עמודי אש קיג

בכאן הדין הזה הוא לפי מה שרוצה למידרש מלכם שאול או גזול. וא"כ הי' ה"א דבעינן לכם למידרש מיני' שתהא לקיחה ביד כאו"א כמו דלענין ספירה אמרינן כן וא"כ לית לן קרא להוציא שאול או גזול ע"כ הקדים הש"ס ולקחתם שתהא לקיחה ביד כאו"א. וזה נדע בלא הלכם והיינו משום דהכא מצוה שבגופו. וא"כ אייתר לן הלכם להוציא שאול או גזול וא"כ א"ש מה שהשמיטו הפוסקים והר"מ מכללם הדרשא שתהא לקיחה ביד כאו"א דזה נדע ממה שהוא מצוה שבגופו וכמו שלא הצריכו להודיענו בציצית או בתפילין ובש"ס לא נקטה רק בכדי להודיענו שזה נדע מלבד הלכם ואייתר לן הלכם להוציא שאול או גזול כן הי' מקום לומר אולם ביותר נראה עפ"י מה שמצאתי להר"ש בביאורי לת"כ (פרשה אמור דצ"ז ע"ב) שכ' וז"ל דעל מה דדריש שם שתהא לקיחה ביד כאו"א כ' וז"ל יש מקשין מה צריך למעט שאין א' מוציא אחרים והלא כמה מצות כגון מצות תפילין וציצית וסוכה דכ"א מחויב ואין שייך שא' מוציא אחרים אלא גבי שמיעה כמו גבי תקיעת שופר ומפרשים שתהא לקיחה ביד כאו"א מן המינים שצריך ליקח כולם שיהי' לקיחה תמה כו' עכ"ל ובזה אורו עיני בדברי הסמ"ג (מ"ע סי' כ"ד) שכ' וז"ל ארבע מינין אלו מצוה א' הן ומעכבין זה את זה וכולם נקראים מצות לולב ותניא ולקחתם שתהא לקיחה תמה לכאו"א עכ"ל. וראיתי בעמודי שלמה שם למהרש"ל שם שכ' וז"ל ותימה לי על הלשון דבברייתא לא מצאתי אלא בהאי לישנא ולקחתם שתהא לקיחה ביד כאו"א ולא כתוב לקיחה תמה ומזה יליף שצריך לקיחה לכאו"א פי' ואין א' מוציא את חבירו כו' ע"ש שכ' דט"ס הוא בסמ"ג. האומנם לפי דברי הר"ש הללו א"ש דברי הסמ"ג דהוא פי' ג"כ הכוונה לכ"א מהמינים. והיינו שכתב לקיחה תמה לכאו"א. וא"כ מעיקרא לק"מ על הר"מ והפוסקים שהשמיטו הדרשא הזאת דצריך לקיחה לכאו"א דזה אין צריך כלל דהוי מצוה שבגופו והכוונה בש"ס הוא על לקיחה תמה לכ"א מהמינים וזה באמת כתבו כל הפוסקים וא"ש. וא"כ לפ"ז גם ביום ב' בודאי דאין א' יכול להוציא חבירו דהוי מצוה שבגופו ולא כהיד המלך. אחרי זה ראיתי בשו"ת ח"ס חאו"ח (סי' קפ"ב) שהאריך בזה נגד רב א' שרצה ג"כ לומר דביום ב' יכול א' להוציא רבים וע"ש ובח"ו סי' י"ט ובחי' לפ' לולב וערבה. והמעיין יראה הדברים שביני לבינו וגם בימיו לא נגלה עדיין דברי הר"ש הללו בפירושו המשובח. והן אמת שצלע"ק על הפי' הזה מפסיקתא דר' טובי' דאיתא התם לכם שתהא לקיחה ביד כאו"א אם רצה נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אפי' הן מאה עכ"ל משמע מזה דהפי' הוא כפשוטו ועכ"ז בש"ס נוכל לפרש כן

