עמודי אש קיז

רק כשיש לו חזקת טהרה הנה התוס' בסוטה (כ"ח א') כתבו דכיון דנגע בו השרץ איתרע לה החזקה וכ"כ בשו"ת מהרימ"ט חיו"ד (סי' א') ומה שתירץ שם היד המלך קושיות המהרי"ט על הרמב"ם דלמה לי דרשא דממזר ודאי לא יבא הא בלא"ה ס' להקל ותירץ דהא בלא"ה פסק ההלכה דספק ממזר מותר רק בישראלית ולמה לא יהי' מותר גם בממזרת דאף דליכא קרא לזה הא ס' להקל אע"כ דכאן לא שייך לומר ס' להקל דלפעמים נאמר דיהי' מותר בבת ישראל ולפעמים נאמר דיהי' מותר בממזרת ע"כ גלי הקרא דס' ממזר יבא בקהל להתירו בישראלית אבל לישא ממזרת נשאר על דינו עכ"ד ובאמת הא ליתא דמה"ת מותר לישא ישראלית וגם מותר לישא ממזרת כדאיתא בקידושין (ע"ג א') דבספק קהל יבא וכ"ה באה"ע (סי' ד' בח"מ ס"ק כ"ד ובב"ש ס"ק ל"ח) ורק מדרבנן אסור והמהרי"ט והפר"ח שפיר כתבו דנ"מ דמותר לישא בפ"א ממזרת וגם ישראלית דטיהרו רחמנא בתורת ודאי אבל מ"ש היד המלך לאסרו כשישא ישראלית או ממזרת שמא ישא אח"כ השני' זה אין לנו וז"ב. ומה שהאריך שם לתמוה על המשנה דכריתות דר"פ ס' אכל פחות מכזית דמביא אשם תלוי דהא לא איקבע איסורא בשיעור שלם והוא תמי' מאד ומהתימה מרבותינו הראשונים שלא התעוררו ליישב זה עכ"ד. ואישתמיט מיני' מ"ש התוס' שם בכריתות דמיירי בב' חתיכות ויש בהם כשיעור וס' אכל כשיעור והתיו"ט כ' שם דמדברי הרמב"ם לא משמע כן וע' לח"מ פ"ח מה' שגגות פ"ב שכ' דהר"מ סובר דגם זה מקרי איקבע איסורא וע' בפנ"י בק"א לכתובות סי' מ"ו שהוכיח מדברי התוס' הללו שהמה אינם סוברים כהרשב"א דס"ס עדיף מרוב ובהפלאה (דט"ו) כ' דהרשב"א ס"ל כמ"ש הלח"מ בדעת הר"מ דגם זה מקרי איקבע איסורא וצל"ע על מ"ש ההפלאה שם דע"כ מיירי בב' חתיכות שוות דאם א' גדול וא' קטן לא מקרי איקבע איסורא וצל"ע דהא להדיא כ' הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רע"ג) דגם אם א' גדול וא' קטן מקרי איקבע איסורא ועבפרמ"ג בפתיחתו לה' תערובות ושו"ת מנחת יהודא חא"ח סי' מ"ח והכא קאי ההפלאה לשיטות הרשב"א] א"כ לא קשיא כלל על המשנה

והנה בשו"ת מהרי"ט שם העלה דפלוגתא הזאת אם ס' מה"ת להקל תליא בהפלוגתא אם בעינן חתיכה א' מב' חתיכות והר"מ פסק דבעינן ח"א מב"ח ע"כ פסק דס' להקל מה"ת. וראיתי להכ"מ פ"ח מה' שגגות שהקשה על הר"מ למה פסק דבעינן ח"א מב"ח ע"ש וי"ל דכיון דסוגיא דנזיר (כ"ג א') אזלי כותי' לכן פסק כן וראיתי להכרו"פ בבית הספק שכתב דקשה מהא דאמרינן לר"מ דחייש למיעוטא האיך אכלינן בישרא דהא לר"מ רוב עכ"פ איכא והרוב מבטל החזקה אף דחייש למיעוטא ע' חולין דפ"ו וא"כ למה לא נאכל בישרא הא ס' להקל. אך י"ל דקשה למה נקט ר"מ הא גם ר"ע ס"ל כן אך דוקא לר"מ קשה דהוא ס"ל בכריתות (די"ח) דלא בעינן ח"א מב"ח לכן מקשה שפיר עכ"ד