עמודי אש קיט

שם כו' וא"כ יהי' תרתי דסתרי אהדדי) ובזה א"ש סוגיא דע"ז (ז' א') דאיתא התם. א' אוסר וא' מתיר כו' ואם לאו הלך אחר המחמיר. ר' יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל וראיתי בס' עבודת עבודה (דע"ט ע"א) שתמה ע"ז דמהת"ק מוכח דסובר דגם בשל סופרים הלך אחר המחמיר א"כ מאי פריך בש"ס ביצה (ד"ג ע"ב) הא הו"ל ס' דרבנן לקולא דלמא סובר כהת"ק דאף בדרבנן ס' להחמיר וצע"ג עכ"ד. אמנם לפי האמור א"ש דהת"ק גם הוא מודה דס' דרבנן להקל רק דהת"ק דן זה לספק חסרון ידיעה דדלמא יבא א' מי שדעתו שלימה מאותן החכמים ויכריע כא' מהם ולכן דן להחמיר דהוי כס' חסרון ידיעה אבל בס' דרבנן במקרה שקרה ס' כ"ע ס"ל דהוא להקל. ולכאורה יש להביא עוד ראי' לזה מירושלמי ר"ה (פ"א ה"ב) דאמרו שם על ר"ע מה עשה קרא שם על מעשר שבו ונתנו לעני. ובשו"ת טור האבן (סי' י"ב) כ' דכיון דר"ע גמרא איסתפק לי' לכן הולכין בו להחמיר דהוי ס' חסרון ידיעה ע"ש. אולם ראיתי בספר באר אברהם (די"ז ע"ד) שכ' שנעלם ממנו מ"ש הדרכי משה ביו"ד (סי' רמ"ו) דספק שנסתפק לנו מאי אמרו קמאי הוי ס' גמור. אולם יש ליישב דברי הטור האבן עפ"י מה שראיתי בשו"ת מהרי"מ מבריסק (סי' נ') שחילק בין זמן הזה לבימי חכמי הש"ס דבזה"ז אין אנו יכולים להכריע בס' שנסתפקו. בבירור ובראיות גמורות וע"כ הוי ספק גמור משא"כ בימי חכמי הש"ס אף שכעת נסתפק להם אח"כ היו יכולים להכריע בראיות ברורות ע"ש. וא"כ לא קשיא מדברי הד"מ שאיירי בזה"ז לההיא דר"ע דהי' בימי חכמי הש"ס וא"ש. וא"כ הי' מוכח מזה דס' חסרון ידיעה לא הוי ספק. אמנם אני תמה על הטור האבן. שנעלם ממנו ש"ס בכורות (מ"ט א') דאמרינן התם לר"ע דאמר התם אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן דמספקא לי' דמדאיצטרך למיכתב למעלה כו' ש"מ שר"ע סובר דהיכא דנסתפק לו עכ"ז אמרינן הממע"ה והיינו דאף דהוא ס' חסרון ידיעה עכ"ז אין מוציאין ממון מס' וא"כ תקשה למה נתן ר"ע המעשר לעניים הא בס' אמרינן הממע"ה כדאיתא בחולין דקל"ד דמשוה מתנות עניים למתנות כהונה. ומש"ש הטור האבן ראי' דמוציאין ממון מס' חסרון ידיעה מעירוכין י"ח א') אם עשה שנת ששים כלמטה ממנה להחמיר כו' דש"מ שמס' מוציאין ממון הוא תמוה דאטו התם מטעם ספק הוא הרי מבואר שם בהמשנה דזה נלמד מהכתוב ואם מבן ששים שנה ומעלה רק הכוונה שם דכיון דבהכתוב אינו מבואר דכלמטה הימנו רק בבן ששים ורצו ללמוד מזה במה מצינו גם לענין שנח עשרים וע"ז אמרו דאינו ראי' דדלמא רק בבן ששים דהוא להחמיר בזה גלי קרא דכלמטה הימנו ולא להקל וא"כ נסתרו דברי הטור האבן. וליישב דברי הירושלמי נראה העיקר כמו שמצאתי בטורי אבן להג' בעל ש"א בר"ה (די"ד ע"א ד"ה ונהיג) דהירושלמי פליג על ש"ס דילן