עמודי אש קטז

הדברים דע"כ מ"ש גם השומע צריך לעמוד בתקיעות דמיושב והלא הם קודמים לתקיעות שעל סדר הברכות ואיך כתב אם לא שמע כו' ואם ר"ל דיעבד אם אח"ז לא שמע גם על סדר הברכות מעומד צריך לחזור ולתקוע הא כ' מ"א דבדיעבד יוצא אפי' מיושב עכ"ל. אולם כוונה הרדב"ז דבתקיעות שעל סדר הברכות הן בעמידה גם להשומעים ולכן יחיד אם לא שמע התקיעות צריך לעמוד דבציבור א"צ להזהיר דהוא ס"ל כסברת האומרים דצריך לעמוד בעת חזרת הש"ץ התפלה וכשיטת הרמ"א (סי' קכ"ד ס"ד) וא"כ א"צ להזהיר לעמוד בשעת התקיעה כיון דבלא"ה הן עומדים רק אפי' יחיד צריך לעמוד בעת התקיעה שעל סדר הברכות. ולא ידעתי למה השיגו המ"א ובסי' תקצ"ב הא הוא כ' בשם הלבוש דצריך לעמוד בעת התקיעה שעל סדר הברכות גם להשומעים. וצל"ע דבא"ר כאן כ' בשם הרוקח דבדיעבד יצא מיושב ובסי' ח' כ' דאינו יוצא מיושב. וע' ברמב"ם פ"ג מה' שופר שכ' אבל היחיד ששמע על סדר הברכות בין שלא שמע על הסדר בין מעומד בין מיושב יצא עכ"ל משמע לכאורה דבציבור אין יוצאין מיושב וצ"ע ועשו"ת רדב"ז (ח"א סי' שמ"ז)

שאלות ותשובות סימן ז קונטרס

הספיקות

(א) הנה דעת הרמב"ם (פ"ט מה' טומאת מת) דס' דאורייתא מדרבנן לחומרא וכ' הכ"מ שם לחד נוסחא דבספק כרת גם הר"מ מודה דס' להחמיר מה"ת. וראיתי להנצח ישראל יבמות (קי"ט א') שתמה על זה דהא אמרינן בש"ס שם דכל בדאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת והנה קושיא כזאת תקשה על רש"י חולין (קל"ד א') בארבע ספיקות שנאמרו בגר לחיוב. קרבן אשתו וחלה ובכור ופטר חמור שכתב דהטעם דספק להחמיר בהן אף שאיכא חזקה בהן לפטור משום דהוי עון מיתה כן הוא פי' הנכון ברש"י שם וכן פי' הפרמ"ג בפתיחה לה' טריפות וביד דוד בעירובין (ל"ה ב') ולא כמו שהבין בספר ארעא דרבנן (סי' תמ"ד) דרש"י ס"ל דלא מחמרינן בס' דאורייתא כ"א באיסור כרת ולא באיסור לאו וע"כ תמה עליו. וכן הבין בדברי רש"י הגינת וורדים בגן המלך (סי' ס"ח) ותמה עליו אולם דברי רש"י נכונים וס"ל ג"כ דסד"א להחמיר רק במקום חזקה לא החמיר כ"א בס' כרת. וע' שו"ת משכנ"י חיו"ד (סי' ס"ו) שהוכיח מש"ס הזה דגם באיכא חזקה מחמרינן בסד"א ע"ש ולא השגיח בדברי רש"י דרק במקום כרת אמרינן כן ודע דרש"י לא כ' דאיכא כרת רק בהג' דברים קרבן אשתו וחלה ובכור אבל בפטר חמור לא כ' כרת שאינו חייב כרת בפ"ח וע"כ כ' דאתיא כמ"ד דאסור בהנאה קודם שיפדה ע"ש והוא פשוט דפטר חמור אין בו כרת. וע"כ נפלאתי על הבית הלל ביו"ד (סי' שכ"א) שכ' מפריש עליו טלה והוא שלו. והטעם דמפריש