ומריש הוי קשיא לי דהא גם לדידי' אינו ניחא דהא בכריתות (כ"ג א') אמר ר"ע שם דמביא אשם תלוי ופרש"י דלא בעינן ח"א מב"ח וכ"כ התוס' סנהדרין (ד' א') וא"כ ה"ל להקשות גם לר"ע אולם ראיתי להתוס' נדה (ט"ו א') שכ' לר"ע דס"ל דבעי ח"א מב"ח וא"ש דברי הכרו"פ וע' בשבועות (י"ד א') נמצא על שלו כו' ר"ע אומר כו' משמע דברישא גם ר"ע מודה ובגמ' שם דייקינן מזה דסובר דבעינן ח"א מב"ח משמע דגם ר"ע ס"ל כן אולם בעיקר קושיות הכרו"פ לא ידענא מאי קושיא דהא הר"מ מודה דס' מדרבנן להחמיר וא"כ מקשה הש"ס שפיר דלר"מ איך נאכל בישרא מדרבנן עכ"פ. וע"כ צריכין אנו לומר כן לפמ"ש התוס' דר"מ חייש למיעוטא מדרבנן א"כ ע"כ צ"ל דקושיות הש"ס הוא דאיך אכלינן בישרא מדרבנן וכ"כ התוס' שם בחולין (די"ב ע"ב ד"ה פסח) דהקושיא הוא מדרבנן ומה שהקשה אמאי לא הקשה לר"ע למה תלו זה דוקא לר"מ י"ל עם מ"ש הרשב"א בחי' לנדרים (דל"ב ע"ב) ובשיטה מקובצת לב"מ ר"פ המפקיד ע"ש כ' עוד הכרו"פ דקשה בשבת דנחלקו אביי ורבא בדמאי אי הוי ספיקא ובעי ברוכי דרבא ס"ל רוב ע"ה מעשרין הן וקשה לאביי דהוא לא ס"ל כן א"כ הוי דמאי ס' גמור ולמה דמאי מדרבנן הלא סד"א לחומרא ואיסור תורה הוא ולהר"מ ניחא עכ"ד והנה אחרי המחילה מכ"ת נעלם ממנו מ"ש בשו"ת הריב"ש (סי' רכ"א) וז"ל שנראה שבדמאי עצמו אי הוי ספק שקול ולא הי' רוב ע"ה מעשרין אלא מחצה על מחצה עדיין לא יהי' אסורין אלא מדרבנן ואפילו לדעת הסוברים דסד"א אסור מה"ת לפי שהמחצה שמעשרין הן כחברין והמחצה שאין מעשרין אין טבל גמור בודאי אלא דחשודין כיון שאין דרכן לעשר עכ"ל ובדברי הריב"ש הללו מיושבין דברי ר' יונה (פ' מי שמתו) והביאם ג"כ הרא"ש בחולין (פ' כיסוי הדם) שכתב דבמסופק בדבר של דרבנן א"צ לברך והביא ראי' מדמאי וראיתי להלח"מ (פ"ג מה' מגילה) ולמהר"ם מטיקטין בגליון שם שתמהו דדמאי איסור של תורה הוא ומאי הפרש בין דמאי לכוי ע"ש. ולהנ"ל א"ש. דבשלמא כוי כיון דהוי ס' דאורייתא ולר' יונה ס"ל דסד"א מה"ת להחמיר לכן צריך לברך דהוי כודאי של תורה משא"כ בדמאי דרק מדרבנן לחומרא לכן א"צ לברך ובזה מיושבין דברי התוס' בכורות (י"א ב' ד"ה טבלים) שכ' שם דאי אין רוב ע"ה מעשרין ה"ל מחיוב על הפטור כדמשמע שם בגמ' ואמאי הא דמאי דרבנן ע"ש וראיתי בשו"ת נאות דשא (סי' מ"א) שכ' ע"ז וז"ל וקשה למה כתבו בפשיטות דמאי דרבנן הא זה דוקא משום דרוב ע"ה מעשרין הן משא"כ לפי סברא דהשתא דאין רוב ע"ה מעשרין א"כ ה"ל סד"א ע"ש שהוכיח מזה דהתוס' ס"ל דסד"א מדרבנן לחומרא אולם לפי דברי הריב"ש לא מוכח מידי דבזה לכ"ע הוי רק מדרבנן לחומרא ובזה מסולק ג"ב ההוכחה שהוכיח בספר ווי העמודים (עמוד כ"ד דל"ה ע"א) שהוכיח מדברי התוס' בב"מ (דפ"א) ושו"ת מהר"ם (סי' מ') דס"ל דסד"א