וס"ל דספק דעניים להחמיר ע"ש. ולכן כיון דס' חיסרון ידיעה לא הוי ס' ע"כ דעת כמה מהפוסקים דתיקו בדרבנן להחמיר וכמ"ש הרמ"א בא"ח בד"מ ס' תל"ח שכן הוא דעת האבי העזרי. וראיתי בס' חידושי עיני ישראל (ד"ו ע"א) שהניח בקושיא ע"ז ממ"ש המרדכי פ"ב דמגילה דהאיבעיא דש"ס ברכות (י"ב א') הולכין בי להחמיר בספירה כיון דהוא דאורייתא משמע דאם הי' דרבנן הי' הולכין בו להקל ע"ש. והנה כדברי המרדכי כ' ג"כ בא"ז ה' חדש (סי' שכ"ט) בשם אבי העזרי אולם לק"מ והוא די"ל דעד כאן לא ס"ל דתיקו דרבנן להחמיר רק היכא דאם נחמיר לא יהי' בזה איסורא משא"כ כאן דאם נחמיר יברך ויהי' איסורא דלא תשא והוי חומרא דאתיא לידי קולא בזה ס"ל דהולכין להקל ותו י"ל דהאבי העזרי ס"ל דרק היכא דאסקו הש"ס בתיקו אז אזלינן להחמיר משא"כ בההוא דברכות דלא אסקו בתיקו בזה ס"ל דהולכין להקל. וע' ביש"ש (פ"ק דביצה סי' מ"ג) שכ' דהרי"ף שהשמיט האיבעיא דביצה (די"ד ע"ב) דתלתא גברא ותלתא מיני מאי. דכיון דסלקא להו בתיקו לכן גם בדרבנן הולכין להחמיר ע"ש. ובזה הי' א"ש מה שתמה הרמ"כ שהובא בכ"מ ה' שבת (פי"ג הי"ט) דלמה פסק הרי"ף האיבעיא דעבר ושהה להחמיר ע"ש ולהנ"ל א"ש דסובר דתיקו דרבנן לחומרא. ולפי דברי היש"ש יהי' מוכח דגם הרא"ש ס"ל דתיקו דרבנן להחמיר ממה שגם הוא השמיט האיבעיא דביצה שם. וכ"כ הקרבן נתנאל בכללי' (סימן כ"ב) לדעת הרא"ש והוכיח כן מההוא דפ"ק דביצה. ובזה הי' א"ש מה שהניח בקושיא הב"י בא"ח (סי' תקל"ט) על הרא"ש שפסק האיבעיא דר"פ אלו מגלחין גבי אומן שאבד לו אבידה דאסיק בתיקי לחומרא הא הרא"ש ס"ל מלאכת חוה"מ דרבנן ע"ש. ולהנ"ל א"ש דהרא"ש ס"ל דתיקו דרבנן לחומרא וכדמוכח מההוא דפ"ק דביצה וע"כ מאד תמוהין לי דברי ספר שלמי שמחה (בכללי' סי' ט"ו) שכ' וז"ל כל היכא דנשאר בתלמוד בתיקו ס"ל להרא"ש והרמב"ם והטור דבשל תורה אזלינן להחמיר ובד"ס לקולא אבל הרי"ף ובה"ג ס"ל דאפי' בדרבנן אזלינן לחומרא ע' פ"ק דביצה סכ"ד עכ"ל. והוא מהתימה דכי היכא דמוכח דהרי"ף ס"ל דתיקו דרבנן להחמיר ממה דהשמיט שם האיבעיא הנ"ל הכי מוכח ג"כ דעת הרא"ש שגם הוא השמיט שם האיבעיא. אולם מ"ש כן הק"נ בדעת הרא"ש הוא תמוה דהא הרא"ש בפסחים פ' אלו עוברין דמ"ה כ' שם גבי מה דאיבעיא להו בב' בתים זה לפנים מזה וכחצי זית ושאר האיבעיות דמבטל ואזלינן לקולא דלא כראבי' דפסק להחמיר כיון דאסקו בתיקו ש"מ שהרא"ש סובר דתיקו דרבנן להקל היפוך מ"ש הק"נ בדעתו. וא"כ ע"כ מוכרח דלא מה"ט השמיט האיבעיא בפ"ק דביצה וא"כ שוב לא מוכח ג"כ דהרי"ף ס"ל דתיקו דרבנן להחמיר ועוד אני תמי' על היש"ש והק"נ שכ"כ בדעת הרי"ף ולהדיא כתב הרי"ף במס' שבת בפ' במה אשה על המשנה דפורפת ובעי אביי שם אשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז