עמודי אש קכ

כדברי המיקל באבל אולם כבר כתבתי דהא ליתא וא"כ קשיא על הנמ"י למה הוצרך לומר משום דהלכה כדברי המיקל באבל אולם ראיתי להכתונת פסים (ד"ב ע"ד) שכ' דכאן הוי ס' הסותר זה את זה דמוכח מהברייתא דאסור או בנעילת הסנדל או ברחיצה והרי"ף פסק בשניהם להקל ע"כ הוצרך הנמ"י לומר הטעם משום דהלכה כהמיקל באבל דמקלינן גם כשסתרו אהדדי ע"ש וע' בשו"ת ס' סת"ם בקונטרס פרט ועוללות (סי' כ"ז) שתמה על הרי"ף שפסק להקל בנעילת הסנדל וברחיצה הא סתרי אהדדי ע"ש ולפמ"ש הנמ"י א"ש דבאבילות מקלינן גם בסתרי אהדדי (ועשו"ת רדב"ז ח"א (סי' רס"ח) שכ' ס' אבילות להקל אמרינן אבל תרי קולא דסתרי אהדדי לא אמרינן עכ"ל מבואר דגם באבילות לא מקלינן תרי קולא דסתרי אהדדי. אולם ראיתי בא"ז ה' אבילות (סי' תל"א) שכ' דאין לומר דנחשב יום ל' כלפניו לענין תינוק בן ל' שלא נתאבל עליו ולענין שמועה נחשיבהו כאלו שמע ביום ל' ה"ל תרי קולא דסתרי אהדדי עכ"ל מבואר דס"ל להא"ז דבס' דרבנן היכא שסותר זה את זה לא אמרינן אף דבס"ס הסותר זה את זה נראה דס"ל דהוי ס"ס ממה שבה' נדה (סי' שמ"ו) הניח בקושיא דלמה תטמא משום נקיבה הא הוי ס"ס ומדלא תירץ כמו שתירצו התוס' בנדה (כ"ז א' וכ"ט א') דהוי ס"ס הסותר זה את זה ש"מ שס"ל שגם ס"ס הסותר זא"ז הוי ס"ס ועכ"פ מבואר בא"ז דגם באבילות לא מקלינן ב' ספיקות דסתרי אהדדי וכדעת הרדב"ז ועמש"ש בכתונת פסים). ובזה יש ליישב פירש"י בעירובין (דמ"ו ע"א) שכתב דקמ"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב ובאדם אמרינן בכלים לא אמרינן וראיתי להרמב"ן בליקוטי' בעירובין שם שהקשה דהא הוי תרתי דסתרי אהדדי ע"ש ולהנ"ל י"ל דכי היכא דס"ל להרי"ף דהלכה כדברי המיקל באבל גם בסתרי אהדדי ה"נ הקילו בעירובין אף דסתרי אהדדי והרמב"ן כ' ע"ז וז"ל ול"נ דכי לא עבדינן בתרי בחד גברא וחד מקום אבל בתרי גברא עבדינן וכדאמרינן בעלמא בבאו לשאול זה בפ"ע וזה בפ"ע ד"ה טהורין הלכך בבאו לשאול על אדם מורין לקולא כריב"נ ובבאים לשאול על כלים לקולא כרבנן עכ"ל וכעין זה כ' הפר"ח בכללי ס"ס (סי' ס"ג) ובסי' קי"א (סק"ד) וזכה לכוון לדברי הרמב"ן. וראיתי להפרמ"ג ביו"ד בש"ד סי' ק"י (כללי ס"ס סקי"א) שכ' שבד"מ א"ח (סי' תל"ט סק"ב) מבואר דבדרבנן בסותר זה את זה לא מהני ע"ש ולא אדע מניין הוציא משם כן דהא התם מיירי בלא ביטלו דהוי איסור דאורייתא ומש"ש דבבת א' בכל גוני לא מהני היינו אף שהכיכר קטן דאיכא ס"ס אבל מיירי בלא ביטלו ולא מוכח מידי ואדרבה לכאורה נראה דעת הרמ"א דבדרבנן מהני ס' הסותר זה את זה ממ"ש בתורת חטאת כלל מ"ג) דבשני תערובות מתירין שניהם והמנ"י (ס"ק י"ד) הקשה דהא הוי ס"ס הסותר זה את זה. ולפי האמור א"ש דהא מיירי התם דבתערובות הי' רוב וא"כ הוי ס' דרבנן הסותר זה את זה