הנה אם מותר ליטול מחבירו אתרוג שלא מדעתו בשו"ת פרי תבואה (סי' כ"ח) כ' להקשות על מ"ש רמ"א (סי' תרמ"ט ס"ה) דביום ב' אם יש אתרוג הפסול יטול מחבירו תחלה מדעתו ואח"כ יטול שלו. דמשמע דשלא מדעתו לא מהני דהרי אמרינן דניחא לי' לאינש לקיים מצוה בממונו ותירץ דאתרוג נתקלקל במשמוש הידים לכן לא אמרינן ניחא לי' לאינש כו' עכ"ד ודבריו תמוהים דאי סיד דבאתרוג איכא חיסרון כיס דנתקלקל א"כ אמאי פסק הרמ"א דבשאר ימים מותר לאדם ליטול אתרוג חבירו שלא מדעת הא הו"ל כגזול דפסול גם בשאר ימים. ותו נעלם ממנו דברי התה"ד (סי' ק') ובכתביו (סי' קנ"ה) דאתרוג לא מקרי נתקלקל כיון שאינו אלא רגע חדא. ובאמת בלא"ה הי' לו להקשות עמ"ש בש"ע דשאול מדעתו בסתמא פסול ביום א' דאמאי לא נימא ניחא לי' לאינש כו'. והנה כבר התעוררו האחרונים להקשות על הש"ע אמאי לא נימא כמ"ש הרא"ש בקידושין דהקנה לו באופן שיועיל וראיתי בשו"ת משאת משה (ח"ב סי' ב' חא"ח) שכתב לחלק דדוקא גבי קידושין אמרינן דמקנה לו ש"פ וכולו לא אמרינן דמקנה לי' לאינש כו' ע"ש באורך. ובזה א"ש מה שנתקשה בשו"ת הרי"מ מווארשא (חאה"ע סי' כ') על הרא"ש מגיטין דף כ' בהי' מוחזקין בטבלא שהוא שלה כו' דאמאי לא אמרינן שיועיל מה שיצטרך ע"ש שתמה מאד ע"ז אמנם לפי האמור א"ש דבגיטין בעינן שיקנה לו כולו וזה לא אמרינן משא"כ בקידושין דסגי בש"פ וצ"ל לפ"ז דאף דהרא"ש כתב כן גבי ציצית התם נמי כיון שמקנה לחבירו ש"פ ביון דהוי שותף עמו ובציצית קיי"ל דשותף חייב בציצית וכמ"ש בטוא"ח סי' י"ד ע"ש (ותמהני על הדמשק אליעזר דף תכ"ב שכתב שהטוא"ח גבי ציצית לא כתב כלום לא משותפות דישראל ולא משותפות דעכו"ם ולהדיא מבואר בטור שם דין דשותפות ישראל) משא"כ גבי אתרוג דשותף לא מהני וכמבואר בסי' תרנ"ח ס"ו דדוקא כשהקנה לחבירו כל חלקו אז מהני ע"ש משא"כ בשאר ימים מהני שותפות. וא"כ א"ש פסקי הש"ע. וע' בלשון לימודים ה' שבת סי' קס"ז שהניח על הרא"ש קושיא מלולב ולפמ"ש א"ש ול"ק קושיות הפרי תבואה. וכל זה כתבתי לפי הבנתו בדברי הרמ"א דפי' מדעתו היינו דנקנה לו במתנה כמו ביום א' וכן פי' הא"ר ומהרש"ז בשלחנו דברי הרמ"א. אמנם מצאתי בשו"ת פני יהושיע (ח"א חא"ח סי' ב') שפי' דברי הרמ"א דמדעתו לאפוקי בע"כ שזה עומד וצוח ע"ש וא"כ מעיקרא לא קשה קושית הפרי תבואה דהא ניחא לי' לאינש לקיים מצוה בממונו ולהנ"ל א"ש דהיכא דעומד וצוח בזה בודאי לא אמרינן דניחא לי' כו' ודרך אגב אעיר ע"ד הרמב"ם ה' נחלות (פי"א הי"א שפסק דמי שנשתטה אשתו פוסקין צדקה מנכסי'. וראיתי בשו"ת ח"ס חא"ח (סי' ב') שתמה ע"ז דהא הוי הפסד מרובה וגם שלא מדעתו ובזה לא אמרינן ניחא לי' לאינש לקיים מצוה בממונו ולענד"נ דהר"מ ז"ל מפרש מה דאיתא בב"מ (כ"ט ב') מהו דתימא ניחא לי' לאינש כו' קמ"ל דהיינו דקמ"ל דאע"ג דניח' לי' לאינש מ"מ אסור כאן משום דלמא לא אינש מהימן לי' ומצאתי שפי' כן הא"ז בתשובותיו (סי' תשמ"ה) וא"כ שוב לא קשה מפסחים (ד"ד ע"ב) וגם בהפ"מ ושלא מדעתו אמרינן ניחא לי' לאינש כו'. וע' שו"ת חו"י בהשמטות לסי' קכ"ו שתמה על הנמ"י פ' הספינה שתמה על רבותי' שהתירו ליטול טלית חבירו שלא מדעתו דאמאי לא הקשה כן על הש"ס דאמר קמ"ל כו' ע"ש ולהנ"ל א"ש דעל הש"ס אין לתמוה דיש לפרש כמו שפירשו הא"ז ודו"ק

בשו"ת הלק"ט (ח"א סי' ע"ז) נסתפק במי שאין לו יד וזרוע אם יוכל ליקח הלולב בשיניו ע"ש ומלשון הכלבו שכתב גידם שאין לו יד נוטלם בזרועותיו שהרי אין כתיב ולקחתם ביד כיבמה גידמת שחולצת בשיניה דמי כתיב וחלצה ביד עכ"ל משמע דמדמה דין הלולב לחליצה וא"כ היכא שאין לו זרוע יוכל ליטול בשיניו כמו בחליצה וכן נראה מדברי הרמ"ע שכתבתי למעלה דבתפילין פסול בשיניו כיון דהוי דאורייתא מה דצריך יד וא"כ בלולב דהוי רק מדרבנן ועשו"ת חוט השני (סי' כ"ח) גם כן מותר ליטול בשיניו כן נ"ל: במ"א (סי' תרל"ז) כתב דגזל עכו"ם אף אם הוא אסור לא שייך בו מהב"ע. ונשאלתי ע"ז מאי טעמא דהוא נגד הסברא דכיון דאסור הוי מהב"ע. ונ"ל להסביר זה דהנה הרש"ל ביש"ש בב"ק כ' דדבר תימה היא לומר דגזל עכו"ם אסור מה"ת הלא התורה כולה בפרטיה לא נאמרה רק לישראל ולא לעכו"ם וכ' ע"ז בשו"ת ח"צ (סי' כ"ו) דהכוונה דאנחנו נצטוונו שלא לעשות מעשים מכוערים שלא נרגיל עצמינו לגנוב ואם נעשה מעשה כזה אצל עכו"ם יהי' לנו טבע קיים ונעשה כן גם גבי ישראל. ולפ"ז י"ל דעד כאן לא אמרינן דמהב"ע לא הוי מצוה רק בגזל ישראל דאף שגזל הוא ממצות השכליות עכ"ז אין אנחנו נמנעים מלגזול מפני שהשכל מחייב זה רק מפני שכך נצטונו ומצות השכליות והחוקים אצלינו בשוה ואין הפרש בין גזל לאכילת חזיר וכיון דהוי עבירה בעצם לכן אם נשמש בזה למצוה הוי מהב"ע משא"כ בגזל דהוי רק משום שלא נקבע בלבנו לעשות מעשים מכוערים. וכיון שכן לא שייך זה רק בעושה כן בלא מצוה משא"כ היכא שרוצה לעשות זה למצוה. והמקרה לא יתמיד ע"כ נהי דנימא דאסור דלא פלוג עכ"ז לא הוי מהב"ע כיון שאינו עבירה בעצם. ומקום יש בראש לחלק בינייהו למשכיל על הדבר

