עמודי אש קכא

ובזה מיושב מה שהקשה בנחל איתן בה' שבת (פי"א הט"ז) על מה דאיתא במס' גיטין די"ט דא"ל ר' יוחנן לר"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וקשה הא ר"ל ס"ל חולין בעזרה דרבנן א"כ אמאי קיבל זאת התשובה מר' יוחנן הא ר"ל גופי' אמר נשכור וכשנגיע לרבותינו שבדרום נשאל ע"ש. ולהנ"ל א"ש דרק בעירובין אמר כן ולא בשאר דברים ותו י"ל דהנה התוס' בנדרים (ד"ב ע"א) ובנזיר (ד"ב ע"א) הקשו למ"ד לשון שבדו להם חכמים איך יביא קרבן נזירות הא הוי השב"ע ע"ש. וקשה לי ע"ז דמאי קושיא הא זה הוי פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בנדרים (ד"י ע"א) ור' יוחנן אמר לשון נכרים הן ור"ל ס"ל לשון שבדו להן חכמים הן ובנזיר (דכ"ט ע"א) פלוגתת ר' יוחנן ור"ל בהא דהאיש מדיר בנו בנזיר דר' יוחנן אמר הלכה הוא בנזיר ור"ל ס"ל כדי לחנכו במצות ומקשה בגמ' דלר"ל איך יביא קרבן. ומתרץ דר"ל ס"ל חב"ע לאו דאורייתא. וא"כ י"ל דר"י ור"ל אזלו לשיטתם דר"י דס"ל דחב"ע דאורייתא ע"כ סובר לשון נכרים הן ור"ל דס"ל לשון שבדו להן חכמים היינו משום דס"ל דחב"ע דרבנן ול"ק קושיות תוס'. ויש לתרץ זה עפ"י מ"ש לי הג' מהרש"ק בתשובה (והיא נדפסה בשירי טהרה סי' פ"ו) כד הוינא טליא. דר"ל דסובר חשב"ע הוי דרבנן היינו רק היכא שמביאו בתורת חילין אבל בתורת קרבן לכ"ע חב"ע דאורייתא ואני הקשתי לו מהש"ס דנזיר הנ"ל דמביא בתורת קרבן ועכ"ז ס"ל לר"ל דחב"ע דרבנן. וע"ז השיב לי (שם בסי' פ"ז) דלפ"מ דקיי"ל דקטן קנויי קני ואקנויי לא מקני וא"כ משכחת לה דאבי' הקנה לו קרבנות והקטן קנה אותם והקדיש אותם וההקדש הוא רק מדרבנן ומה"ת הויין חולין וא"כ ממ"נ מה"ת הוי חולין ובזה אינו אסור חב"ע רק מדרבנן. ומדרבנן הוי הקדש עכ"ד. ולפ"ז א"ש דברי התוס' דזה א"ש שם בהאיש מדיר כו' דמיירי בקטן שם משכחת לה בכה"ג וחב"ע דרבנן. משא"כ בההוא דכנויין דמיירי בגדול ובזה כשמביא הקרבנות גם ר"ל מודה דחב"ע דאורייתא. וא"כ שוב לא קשה קושיות הנחל איתן בההוא דגיטין דבגדול גם ר"ל ס"ל דחב"ע דאורייתא וא"ש והבן

ויש לעיין בס' חסרון ידיעה בערלה בח"ל אם נקל בה או לא וראיתי בשו"ת מנחת עני (סי' מ"ה חיו"ד) שנשאל בזה והאריך שם להתיר. ולא ראה שבשו"ת פרח מטה אהרן (ח"ב סי' ע"ה) כ' דיש להחמיר. והן אמת שבשו"ת ציון (סי' ס"ט) כ' להשיג ע"ד הפמ"א והעלה שם להתיר ועיי"ש מה שפי' דברי הרשב"א בתשובה אמנם אחרי המחילה מכ"ת לא כיון יפה בדברי הרשב"א. ואני מצאתי דברי הרשב"א בתשובותיו (ח"ג סי' רכ"ה) ומשם באר"ה דכן כוונתו. שכתב במה דאמרינן באילן שנעקר עם שרשיו דאם יכול לחיות בעפר הראשון דפטור מערלה ואם ספק אם יוכל לחיות נשאל שם הרשב"א ע"ז. והשיב דנראה מסוגיא דב"ע (דק"א) דלא בעינן יכיל לחיות ג' שנים כו' אלא שבתוספתא מספקא לי' כו' ע"ש באורך מבואר דרצה להוכיח דא"צ שיוכל לחיות ג' שנה ולהכי מותר בח"ל וכשראה בתוספתא שמספקא לו גם בח"ל אסור ולא התיר בח"ל מחמת ספק דהוי ס' חסרון ידיעה וזה אינו מועיל גם בח"ל. ואף שבשיטה מקובצת לב"מ הביא דברי הרשב"א וז"ל קשיא לי אי נעקרו בגושיהן מאי קאמר הלה ארצי גדלה וניחא לי דאע"פ שנעקרו בגושיהן ויכולים לחיות בהן ומצילין אותן מן הערלה מ"מ אין יכולין לגדל פירות מחמת הגושין לבד ואף אם יגדלו לא יגדלו אלא פירות מועטין עכ"ל. (והן הן דברי הרשב"א ההובאו בה"ה פ"ד מה' שכנים אלא שצ"ע דה"ה הביא משמו דלא יכלו לגדל פירות וכאן כ' הרשב"א שפירות מועטים יכולים לגדל) ולכאורה נראה שדברי הרשב"א הללו סותרים הוכחאו בכאן דא"צ דוקא ג' שנים אך באמת נראה דחדא מלתא הוא דבשלמא אם נאמר דא"צ לחיות ג' שנים א"כ לא יכלו לגדל פירות כיון שאין לו כח משא"כ אם נאמר דצריך דוקא שבגושיהן יכלו לחיות ג' שנים א"כ יש לו כח הרבה וא"כ בודאי יוכל לגדל פירות ג"כ ומזה מבואר דמה שלמד בשיבת ציון דס' חסרון ידיעה הוי ס' בח"ל ליתא דהפי' ברשב"א ברור כמ"ש. ומדי עיוני בזה ראיתי מ"ש הלח"מ בפ"ד מה' שכנים ה"י על מ"ש ה"ה דאם מפרש רבינו כפירש"י שהגושין מצילין אותן מן הערלה קשה כו' וכתב ע"ז הלח"מ תימה דהא רבינו ז"ל מפרש דאין הגושין מצילין כ"ש דקשה איך כ' יחלוקו אפי' בעל השדה עם בעל הזתים כל ג' שנים הא הפירות הן אסורים וכן בפשטא דשמעתא קשה מאי שהקשה ה"ה ז"ל דבמאי הוא זוכה הלא חייב הוא בערלה וע"כ בגוונא דאיכא ערלה מיירי בגמרא דקאמר לאחר ג' אכילנא משמע דבתוך ג' לא מצי מיכל משום ערלה ואם אין הגושין מצילין במאי זוכה וצ"ע עכ"ל הלח"מ ול"נ דלק"מ והוא די"ל דרבינו מפרש הא דקאמר שנעקרו בגושיהן כמו שפי' הראב"ד והובא בש"מ שם וז"ל דמשום דלאחר ג' נמי איצטרך דלא מצי בעל הזתים לומר זתי גדלו אא"כ לעקרו בגושיהן ועכשיו שנעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בלא השדה של זה טענתו טענה כו' ע"ש וא"כ א"ש דברי הרמב"ם. ומאי דקשיא לי' להלח"מ במאי זוכה י"ל דהר"מ לשיטתו בפ"א מה' חמץ דהקונה חמץ בפסח עובר על בל יראה והיינו דסובר דיש זכי' לאיסורי הנאה וכמ"ש בשו"ת נ"ב מה"ק (חא"ח סי' י"ט) וא"כ י"ל דזוכה בהערלה ואין לומר דמאי נ"מ בהאי זכי' י"ל דכיון דערלה הוא מהנשרפין ואפרן מותר הוא זוכה בהאפר וגם הא ראוי ליהנות מהן שלכדה"נ לחולה ולקדש בו אשה אם מכרן וקידש בדמיהן וע' בשער המלך ה' אישות (פ"ה ה"א) ובמל"מ פ"ה מה' יסה"ת. אמנם אם נימא דהרמב"ם מפרש הגמרא כפירש"י דלהכי בעינן שיעקרו בגושיהן בכדי שיוכל ליהנות מהפירות עצמן לאכול אותן מקשה ה"ה שפיר ואחר אשר כתבתי כל זה הגיע לידי ס' ברכ"י וראיתי שם ביו"ד (סי' רצ"ד ס"ק י"א) שגם הוא הסכים בדעה הרשב"א דס' חסרון ידיעה בערלה בח"ל חייב יעו"ש ולא כהשיבת ציון והמנחת עני