ותוציא לבנה קטן וז"ל ועלתה בתיקו וקיי"ל דכל תיקו דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא מבואר להיפוך דס"ל דתיקו דרבנן להקל וכ"כ הרא"ש שם ומהתימה מהם איך נעלם מהם כל זה ותו תמי' על הרש"ל שהוא בעצמו כ' בפ"ה דביצה סי' ב' דלהרי"ף איבעיא דסיים בתיקו ס' להקל ע"ש וראיתי להב"י בסי' תקל"ז שכ' על האיבעיא דהשוכר בית מחבירו בי"ד אם חזקתו בדוק דפסקו לקולא וכ' וז"ל וכן פסק הרמב"ם והרא"ש ז"ל ולא כהגהמ"יי שכ' דר"מ ושאר גאונים חולקים בזה ופוסקים דכל תיקו דאיסורא לחומרא ואפי' בשל סופרים עכ"ל וקשה לי ע"ז דמניין לו לרבינו הב"י דהגמ"יי פסקו בזה לחומרא הלא המה לא כתבו רק היכא דאסקו הש"ס בתיקו אבל בהאיבעיא דמשכיר בי"ד דלא אסקו בתיקו מניין לו דהגמ"יי פסקו להחמיר ואדרבה מדלא כתבו בהגמ"יי על האיבעיא דמשכיר בי"ד שפסק הר"מ דחזקתו בדוק משמע דבזה מודו. שוב ראיתי בב"ח שם שכ' וז"ל ולענין הלכה אי חזקתו בדוק הנה בהגמ"יי משם רא"ם ושאר גאונים מחמרינן דכל תיקו דאיסורא לחומרא ואפי' בד"ס וצ"ע דשמא דוקא היכא דאסקו בתיקו אבל הכא דרנב"י פשיט לה להיתרא אע"ג דדחינן לה מ"מ כיון דבדרבנן הוא לא שבקינן מאי דפשיט לה לרנב"י מקמי' דחיא בעלמא דקאמר עלה עכ"ל. מבואר מהב"ח שיש לחלק כן. הן אמת שכאשר ראיתי דברי הרא"ם במקורן בס' יראים (סי' רי"ז) שכתב כן על האיבעיא דיבמות (כ"ב א') שניות דר' חייא אי יש להן הפסק וכ' וז"ל ולא איפשטא וקבלה בידינו דכל תיקו דאיסורא אפי' בדרבנן לחומרא ושמעתי שכן פי' ר"ח ז"ל כל תיקו דחשיב כספיקא הלכך בדאורייתא ובדרבנן ס' לחומרא של תיקו עכ"ל והנה התם ביבמות לא סיימו בתיקו (וכן מורה לשון הרא"ם שכ' שלא איפשטא ולא כ' שסיים בתיקו) ועכ"ז פסק להחמיר ש"מ שס"ל שאף היכא שלא סיים בחיקו ס"ל דהולכין להחמיר. וא"כ א"ש דברי הב"י. אך עכ"ז יש לומר כמ"ש הב"ח דכיון דרנב"י פשיט לה אע"ג דדחי לה לא שבקינן פשיטותא דילי' מקמי' דחיא בעלמא. ובזה א"ש דברי הרח"מ שכ' הרא"ם בשמו דהוא ס"ל דתיקו דרבנן להחמיר. וכן ראיתי בפי' ר"ח לפסחים (דע"ז) בהאיבעיא דהבית והעליה שסיים דכל תיקו דאיסורא לחומרא ועכ"ז נראה דפסק האיבעיא דהמשכיר בי"ד דחזקתו בדוק ע' בפיר"ח לפסחים דף ה' שכתב דנדחית הדחיה ופשיטות דרנב"י נשארה בתוקפה. ולפ"ז דברי הב"י תמוהין דמניין לו דהר"מ והגאונים פסקו בהאיבעיא דמשכיר בי"ד להחמיר ואדרבה מדלא כ' ההגמ"יי זה על האיבעיא דמשכיר בי"ד ש"מ שבזה ס"ל לכ"ע דפסקינן להקל כיון שפשטהו רנב"י לא משגחינן בהדחי' וצ"ע. שבתי וראיתי במלוא הרועים (בהלכתא פסיקתא ערך תיקו) שהקשה על הק"נ שכ' דהרא"ש ס"ל בביצה דתיקו של ד"ס להחמיר דמדוע פסק בההיא דמשכיר בית בי"ד להקל וחילק דהיכא דלא אסקו