עלי' אף שהוא ס' משום שהוא א' מהארבעה שיש בהן עון מיתה או כרת כו' ע"ש וכ"כ בסי' שי"ח והוא מהתימה דמעולם לא שמענו בפ"ח מיתה או כרת אולם ראיתי להבית מאיר באה"ע (סי' ד') ובשו"ת נודע בשערים מה"ת (חיו"ד סי' י"ד) שתמהו ע"ז מהש"ס דיבמות הנ"ל דבדאורייתא אין לחלק בין לאו לכרת וע' בשער המלך ה' מקואות (כלל ג') שהביא בשם שיטה מקובצת ליבמות וז"ל וא"ת מ"מ תתייבם לתירוץ הר"א משום ס"ס וי"ל דהחמירו בכרת עכ"ל א"כ גם עליו תקשה מהש"ס הנ"ל וכמו כן הקשה הג"פ בכללים כלל א') ובתיה"כ (דפ"ג ע"א) על הראנ"ח שלא היקל בקידושי קטן רק בזיקת יבום דהוא לאו ולא בא"א דהוא כרת וע"ז הקשה מהש"ס הנ"ל ומש"כ יו"ד (סי' ש"ו סק"ג) ומל"מ ה' ביכורים פי"ב שגם המה חילקו בין לאו וכרת אשר ע"כ נ"ל דהנה בש"ס קידושין (י"ג ב') איתא אם הקילו בשבויה נקל בא"א וכתבו התוס' שם בשם י"מ דהחילוק הוא בין לאו וכרת ובכתובות (כ"ג א') כתבו התוס' כן בשם רש"י וערשב"ם ונמ"י בב"ב (קל"ה א') שצירפו ג"כ הטעם הנ"ל לחלק בין לאו וכרת ולכן דעת רש"י דכיון דאביי ורבא פליגי על זה וס"ל לחלק בין לאו וכרת ע"כ פסקו כמותם. (וביבמות דפ"ב גרסינן רבה) וע"כ שפיר חילק רש"י בחולין בין לאו למיתה ויש סעד לזה עש"ס סוכה (ט"ז ב') עד כאן לא קאמר ר' יוסי הכא אלא בסוכה דהוא מ"ע אבל שבת דהוא איסור סקילה לא משמע ג"כ דיש לחלק בדאורייתא בין חמור לקל (אולם י"ל דגם רבה לא חילק רק בלאו וכרת ולא בעשה וכרת) והן אמת שהרשב"א והר"ן והריטב"א בחידושיהם שם השיגו על הפי' הזה בקידושין בההיא דאם הקילו בשבויה כו' והקשו ע"ז מההיא דיבמות אבל רש"י לשיטתו שפיר כתב בחולין לחלק בין לאו למיתה וע' בר"ן ספ"ק דפסחים שכ' ודעת רש"י דהחששא שמא יבא לאכול אינו רק בפסח דאיכא כרת אבל עד שתחשך דליכא כרת לא חיישינן שמא יבא לאכול אזיל רש"י בזה ג"כ לשיטתו שמחלק בין לאו וכרת (אולם י"ל דבהרחקה כ"ע מודה ע' תה"ד סי' ר"נ ונ"ב מה"ק חא"ח סי' כ"א) ובזה א"ש מה שתמה הטורי אבן על רש"י בר"ה (די"ח א' ד"ה ר"ה) שכתב שם רש"י דבגולה עשו ר"ה ביום ל' לאלול דרוב שנים אין אלול מעובר דזה סותר מ"ש רש"י בפסחים (נ"ד א') דביה"כ ספק אסור אם מספקא לן אם עיברו ב"ד החודש שעבר. ועם האמור א"ש דרש"י חילק בין יה"כ דהוא כרת לר"ה דהוא בלאו וכבר רצה הטורי אבן שם לומר כן אלא שהקשה ע"ז דכל בדאורייתא מה לי איסור לאו כו' אמנם רש"י לשיטתו שחילק כן כיון דאביי ורבא פליגי ע"ז ע"כ פסק כמותם. ובזה א"ש ג"כ דברי רש"י דשבועות (דף ג') דלחומרא אמרינן דיש שליחות לעכו"ם