(ג) ויש לחקור היכא דאיכא ב' ספיקות וס' א' מתיר מה"ת וס' הב' מתיר גם מדרבנן אם מהני או לא. והנה הש"כ בפללי ס"ס ס' דמהני דהא בדאורייתא איכא ב' ספיקות ובדרבנן סגי בס' אחד וראיתי להבית יצחק בשער הספיקות שתמה ע"ז מש"ס נדה (די"ד ע"ב) דהא גם שם איכא ב' ספיקות בדאורייתא דלמא עישר ושמא עבד כר' אושעיא ואף שמדרבנן חייב גם אם יעביד כר' אושעיא מ"מ בדרבנן איכא ס' שמא עשר ולתירוץ א' של התוס' דכותי' קיי"ל בא"ח (סי' תל"ד) אסור לאדם מבואר דלא כהש"כ עכ"ד. ולענד"נ דלק"מ דהנה לכאורה יש להקשות לפי שיטות האו"ה דבדשיל"מ לא מהני ס"ס א"כ קשה איך אמרינן באן ס' וס' הא הוי דשיל"מ ולא מהני ס"ס ובזה הי' מקום ליישב מה שהקשה המל"מ (פ"י מה' מעשר) דלמה פסק הר"מ כתירוצא קמא ולא כתירוצא בתרא ולהנ"ל א"ש דהנה כ' הכ"מ פ"ז מה' עכו"ם דהר"מ סובר דלא מהני ס"ס בדשיל"מ והרמב"ן בס' המלחמות בפסחים (פ' כל שעה) כ' דר' יוחנן לית לי' הך דינא דדשיל"מ כלל ע"ש וכ"כ בחי' הר"ם חלאוה בפסחים (דכ"ט ע"ד) יעו"ש וע' לח"מ פ"א מה' חמץ שלא ראה דברי הרמב"ן הללו וע' פלתי (סי' ק"ב סק"ט.) שתמה על דברי ר' יוחנן שס"ל שחמץ בנ"ט דלמה לא יהי' דשיל"מ ע"ש שהוכיח מזה דדבר שיש לו היתר לא הוי דשיל"מ וכתב שזה ראי' שאין עליה הכרע ע"ש ולפי דברי הרמב"ן ומהר"ם חלאו"ה הללו לא מוכח מידי] וע"כ ס"ל להר"מ דכיון דהסוגיא בנדה קאי התם לר' יוחנן והוא לא ס"ל הך דינא דדשיל"מ לכן אמרינן שפיר ס' וס' הוא. ואף שבסוגיא דפסחים ד"ט אמרינן כן לרבא. הנה מצאתי בבדק הבית להרא"ה (ש"ד ב"ד) שכ' דגם רבא לא ס"ל דינא דדשיל"מ יעו"ש ולפ"ז א"ש. משא"כ לדידן דס"ל דינא דדשיל"מ ולא מהני ס"ס שוב לא נוכל לתרץ משום ס' וס' הוא ע"כ פסק כתירוץ הא'. ובזה א"ש גם דברי הר"מ פ"ז מה' עכו"ם שפסק גבי ע"ז דבאוה מעלמא מותר והלח"מ הקשה שם דבה' מעילה פסק דבהקדש אסור והא ר' יוחנן ס"ל דגם גבי הקדש מותר יעו"ש ולפי הנ"ל א"ש דר' יוחנן דלית לי' דינא דדשיל"מ ע"כ פסק דבהקדש מותר משא"כ לדידן דס"ל דינא דדשיל"מ ע"כ אסור לדידן גבי הקדש משום דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא. אך קשיא לי על הרמב"ן שכ' דר' יוחנן לא ס"ל דינא של דשיל"מ מירושלמי ערלה (פ"ג ה"ב) על מה דאיתא התם ובמוקדשין מקדשין בכל שהן איתא התם ר' יוסי בשם ר' יוחנן הדא דתימא בקרשים שים להן מתירין אבל בקדשין שאין להם מתירין צריכין ס"ט דש"מ דר' יוחנן ס"ל דינא דדשיל"מ [ומזה מבואר דצדקו דברי הפלתי (בסי' ק"י ס"ק כ"ח) שהוכיח דבדשיל"מ מהני ס"ס מהא דתנן מוקדשין בכ"ש ולא תני אחרות באחרות וע"כ משום דהוי ס"ס ומהני גם