ובדרבנן מהני גם כשסותר זה את זה והנה דבר הזה דבדרבנן בסותר זה את זה דלא מהני כן כתבו התוס' בביצה (י"ד א') בשם ר"י דיש לפסוק לחומרא כב' הלשונות אע"ג דבשל סופרים הלך אחר המיקל עכ"ז כיון שיש בכ"א קולא וחומרא עבדינן בתרוייהו לחומרא אמנם נראה דלאו כ"ע ס"ל הכי דהנה ראיתי בהגמ"י ה' מגילה וחנוכה פ"ד שכ' בשם ר"ת דהלכה להקל כב' הלשונות שבמס' שבת (כ"א ב') דאי לא אדליק א"נ לשיעורא [וע' בב"ח (בסי' תרע"ב) שכ' בשם ר"י דא"צ שמן כשיעור דפוסק כלישנא קמא וכ' ע"ז הב"ח דהיינו כשיטות ר"ת נראה מדבריו שר"ת פי' א"כ לשיעורא היינו שצריך שמן כשיעור וכשפסק להקל כלישנא קמא ג"כ ממילא א"צ ליתן שמן כשיעור וקשה לי ע"ז דהא כ' הרא"ש פ"ק דפסחים בשם ר"ת וכ"כ בשמו הרמב"ן בליקוטיו לפסחים ובא"ז ה' ברכת המוציא (סי' קל"ט) וכ"ה בדברי ר"ת בעצמו בס' הישר (סי' רנ"ט) ובתמים דעים (סי' קע"ט) דלהכי מברכין בנר חנוכה בעל משום דצריך ליתן שמן כשיעור ואם לא נתן לא יצא מבואר דר"ת ס"ל דצריך ליתן שמן כשיעור וא"כ יהי' דברי ר"ת סתרי אהדדי ועכצ"ל דר"ת פי' האי א"נ לשיעורא היינו דלאחר זמן זה מותר לכבותה וס"ל דבזה מודו ב' הלשונות דצריך ליתן שמן כשיעור וע' בשו"ת ח"צ (סי' צ') שהקשה ע"ד ר"ת דלימא דבעי למימר בגמ' לחד שינויא דאי לא אדליק מדליק ולא ס"ל הא"נ לשיעורא מאי דעתי' בנוסח הברכה דלהדליק ותירוץ דלר"ת הא"נ לשיעורא הוא דלאחר זמן מותר לכבותה ע"ש ובמ"ש בביאור דבריו במור וקציעה (דפ"א ע"ב) א"כ מוכרח דלר"ת צריך כשיעור לב' הלשונות היפוך מ"ש הב"ח בדעתו וע"כ דברי הב"ח צ"ע] מוכח דבדרבנן נקטינן קולי דב' הלשונות לדעת ר"ת ובזה י"ל דברי הב"י ביו"ד (סי' רס"ט) שכ' על מ"ש הטור להחמיר באשת אביו דכיון דהוא מדרבנן ס' להקל וקשה דהא נקיל גם באחות אביו והוי ב' קולות הסותרות זה את זה וע' ביד שאול שם שהתעורר בזה אולם לפי האמור א"ש דבאמת מקלינן בדרבנן גם כשסותר זה את זה וע' שו"ת שואל ומשיב (ח"ב סי' קע"ג) שהקשה לו חכם א' בהך דב' קופות דתלינן דתרומה לתוך תרומה וחולין לתוך חולין משום דתרומה בזה"ז מדרבנן דהרי משנה ערוכה דהמדומע פטורה מן החלה דתרומה פטורה מן החלה וא"כ הוי תרתי דסתרי אהדדי דלענין איסור נתלה דנפל לתוך חולין ולענין חלה נתלה דתרומה נפלה לתוך חולין ע"ש אמנם לפי המבואר בדעת ר"ת א"ש דבדרבנן מקלינן גם בסתרי אהדדי ויש להביא ראי' לזה מירושלמי תרומות (פ"ד ה"ח) באם הי' ב' קופות בזה כ' סאה ובזה נ' סאה ונפלה סאה בא' מהן וידוע באיזה מהן נפלה ואח"כ נפלה בשניה ואינו ידוע באיזה מהן נפלה דאמרינן דנפלה לראשונה דתולין הקלקלה במקולקל ועכ"ז אם ריבה בשוגג על הראשונה שניהם מותרים אף שסותרים זה את זה דהראשונה אנו מתירין דאנו אומרין דנפל לשניה ובשניה אמרינן דנפלה לראשונה א"כ מבואר דבדרבנן