וראיתי בשו"ת ספר יהושע בפו"כ סי' שע"א שהניח בצ"ע דא"כ איך מיבעיא להו בב"מ (דף צ') אם באיסור לאו יש שליחות לעכו"ם ואי הוי מה"ת מה לי לאו או כרת ע"ש ולהנ"ל א"ש דרש"י לשיטתו דמחלק כן (הן אמת שבלא"ה קשיא מסוגיא דהתם וכמו שהעיר בתה"ד בסי' ר"נ שם שרמז לזה וז"ל עמ"ש לעיל בתשו' ל"ו בגליון מפ' השוכר כו' והוא ט"ס וצ"ל קי"ג) וא"כ י"ל דגם הרמב"ם שגם הוא כתב בה' ביכורים (פ"ח ה"ט) דלכן חייב הגר בחלה לפי שהוא עון מיתה ומשמע מזה דמחלק בין לאו לכרת וכ"כ בה' נחלות (פ"ז ה"ג) שלא החמירו בדברים אלו רק מפני איסור כרת ע"ש. ע"כ שפיר כתב גם כאן בה' טומאת מת לחלק בין איסור לאו לכרת וי"ל דכן היתה דעת הגאונים שהביא התה"ד (סי' רכ"ג) שחילקו במומר בין קידושין דהוא איסור כרת ליבום דאיסור לאו והתה"ד תמה עליהם מש"ס יבמות הנ"ל ולפי הנ"ל א"ש דגם הם פירשו בש"ס קידושין כפי' רש"י וע"כ חילקו בין לאו לכרת וע' חי' הר"ם חלאו"ה לפסחים (דכ"ה ע"ג) שחילק לענין להכניס א"ע לספק לכתחלה בין לאו לכרת ע"ש וזה ג"כ כדעת הגאונים והרמב"ם ורש"י הנ"ל וא"כ תמיהת הנצח ישראל אינו תמי' כלל וע' בהגה"ת מל"מ (פ"ג מה' תרומות הי"ז) שכ' ומסוגיא דעירובין דל"ב דקא סבר רבי ניחא לי' לחבר דליעבד איהו איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה משמע דדין מוקף הוא מדרבנן דבאיסורי תורה לא שייך לומר הכי כדאמרינן בעלמא מה לי איסור לאו כו' עכ"ל ומלבד דאין מוכרח להלכה דקיי"ל כן וכמ"ש למעלה וגם י"ל דדוקא בלאו אמרינן כן ולא בעשה וכמ"ש לעיל שיש לחלק כן וכ"כ בנ"ב מה"ק (חא"ח סי' כ"א) אולם בלא"ה אני תמה דהא התם בתאנה קיימינן דכל התרומה מפירות אינו אלא מדרבנן וא"כ אינו ראי' דאיסור דאורייתא אין כאן וע' שער המלך שם והבן שוב ראיתי מ"ש בשו"ת דברי אמת סי' ו'. וראיתי בשו"ת עמק הלכה (חיו"ד סי' ס"ז) שכתב ראי' דלא כהר"מ מש"ס חולין (דע"ט) דמנא לי' דסימנים דאורייתא הא שם הוי ספק וס' להחמיר הוי רק מדרבנן. וא"כ אפילו אם סימנים דרבנן מועיל לאיסור דרבנן ובאמת אינו קושיא כלל דהא בלא"ה ע"כ צריכים אנו לומר להר"מ דאם סימנים הוי מדרבנן אינם מועילים אפי' לאיסור דרבנן דהא הרא"ש בתשובה (כלל ב' סי' ט"ז) הקשה להר"מ דס"ל דטהורה עם טמאה אינו אסור בכלאים רק מדרבנן א"כ מנ"ל להוכיח בחולין דסימנים דאורייתא ועכצ"ל להר"מ דאם סימנים דרבנן אינם מועילים גם לאיסור דרבנן וא"כ גם קושיות העמק הלכה לא קשה. ומה שהקשה עוד שם דמנ"ל דהר"מ סובר דספק הוא רק מדרבנן ואי ממה שבה' טומאת מת קורא לזה ד"ס הא