בדשיל"מ וראיתי להבית יצחק בשער הקבוע (סי' פ"ד) שכ' ע"ז דאינו מוכרח דדלמא מיירי המשנה דכבר נשחטו ושוב אין להם פדיון יעו"ש. ואישתמט מיני' דברי הירושלמי הללו דמוקי להמשנה בקדשים שיש להם מתירין וע"כ אוסרין בכ"ש וכ"כ הראב"ד פ"ג מה' בכורות] ויש ליישב זה עפ"י מ"ש המהרש"ק בתוס' חדשים מעילה (פ"ג מ"ו) דהיכא דיכול לפדותו מדאורייתא אינו בטל דהוי כניכר האיסור ע"ש וא"כ י"ל דבזה מדאורייתא אינו בטול משא"כ דשיל"מ דהוא מדרבנן זה לא ס"ל לר' יוחנן. האומנם בתוס' ע"ז (ע"ג ב') מבואר דגם לר' יוחנן דשיל"מ לא בטיל מוכח דלא ס"ל כהרמב"ן וע' שו"ת שאגת ארי' (סי' צ') שתמה על הרמב"ן. וע"כ נ"ל לפמ"ש הט"ז בסי' ק"י דבדרבנן מותר בדשיל"מ וכן נראה דעת הר"מ. שבפ"ז מה' ע"ז פסק דס"ס לא מהני בדשיל"מ ובה' יו"ט (פ"א ה"כ) פסק דמהני ע"ש בה"ה. ולהנ"ל א"ש דבדרבנן מותר ס"ס בדשיל"מ ובדאורייתא אסור ועמ"ש הכ"מ (פי"א מה' מעשר שני הי"ג) והבן. והנה הא דאסור ליתן לפני בהמה טבל הוא משום איסור הנאה של כילוי. וע' במל"מ (פ"ב מה' תרומות) ובפנ"י (שבת דכ"ו) דלדעת התוס' זהו רק מדרבנן ובהיות כן י"ל דברי הש"כ דבאמת מהני ס"ס היכא דס' א' מתיר מה"ת וא' מדרבנן והא דהכא בסוגיא דנדה אסור לאדם ולא מהני ס"ס היינו משום דהוי דשיל"מ משא"כ לבהמה אינו אלא מדרבנן שפיר מהני ס"ס. ובזה י"ל מה דקשה לי על הש"כ שבסימן נ"ג כ' דס"ס צריכים הספיקות להיות שוה בשוה וא"כ איך כ' כאן ס' וס' הוא הא ב' בשו"ת מהרי"ק (שורש קע"א) דההיא דר' אושעיא לא הוי רק מיעוטא ולהנ"ל א"ש דבדרבנן מקלינן משא"כ בדאורייתא ובזה מיושב קושית המחוקק יהודא (סי' תס"ז חוקי דעת סק"ג) על שיטת האומרים דבדברים דלא מהני ביטול לא מהני ס"ס דהא טבל במשהו ועכ"ז מהני ס"ס ע"ש. ולהנ"ל א"ש דהמה מדברים באיסור דאורייתא ולא בדרבנן וא"כ א"ש קושית הבית יצחק. ועוד י"ל לפמ"ש המל"מ (פ"ד מה' בכורות) דהיכא דנסתפק לנו אם עשה כלל דבר המתיר בזה גם בדרבנן ס' להחמיר ע"ש וא"כ הכא הס' שמא עישר הוי ס' אם נעשה כלל דבר המתיר ולהכי לא מהני רק לבהמה דיש לנו ס' אם נתחייב במעשר ושוב ראיתי בשו"ת פני יהושע הנדפסה בפרי תבואה (סי' י"ז) בכללי חזקה שהקשה על ההיא דס' וס' היא הא הוי דשיל"מ ותירץ דלענין ס' לא מקרי טבל דשיל"מ דדלמא אינו מחויב והוי הפסד ורק לענין ביטול מקרי טבל דשיל"מ. וכן ראיתי להישועות יעקב ביו"ד (סי' קי"ט סק"א) שכ"כ מדעת עצמו ונ"ל שכ"ה דעת התוס' בע"ז (דע"ג ע"ב) שכתבו דלמה לי טעם בטבל דהוי דשיל"מ הא בלא"ה כהיתרו כך איסורו. וראיתי בשו"ת מנחת יהודא (חיו"ד סי' כ"ו) שהניח בצ"ע הא יש נ"מ לענין ס' דבדשיל"מ הולכין להחמיר ע"ש ולפי האמור א"ש דלענין ס' הולכין בטבל להקל וראיתי להעיר ע"ד השערי חכמה (סי' י"ב) שהקשה