מדרבנן לחומרא ממה שכתבו וז"ל וה"נ משמע התם דאין להפריש מדבר הדומה חיוב על הפטור דאיכא מ"ד שאמר לו לך וקח מן הנכרי ולימא לי' קח מן השוק קסבר אין רוב ע"ה מעשרין וה"ל מן החיוב על הפטור כו' אלא משום דדמי לחיוב על הפטור קאמר עכ"ל וכ' ע"ז בווי העמודים משמע דס"ל דבלא"ה אפי' לקח שאינו ממורח דחייב מדאורייתא. תבואות ע"ה אפי' למ"ד דאין רוב ע"ה מעשרין הוי דמאי מדרבנן דסד"א לחומרא אינו אלא מדרבנן עכ"ד אולם לפמ"ש הריב"ש א"ש דכאן לא הוי רק מדרבנן לחומרא גם אם נסבור דמחצה על מחצה מעשרין הן וא"כ שוב אינו קשה קושיות הכרו"פ. ומש"ש הכרו"פ ליישב מה שהקשו על הר"מ דאיך ילפינן דאזלינן בתר רובא מפרה דהא ס' להקל וכ' הכרו"פ דספק במקום נקב קשחיט הוי ס' בשחיטה דמה"ת להחמיר גם להר"מ. יש לדון בזה ממ"ש בשו"ת ח"ס חיו"ד (סי' כ"ה) דס' ניקב הושט לא הוי ס' בשחיטה דרק היכא שיש ספק במעשה השחיטה זה מקרי ס' בשחיטה ולא כששחט שפיר רק הס' בניקב יעו"ש ובשו"ת תועפות ראם (סי' ה') כתב ג"כ כן אחר שכתבתי כל זה הגיע לידי ספר תפארת ישראל על ה' נדה. והעיר שם על הכרו"פ אך במ"ש לא העיר יעו"ש

וראיתי להאור חדש בקידושין (ע"ג ב') שהקשה על הר"מ ממה דאיתא התם מכדי אין שליא בלא ולד קרא למה לי וע"ז הקשה דהא צריך הקרא דבלא זה הי' מותר דיש ספק שמא לא יצא רוב הולד וסד"א לקולא מה"ת ע"כ קמ"ל הקרא דאסור והנה הקושיא הזאת כבר העיר בזה הפר"ח ויש ליישב זה עפ"י מ"ש המהרי"ט אלגזי פ"ג דבכורות והח"ד דהיכא דכתיב בקרא בלשון חיוב ולא בלשון שלילה גם הרמב"ם מודה דסד"א מה"ת להחמיר ע"ש ולפ"ז הכא דכתיב כל בבהמה תאכלו לרבות השליא א"כ להר"מ ג"כ ספק אסור ודע דנ"ל פשוט דגם להר"מ דסד"א מדרבנן להחמיר עכ"ז חמיר לדידי' מודאי דרבנן וכן נ"ל מש"ס ר"ה (דל"ד) לא צריכא דאע"ג דהא ודאי והא ספק יעו"ש. וכ"כ המל"מ (פי"ח מהא"ב) ובפ"ח מהמ"א כ' וז"ל ובפרט לשיטות רבינו דאית לי' דאיסור הספיקות אינן אלא מדרבנן והי' עולה על הדעת דדמי לחלב שחלבו עכו"ם דמותר לעשות בו סחורה לזה כתב דליתא אלא אפי' בס' איסור תורה אסור לעשות בו סחורה דלא דמי איסורין דרבנן שעיקר איסורן מדרבנן לס' איסור תורה עכ"ל. וע"כ תמהתי על המגיה לשו"ת ר' חיים כהן ראפופרט חיו"ד דמ"ו א') שכ' וז"ל ובהיותי מעיין בדברי המל"מ שם ראיתי דבר תימה במה שנסתפק בפי' דברי הר"מ בין בס' בין בודאי אהי' קאי כו' ע"ש ובעיני יפלא דאיך אפשר לומר דס' איסור תורה אסור בסחורה הרי כ' הר"מ בפ"ט מה' ט"מ דס' איסור תורה מה"ת לקולא ורק מדרבנן להחמיר וא"כ הוא רק כדברים האסורים מדבריהם דמותרין בסחורה עכ"ל ומהתימה ממנו שראה ראש דברי המל"מ ולא ראה סופן שהמל"מ כ' דסד"א חמור מודאי דרבנן וע"כ אסור לעשות בו סחורה ומזה מבואר דלא