בתיקו ע"כ פסק להקל. ונעלמו ממנו דברי הרא"ש בשבת ובפסחים שהבאתי למעלה דגם היכא דאסקו בתיקו פסק ההלכה להקל. עוד כ' שם וז"ל אכן דעת הר"מ ושאר גאונים שהביאו בהגמ"יי דאף דלא קאמר בהדיא תיקו אלא שלא נפשטה האיבעיא פסקינן לחומרא דהא בפ"ק דפסחים לא קאמר תיקו עכ"ל ובמח"כ שגה בזה ולא עיין בהגמ"יי והי' סבור דהגמ"יי כ' כן על האיבעיא דמשכיר בי"ד ולא כן הוא והמה כתבו דבריהם על האיבעיא דחולדה ובור שאסקו בתיקו. וצל"ע על הרי"ף והרא"ש שכ' בפ' מפנין על האיבעיא דאיבעיא שם (דף קכ"ז ע"א) אי חד גברא מפני לי' לכולה או חד גברא מפני לי' לנפשי' וכ' שם הרי"ף והרא"ש דכיון דאיסורא הוא עבדינן לחומרא דהא בדרבנן הוא ואמאי פסקו לחומרא. וצ"ל דדעתם כיון דגם המה פסקו האיבעיא דיבמות (דכ"ב) גבי שניות לחומרא וכ' שם הרא"ש דכיון דהש"ס רצה למיפשט להיתרא ודחו לי' ש"מ שדעת הש"ס נוטה לאיסורא וא"כ ה"נ דהש"ס רצו למיפשט להיתרא ודחו לי' ע"כ פסקו לאיסורא אולם על הר"ע צ"ע דבפ"א מה' אישות פסק האיבעיא דשניות להיתרא ש"מ שלא איכפת לי' מה דהש"ס רצה למיפשט להיתרא ודחה לי' א"כ אמאי פסק בפכ"ו מה' שבת האיבעיא מפ' מפנין לאיסורא. (וע' חי' הר"ן שם בשבת שהביא יש מי שפסק האיבעיא לקולא ע"ש) גם צל"ע על הא"ז שבה' שבת (סי' פ"ד ס"ק כ') כ' בהאיבעיא דפורפת לחומרא אף שהוא מדרבנן ובה' יו"ט (סי' שמ"א) כ' האיבעיא דביצה לקולא והביא שהריב"א פסק להחמיר ולא נראה לו והוא סותר א"ע וראיתי להעיר על המכתב לחזקי' (דס"ט) שכ' בשם הזרע אמת דדעת הרשב"א דתיקו דרבנן לחומרא והוא השיג על זה ממ"ש הרשב"א בחי' לחולין דתיקו דאורייתא להחמיר ומזה אין כל כך הוכחה דקושטא דמלתא נקט. אולם אני תמי' על שניהם דבמח"כ לא ראו מ"ש הרשב"א בעבודת הקודש (בית מועד שער ב' סי' ח') וז"ל בד"א מין א' ע"י ב' אבל אם שלח כל מין ומין ע"י א' מותר ואפי' הי' ג' מינים או ד' ע"י ג' וד' בני אדם עכ"ל מבואר שפסק האיבעיא דביצה להקל אף שאסיקו בתיקו כיון דהוא דרבנן

עכ"פ מבואר שמ"ש היש"ש בדעת הרי"ף דתיקו דרבנן להחמיר ליתא וכמ"ש להדיא במס' שבת. וכן מבואר ממ"ש בשו"ת הרי"ף (סי' רצ"א) וז"ל כל מאי דלא איפשט דינו כדין תיקו בדרבנן לקולא בדאורייתא לחומרא עכ"ל (והתשובה הזאת אף שהיא נדפסה ג"כ בתשו' הגאונים שערי תשובה (סי' ל"ו) אולם עכ"ז הוא מהרי"ף כאשר נדפסו שמה עוד תשובות שהמה להרי"ף) ע"ש שכ"כ לענין האיבעיות שבדיני מנודה וכן בחיבורו באלפסי פ' אלו מגלחין פסק שם האיבעיות להקל וראיתי להנמ"י שם שכתב דהלכה כדברי המיקל באבל ובהגהת הרי"ף שם הקשה דאמאי לא אמר שם הטעם משום ס' דרבנן ע"ש ובכנה"ג יו"ד (סי' של"ד) והנה לפי דברי הק"נ דהרי"ף ס"ל דתיקו דרבנן להחמיר א"ש דברי הנמ"י דלכן הוצרך לומר משום דהלכה