסור לכל העולם וע"כ תמוהין לי דברי המנ"י (כלל ל"ט סק"ח) שכ' עמ"ש הת"ח דכלי להגעיל לא הוי דשיל"מ כיון דצריך לזה הוצאות והביא המנ"י דהרש"ל כ' דלא הי' צריך לזה רק כיון דאינו עומד לזה לא מקרי דשיל"מ והש"כ השיג עליו בסי' ק"ב דהא נדרים הוי דשיל"מ וכ' המנ"י וז"ל ובאמת דברי הרש"ל נכונים ופשוטים דנדרים שאני כיון דמצוה לאיתשולי עלה כאלו איתשל עלה דמי לכן אף שבא ההיתר בלא זמן מקרי דשיל"מ משא"כ בדברים אחרים דליכא מצוה אי לא בא ההיתר ממילא מכח זמן לא מקרי דשיל"מ כו' וראי' ברורה לזה מדברי הר"ן (דס"ד) שכ' קונמות מצוה לאיתשולי עלה וכיון שכן כאלו איתשל עלי' דמי כו' הלכך כיון שאין ההיתר בא בעצמו וליכא מצוה למעבד הכי לא מקרי דשיל"מ כו' עכ"ל הר"ן הרי להדיא מדברי הר"ן דצריך להיות אחד משתים או שההיתר יבא מעצמו או שיהא מצוה בהיתרו נמצאו דברי מהרש"ל מיוסדים על דברי הר"ן אלו כהוגן עכ"ל המנ"י ובמח"כ דבריו תמוהים דמ"ש לפרש דברי הר"ן דבעינן או שההיתר יבא מעצמו או שיהא מצוה בהיתרו וע"כ העלה דלדעתו בכלי בלאו טעמא דהוצאות לא הוי דשיל"מ. ובמח"כ לא ראה מ"ש הר"ן בחידושיו לב"מ (דנ"ג ע"א) דהיכא דיש טירחא לא הוי דשיל"מ וכ' דנ"מ לקערה שנאסרה מחמת בלע שנתערבה בין הקערות דלא קרינן לה דשיל"מ אע"פ שיש לו היתר בהגעלה עכ"ל מבואר דאי לאו טעמא דטירחא היינו אומרין דכלי מקרי דשיל"מ ולא כהמנ"י וה"ט כיון דקאי להכי שבודאי לא ירצה שיפסיד הכלי ע"כ מקרי דשיל"מ. ודברי רש"ל לא קשיא עליו מנדרים דהוא באמת סובר דנדרים לא הני דשיל"מ] אולם בעיקר קושיות הפרי תבואה ליתא כלל לקושיתו דהך דינא דהאוסר פירותיו על חבירו לא הוי דשיל"מ כיון דאין ביד הנאסר לשאול דשמא לא ירצה האוסר וכמ"ש הלח"מ בה' נדרים שם וכ"כ המהרי"ט בתשובותיו (ח"א סי' ה') וסיים דגדולה מזו מצינו בתוס' ע"ז דאפי' במקום שיש טורח לא הוי דשיל"מ ומכ"ש בדבר שאין בידו וראיתי בשו"ת יריעת האהל (סי' נ"ב) שהשיג עליו וכ' דמהתוס' מוכח להיפוך שכתבו דוקא שאינו בעיר אבל היכא שהוא בעיר הוי דשיל"מ אף דשמא לא ירצה עכ"ד והא ליתא דבטבל ע"כ צריך לפרוש דהא צריך לו לאכילה וממילא יפרוש וא"כ הוי עומד לתרום. ולא מיבעיא לשיטות הט"ז ביו"ד (סי' א' ס"ק י"ז) שכ' דמצות הפרשה היא חיוב עליו אף שאינו רוצה לאכול. (וראיתי להמור וקציעה (סי' רס"א) שכ' דחיוב הוא לעשר מיד שלא יבא לידי תקלה וכמו שאמרו חבר שעת והניח מגורה מליאה פירות אפי' הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין עכ"ל וע' שו"ת ח"צ (סי' ל"ג) נראה מזה שסובר שאינו חיוב עליו בלא אכילה רק הטעם שלא יבא לידי תקלה ובאמת גם זה אינו מוכרח והראי' שהביא מחבר שמת אינו ראי' כלל דהא פירשו בירושלמי הביאו התוס' (בב"ע די"א ובע"ז דמ"א) וברא"ש בגיטין (בי"ד כללים) ובריטב"א קידושין (כ"ז א') דמיירי בחבר שמת מתוך הישוב שאלו לא הי' מתוקנים הי' מודיע להם ואין ראי' לזה למקום אחר) וכדברי הט"ז נראה שכן הוא דעת הב"ח שכ' ביו"ד (סי' שכ"ו) ורמזו הט"ז והש"כ שם שאסור לנחתום כשמוכר העיסה להרבה אנשים שכ"א יטול חלה והוא אינו נוטל דהא הוא נתחייב ליטול חלה ע"ש ואם נימא דס"ל דחיוב ההפרשה הוא דוקא כשאוכל א"כ עדיין לא נתחייב כלל וע' בס' מגן האלף (בא"ח סי' תנ"ז) שכ' באמת דמותר מה"ט אבל הב"ח סובר כהט"ז וע"כ אסר כשאינו נוטל חלה. וע' שו"ת מחנה חיים (סי' צ"א) שכ' ג"כ בפשיטות דבתרומה גם כשאינו רוצה לאכול חייב להפריש ע"ש אבל לענ"ד לא נהירא כן כמבואר ברש"י גיטין (מ"ז ב') שכ' שם