כהפרמ"ג בפתיחה כוללות לא"ח שכ' דנ"מ בין הר"מ להרשב"א דלהר"מ מותר לעשות בסד"א סחורה ולא ראה דברי המל"מ הללו אולם ראיתי בספר בני דוד (דנ"ב א') שגם הוא כ' דלהר"מ מותר לעשות סחורה בסד"א יעו"ש וע' בס' בית יצחק בשער הספיקות שהוצרך לדחוק להר"מ מש"ס דר"ה הנ"ל ע"ש והדברים פשוטים דגם להר"מ חמור סד"א מודאי דרבנן ומזה צל"ע על הפרמ"ג דמי שאכל שיעור דרבנן יכול להר"מ להוציא סד"א ולפמ"ש יש לדון בדבר דגם להר"מ אינו יכול להוציא וע' פרמ"ג בא"ח (סי' שכ"ו סק"ה במ"ז) שאם יש לפנינו סד"א וודאי דרבנן יאכיל להחולה הודאי דרבנן גם להר"מ. וע' צל"ח ברכות (י"ט ב') שכ' דלהר"מ אינו נדחה סד"א מפני כהן דהוא חמור מודאי דרבנן מוכח מכל זה דגם להר"מ חמיר סד"א מודאי דרבנן. וראיתי להעיר על מ"ש בשו"ת דברי אמת (בקונטרסים קונטרס ד' סי' א') שכ' ראי' להר"מ דסד"א מדרבנן מהא דמצרכינן בס' בשחיטה כיסוי מספק וקשה הא לא קרינן בי' אשר יאכל כו' ע"ש ותמהני דהא ס' בשחיטה הוי איתחזק איסורא ובזה גם להר"מ להחמיר מה"ת (וע' פרמ"ג בפתיחה לה"ש סי' ד') וע' בפרמ"ג סי' כ"ח (בש"ד ס"ק כ"ז) שכ' דלהר"מ כל מילי דרבנן אלא תסור אסמכינהו וא"כ לא קרינן בי' אשר יאכל וקשה לי מב"ק דע"א דאם מעשה שבת דרבנן קרינן בי' אשר יאכל) והנה לשיטות הר"מ דסד"א מה"ת להקל ואינו אסור רק מדרבנן אתי שפיר מה דס"ס מותר בדאורייתא דס' הראשון משוי לי' לאיסור דרבנן וס' השני הוי ס' דרבנן אולם לשיטות הרשב"א דגם ס' הראשון אסור עדיין מה"ת א"כ מדוע מהני ס"ס. וכתב הרשב"א דהוא מטעם רובא וראיתי להפנ"י בק"א לכתובות שתמה ע"ז דא"כ אמאי טמא ברה"י ס"ס הא אמרינן ג"כ ברה"י כל דפריש מרובא פריש ע"ש ונ"ל ליישב זה עפ"י מ"ש המבי"ט בקרית ספר והובא בפרמ"ג ביו"ד (סי' ק"י) דס"ס דאסור ברה"י לא הוי רק מדרבנן ובזה י"ל דעת החכם ההובא בשו"ת פמ"א ח"ב (סי' י"ד וסי' קנ"ב) שהורה בעובדא במת שהי' ספק אם הושלך משם ויש ס' שמא לא נגע בו דמותר מטעם ס"ס והפנים מאירות כתב עליו שטעה בדבר משנה דס"ס ברה"י טמא ובדאורייתא לא אמרינן שאני אומר ולפי האמור יש ליישב קצת דס"ס דטמא לא הוי רק מדרבנן ובדרבנן אמרינן שאני אומר (ומש"ש הפמ"א דלא הוי ס"ס המתהפך כבר נודע דרבים חולקים ע"ז וס"ל דא"צ להתהפך ובפרט דהכא צריך לחקור אם נמצא כלל טומאה בשדה)

ובזה א"ש ג"כ מ"ש בשו"ת נ"ב מה"ת (חיו"ד סי' ל"ח) שדעתו שם דא"א שזינתה מקרי ספק סוטה וראיתי להשיבת ציון (סי' ע"ח) שהתפלא ע"ז דא"כ אמאי אמרינן בכתובות (ד"ט) ואמאי ס"ס היא הא ס"ס ברה"י טמא ולהנ"ל א"ש דכיון דהא דס"ס ברה"י טמא אינו אלא מדרבנן א"כ לא רצו חז"ל להחמיר בזה להפקיע אשה מבעלה וא"ש. וכיון שכן שוב לא קשיא קושיות הפנ"י דחכמים גזרו בס"ס אף דהוי כמו רוב כיון דעדיין