אף שסותר זה את זה מותר. אולם ראיתי להפני משה שם שכ' שלכן השמיט הר"מ הך דינא לפי שהוי ב' דברים הסותרים זה את זה ע"ש ובמ"ש בביאור הירושלמי הפר"ח בסי' קי"א סקי"ג ופרי תואר שם ובזה יש ליישב דברי המג"א (סי' ק"ס סק"ו) שכ' בצואה שתחה הציפורן דיש להקל אם הרוב אינם מקפידים אף שהוא תחת מקום ששם היד כדעת הרשב"א וראיתי בשו"ת עמק הלכה (חא"ח סי' נ"ו) שתמה עליו דא"כ היכא שהרוב מקפידין והוא אינו מקפיד ניזול ג"כ לקולא כדעת הר"מ וא"כ הוי ב' קולות דסתרי אהדדי ע"ש אמנם אם נימא דהמ"א ס"ל דבדרבנן אזלינן לקולא גם כשסתרי אהדדי א"ש אך ראיתי להמ"א (סי' תקל"ח סק"א) שהניח בצ"ע על הש"ע שפסק שם דמזפת החביות בין קטנות בין גדולות דהוי תרי לישנא במ"ק (י"ב א') ופסק כשניהם להקל (ומש"ש בברכת דוד דמאן דשרי בחביתא הוא מיקל יותר ממאן דשרי בכוזתא וא"כ פסק לקולא בחביתא וכ"ש בכוזתא הוא תמוה דהא מאן דשרי בחביתא אוסר בכוזתא ומאן דשרי בכוזתא הוא אוסר בחביתא א"כ אמאי פסק בשניהם להקל גם דברי הנתיב חיים שם אינם מובנים) ע"כ נראה דדעת המ"א כמ"ש הסדרי טהרה בסי' קצ"ח דהר"מ מודה דהיכא דהרוב מקפידין אף שהוא אינו מקפיד דאזלינן להחמיר אלא שמחמיר ג"כ היכא שהוא מקפיד אף שהרוב אינן מקפידין ובנט"י דרבנן פסק לקולא כהרשב"א וא"ש. וע' במשנה חלה (פ"ד ת"ז) אחזו קולו של ר"ג וקולו של ר"א חזרו לנהוג כדברי ר"ג בב' דרכים. וא"כ מתחלה תפשו ב' קולות הסותרות זה את זה בדרבנן. ואח"כ חזרו לנהוג משמע דליכא איסורא בזה ועמ"ש הרע"ב והתפארת ישראל שם. שפירשו שחכמים הנהיגו אותם לפי שאין לנהוג ב' קולות הסותרות זא"ז יעו"ש וזה תליא בפלוגתא הנ"ל אם בדרבנן עושין ב' קולות הסותרות זה את זה

הדרן למלתא קמייתא דספק חסרון ידיעה לא הוי ספק וכדמוכח מש"ס ברכות שהבאתי וע' בקהלת יעקב (בתוס' דרבנן סי' מ"ד) שהקשה על הש"ס דברכות הנ"ל דאמאי נחמיר הא הוי ספק דרבנן ובאמת אין כאן קושיא. כלל ואפי להפוסקים בתיקו דרבנן להקל מודו דס' חסרון ידיעה לא הוי ספק ושאני התם בתיקו דלא נוכל לפשוט אותו עד שיבא אלי' משא"כ בחסרון ידיעה או כההוא דברכות שם שהי' יכולים לפשוט אם יבא א' ויכריע וע' בטל אורות (ד"א ע"א) שסייע לדעת הסוברים דס' תיקו להחמיר מהש"ס הנ"ל ע"ש ואינו ראי' כלל וע' מנ"י כלל א' שכתב כמ"ש. ולא תקשה ע"ז ממה דאיתא בש"ס עירובין (ס"ז ב') דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא ולא אמרינן דהוי ס' חסרון ידיעה וכה"ג אמרינן בש"ס ר"ה (כ"ט ב') נתקע והדר נידון. דהתם מיירי שהרב יודע הדין וברור לו ועושה מעשה וא' מן התלמידים יש לו ספק או קושיא עליו בזה יש רשות להרב לעשות המעשה ע' בתה"ד (סי' י"ג) ורמ"א ביו"ד (סי' רמ"ב סכ"ב) שו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' י"ט) שו"ת