הר"מ קורא למה שאינו מפורש בתורה ד"ס וע"כ תמה על כל הפוסקים שהחליטו דהר"מ סובר דהספיקות הם מדרבנן ואינו מוכרח כלל עכ"ד. ולק"מ דהא כ' הר"מ בה' כלאים (פ"י הכ"ח) שבגד שאבד בו כלאים צבעו ושומטו ואם לא ניכר מותר שמא נשמט וכ' ע"ז וז"ל וכבר ביארנו בה' ביאות אסורות שכל איסור ספיקות מד"ס ולפיכך הקילו בספק עכ"ל. והנה ראיתי בשו"ת ח"ס חאה"ע (ח"א סי' יו"ד) שכ' ע"ז וז"ל ולפע"ד כוונתו במש"ש פט"ו הכ"ט ע"ש והכוונה בזה הואיל וס' לקולא מה"ת וכל אדם יכול לישא אשה בכל מקום ע"כ הזהירה תורה שלא יחלל בתו להזנותו שלא לגרום זנות ערוה בישראל כו' עכ"ל והנה המעיין יראה דאין זה כלל כוונת הרמב"ם. וגם אינו מוכרח מזה דבספק השקול מותר מה"ת דהתם הרוב אינם ערוה עליו. אולם לפי דעתי ברור שהרמב"ם נתכוון למש"ש בה' א"ב (פי"ח הי"ז) גבי שבויה דאפי' עבד ושפחה וקרוב נאמנים לעדות זו. וסיים הואיל ואיסור כל הספיקות כולן מד"ס לפיכך הקילו בשבויה עכ"ל ולזה נתכוון בבירור הר"מ. עכ"פ חזינן מדמקלינן בספיקו בכלאים ובשבויה ש"מ שסובר שהמה מדרבנן דאי הי' מה"ת ורק אינו מפורש הי' מהראוי להחמיר בהן וז"ב. גם הלום ראיתי להיד המלך ה' מגילה (פ"א ה"א) שהקשה על הר"מ מההוא דחולין וכבר כתבתי דלק"מ ומש"ש דגם הר"מ שסובר דמה"ת מותרין הספיקות היינו ספק גרידא. אבל אם יש ספק להיפוך הסותר לזה ויהי' מותר בזה גם הר"מ מודה דמה"ת להחמיר ע"ש. ואיני מודה לו בזה. אף שהתוס' בנדה דכ"ז כתבו דס"ס הסותר זה לזה לא מהני הנה הרש"ל גמגם שם בזה וע"ש במהרש"א. אולם גם להתוס' נראה דז"א אלא מדרבנן ולא מה"ת. ומצאתי כן בשו"ת נ"ב מה"ק (חיו"ד סי' ס"ב) שכתב בפשיטות כן וכ"כ בשו"ת שירי טהרה (סי' כ"ו) ומ"ש מדברי הר"ן פ"ק דמגילה אינו ראי' כלל דהתם תיעקר כל המצוה דרבנן. ומה שהניח שם בתימה על הר"מ (פט"ז מה' אה"ט) שכ' דטהרו ס' טומאה ברה"ר שהרי ציבור עושין פסח בטומאה ופי' כוונתו דאמאי החכמים לא אסרוהו וע"ז אמר דמשום שמצינו ציבור עושין פסח בטומאה לכן גם חכמים טיהרו אותו וע"ז הקשה דהא לא יצויר ס' טומאה ברה"ר רק בדאיכא חזקת טהרה והיכן מצינו שהחמירו חכמים נגד החזקה עכ"ד. והנה מה דפשיטא לי' דלא החמירו חכמים במקום חזקה לא ראה דברי הרשב"א ביבמות (פ' ד' אחין) שכתב כן להדיא ועשו"ת פמ"א (ח"א סי' ט"ו) ושכ' ביו"ד (סימן נ') ובאחרונים שהאריכו בזה ואף לפמ"ש למעלה דהר"מ ס"ל כן רק במקום מיתה הוצרך הר"מ לומר כן. בכדי דלא תקשה למה טיהרו חכמים ס' ברה"ר גם היכא שיש בודאי עון מיתה גם מ"ש דלא יצויר ס' טומאה ברה"ר