להדיא לחלק דביכורים מצוה דרמיא עלי' הוא אבל מעשר מצוה דלא רמיא עלי' הוא רק כשרוצה לאכול או למכור ע"ש מבואר דלא כהט"ז שוב ראיתי להשואל ומשיב (ח"ג סי' פ"ב) שהביא דברי רש"י הללו ומש"ש לדחות לא נהירא כלל כאשר יראה המעיין ותו מצאתי בשו"ת ברכת אברהם לבנו של הרמב"ם (סי' מ"ד) שכ' וז"ל. ועוד עיקר עישור ודאי מצוה דאורייתא הוי. האי מצוה שאינה חובה הוא שאין אדם חייב לעשר פירותי' אלא אם ירצה אדם להניח כל פירותי' טבולים ויאכל מפירות אחרים מתוקנים אז הרשות בידו ואינו מבטל מצוה עכ"ל מבואר להדיא שסובר שאינה מצוה חיובית כלל ובזה א"ש מה שהניח בצ"ע המגיני שלמה בשבת דמ"ג דכיון דמבואר בביצה דמעשר נחשב בין הדברים שהן מוקצה א"כ אמאי אסור להפריש ביה"ש ע"ש ולהנ"ל א"ש דאף דכשמפריש עביד מצוה אבל ביה"ש לא התירו רק מצוה שהוא חיובית משא"כ מעשר יוכל להפריש בזמן אחר ואינו דומה לשופר ולולב שהביא המג"ש שהם מצוה של חובה משא"כ במעשר. ועשו"ת נאות דשא (סי' ל"ט) שכ' וז"ל ומה גם דהפרשת תרומה לכאורה אינה מצוה הכרחיות דאם לא יאכלנו א"צ להפריש עתה עכ"ל. ולא הי' לו להסתפק דבודאי כן הוא. גם הלום ראיתי בחי' הגרע"א ביו"ד שם שכ' ע"ד הט"ז לא מצאתי זה דבפשוטו הוא רק כשרוצה לאכלו אסור עד שיפריש תרועה ובמג"א רסי"ח כ"כ לענין חלה וה"ה לתרומה עכ"ל. ויותר ה"ל להעיר מדברי רש"י הללו שמפורש היפוך דברי'. וראיתי בספר פרי הדר (חאה"ע ענף א' סי' ו' שכ' על הגרע"א שאשתמיטתי' משנה במעשר שני פ"ה מ"ו עיו"ט כו' ע"ש ולא דק דבעיו"ט היא זמן הביעור אבל בכל שנה אינו חייב להפריש רק כשרוצה לאכול נהדר למלתא קמייתא דלא מיבעיא לשיטות הט"ז הא הוא חיוב להפריש תיכף אולם גם לפ"מ שהוכחתי דהמצוה הוא רק כשרוצה לאכול עכ"ז הוא עומדת לתרום דחיטים לאכילה ניתנו משא"כ בנדרים. ועיקר הוכחות מהרי"ט הוא דשם אף שיוכל לילך לבעלים והמה בודאי ירצו א"כ משום הטורח לא הוי דשיל"מ דשמא לא ירצו לטרוח מכש"כ בזה דלא הוי בידו כלל והסכימו לכללו של המהרי"ט בשו"ת רע"א (סי' ס"ה) וברית אברהם (חיו"ד סי' ל"ו) [ועלח"מ שם בה' נדרים שהשיג על הכ"מ שכ' דתרומה הוי דשיל"מ דכיון דלא לאיתשלי קאי לא הוי דשיל"מ. וראיתי ביד שאול (סי' רט"ז סק"ד) שכ' דלפמ"ש הט"ז (סי' שכ"ג) אפשר לומר דגם בתרומה הוי דשיל"מ ע"ש ובמח"כ לא ראה בר"מ פט"ו מהמ"א שכ' להדיא דתרומה לא הוי דשיל"מ וא"כ א"א לתרץ כן דברי הכ"מ] ומ"ש עוד הפרי תבואה להוכיח ממנחות (דס"ח) דמצרכינן לומר שם דרבנן דמחמרי בחדש ס"ל דהוי ס' דאורייתא וקשה הא בלא"ה הוי דשיל"מ לא ראה שכן הקשה המרדכי פ"ק דביצה ועבב"ח ופר"ח סי' ק"ב ובצל"ח ביצה ד"ד שהאריכו בזה בישובים שונים וע' בשו"ת משכנ"י (חיו"ד סי' ס"ד) שכ' די"ל דרב אשי לא אמר כן רק לרב יוסף ורב יצחק אבל לרבה לא מוכח כן וכ"כ בספר חידושי הרז"ה בדיני חדש וראיתי ביד שאול (סי' רצ"ג סק"ב) שהשיג ע"ז דהא בביצה (דל"ט) אמר רב אשי בעצמו דאף בדרבנן לא בטיל. ובמח"כ לא כן הוא ולענין דלא בטיל כ"ע מודו והכוונה בש"ס שם הוא רק לענין להחמיר בספיקו וזה לא מוכח מידי מד' ל"ט וכ"כ הצל"ח בביצה שם והוא פשוט. ועבצל"ח שם שכן ג"כ דעת הרי"ף להחמיר בדשיל"מ בספק דרבנן וכן יש להורות דלא כהפרי תבואה. וראיתי בספר שם אהרן בחי' לביצה (ד"ג) שהניח בצ"ע אדברי הש"ס שם שמקשה לרב יוסף דסובר הטעם דביצה אסורה משום גזירה אמאי ס' אסורה דלדברי הט"ז בסי' ק"ב ס' איסור אסור בדשיל"מ אף בדרבנן א"כ אמאי לא משני דלהכי אסור דהוי דשיל"מ ע"ש שהניח בקושיא