נ"ב מה"ת חאה"ע (סי' ל"ה) יום תרועה בר"ה שם ארעא דרבנן (אות א' סי' מ"ט) וע"כ נפלאתי על ס' מפלגי ראובן בחי' לברכות (דמ"ב ע"ב) שתירץ על קושיות התוס' שם (ד"ה עשרה) שהקשו דאמאי המתינו למיבעיא עד בהמ"ז והאיך ברכו על הפת תחלה. וע"ז תירץ המפלגי ראובן דברכת המוציא דהוא דרבנן עבדינן והדר מותבינן אבל בהמ"ז דהוא דאורייתא. לכן שאלו ע"ש. ועם האמור דבריו תמוהין דזה לא שייך רק היכא שלהרב ברור הדין ולהתלמיד נסתפק משא"כ הכא דנסתפק להתלמידים הוי ס' חסרון ידיעה דלא הוי ס' כלל אמנם קשיא לכאורה מש"ס עירובין (ס"ה ב') אמר ר"ל נשכור וכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להם ואמאי הא הוי ס' חיסרון ידיעה אמנם מצאתי בחי' הריטב"א שם שכ' וז"ל פי' דבספיקא דעירוב לקולא נקטינן ואפי' לכתחלה עכ"ל נראה שבא ליישב הקושיא הזאת ותירץ דבעירובין הקילו אפי' בס' חסרון ידיעה וגם לעשותו לכתחלה. שוב ראיתי להמנ"י (בכללי הספיקות סק"י) שהעיר בזה מש"ס הנ"ל דהא הוי ס' חסרון ידיעה ותירוץ דבעירובין הקילו. וע"ש מה שתירץ עוד ותמהני שלא הביא דברי הריטב"א הללו וע' שו"ת פרי תבואה (סי' מ"ה) שהקשה ג"כ מש"ס הנ"ל ולק"מ גם הלום ראיתי להבני דוד בביאור לה' תמידין ומוספין (פ"ח ה"כ) שהקשה ע"ד הש"ג פ' האשה רבה שס' חסרון ידיעה לחומרא מההיא דנשכור וכשנגיע כו' ע"ש ולק"מ דשאני עירובין דהקילו בה. ובזה מיושב מה שהקשה בקהלת יעקב (אות רכ"ב) על הב"ש סי' קנ"ה דס"ל דאפי' חסרון ידיעה לכל העולם לא הוי ספק דא"כ תקשה על הש"ס עירובין (מ"ה ב') גבי גשמים דהוי ס' דרבנן דהא הוי ס' חסרון ידיעה בשלמא לשיטות הט"ז דס' חסרון לכל העולם הוי ספק א"ש אך להב"ש קשה. אולם לפי המבואר א"ש דבעירובין הקילו גם בס' חסרין ידיעה וכי היכא שכ' התוס' בעירובין (מ"ה ב') דבעירובין הקילו גם בס' דשיל"מ ה"ה גם בס' חסרון ידיעה ובזה נדחה מ"ש לי חכם א' על מ"ש בס' חכמת אדם (כלל ל"ו סי' נ"ד) דבהמה שצולעת על ירכה שאסור החלב שמא יתברר הדבר ותהי' טריפה למפרע וע"ז הקשה החכם הנ"ל מהש"ס דעירובין הנ"ל נשכור וכשנגיע לרבותינו שבדרום נידון ומוכח דאזלינן להקל אף שיתברר הדבר עכ"ד. ולפי הנ"ל יש לדחות דבעירובין הקילו גם כשיוכל להיות שיתברר הדבר אולם בהך דינא דהחכמת אדם נ"ל בלא"ה דהחלב מותרת ומצאתי כן בשו"ת גבעת שאול (סי' ו') משום דאף אם נשחט אותו ונמצא מעוכל עדיין לא יתברר הדבר בבירור גמור דשמא נתעכל אח"כ ושמא נשמט אח"כ וע' בלבושי שרד (טריפות העצמות סי' א') שכתב דאם נתרפא אף שנמצא נתעכל מותר דיוכל להיות נתעכל אח"כ ע"ש מוכח דיוכל להיות שאח"כ יתעכל ולא מקרי אפשר להתברר רק היכא שיתוודע בבירור אח"כ משא"כ בנ"ד דא"א כלל שיתברר בודאי דהא אפשר שאח"כ נתעכל או נשמט לכן נ"ל דהחלב מותר ולא כהחכמת אדם].