(י) וראיתי לחקור איזה פרטים בדיני חנוכה ומגילה. הנה מי שלא התפלל בחנוכה מעריב איזה מהן יקדים אם להתפלל מעריב או ידליק נר חנוכה המ"א (סי' תרע"ב) כ' דנ"ח קודם אך ראיתי בשב יעקב (חא"ח שי' כ"ב) שחלק עלי' ודעתו להקדים תפלה לנ"ח חדא דק"ש דאורייתא ונ"ח דרבנן ותו דתפלה תדיר עכ"ד. ולענד"נ להצדיק את דברי המ"א דמ"ש דיקדים ק"ש דהוא דאורייתא לנ"ח דרבנן י"ל עפ"י מ"ש בשו"ת שאגת ארי' (סי' ב' וסי' כ"ב) דאין קדימה לדאורייתא נגד דרבנן ונ"ל שכ"ה דעת רש"י בר"ה (דל"ד) שכ' דיחיד מברך הברכות ואח"כ תוקע וראיתי להישועות יעקב (סי' תקצ"ב סק"ג) שתמה עליו דהא התקיעות המה מדאורייתא והברכות המה דרבנן וא"כ מהראוי להקדים התקיעות ע"ש שהניח בקושיא אולם אם נימא דאין קדימה לדאורייתא נגד דרבנן א"ש. הן אמת שאינו מוכרח לומר כן דקושיות הישועות יעקב מעיקרא לק"מ דהא דעת רש"י בפ' אמור דזכרון הפסוקים המה מה"ת וע"ש ברמב"ן וברא"ם וביד דוד (דקצ"א וקצ"ב) וא"כ אין קושיא כלל ובזה נדחה הראי' שהביא בתוס' חדשים ברכות (פ"ב מ"ב) להוכיח דכל הג' פרשיות המה מה"ת דאל"כ מה הקשה ר"י בן קרחה למה קדמה פרשת שמע לפרשת והי' אם שמוע הא צריך שיקדים דזה דאורייתא וזה דרבנן ותמה על המנחת כהן שלא הביא ראי' זו אולם אם נימא דאין קדימה לדאורייתא נגד דרבנן א"ש. וע' בשו"ת נ"ב (חא"ח סי' מ"א) שחקר אם תדיר דרבנן קודם לאינו תדיר דאורייתא וכתב ע"ז בספר מלוא הרועים (ערך תדיר) שאשתמיט מיני' הסוגיא דבפרק אלו דברים שברכת היין קודמת לברכת היום לפי שהוא תדירה אף שברכת היין הוא דרבנן ע"ש ואין כאן קושיא כלל ונעלם מיני' דהנ"ב הרגיש בעצמו בצל"ח שם ותרגמה שכבר התפלל שאז גם הקידוש לא הוי רק מדרבנן ע"ש וא"ש. ומה שהקשה השב יעקב על המ"א דתפלה הוי תדיר י"ל לא מבעיא לפי שיטת הש"ע דצריך להדליק דוקא עם צה"כ פשיטא שיש להקדים ההדלקה דלזה לא מהני התדיר וכמ"ש כעין זה הג' מהרש"ז בק"א לה"פ סי' תל"ג ע"ש. אך גם להחולקים על הש"ע מ"מ מודו דאין זמנו רק חצי שעה (להרמב"ם בודאי ולשאר פוסקים מספק) וגם לדידן איכא מצוה לכתחלה להקדים בתחלת הלילה וק"ש זמנה כל הלילה וליכא אפילו זירוז קודם וכמ"ש תר"י פ' מי שמתו וא"כ בודאי איכא לאקדומי ההדלקה בזמנה עקריות וזה מהני אפי' נגד תדיר כמבואר בברכות (דכ"ח) כה"ג לענין מוסף ומנחה וכה"ג כ' בשו"ת גור ארי' יהודא (חא"ח סי' ל"ח) ומ"ש השב יעקב דאדרבה כיון דהזמן קצר ליכא למיחש אינו דומה דהתם יש זמן הרבה משא"כ הכא דיש זמן קצר ועכצ"ל כן דלא ליסתרו שני סוגיות אהדדי משבת (ד"י) שהביא השב יעקב במנחה דזמנה קבוע ליכא למיחש כו' להסוגיא דברכות שהבאתי ע"כ צריך לחלק כן. וא"כ עלו דברי המ"א כהוגן. וראיתי להעיר טל שו"ת מים חיים (חא"ח סי' ב') שתמה על המ"א סי' רפ"ו דהיכא שיש לפניו מוסף ומנחה מנחה קודם דהוא רק היכא דליכא שהות אבל היכא דאיכא שהות מוסף קודם וע"ז הקשה המים חיים מהירושלמי שהביא הרא"ש פ' תפלת השחר והנה הקושיא מבוארת בצל"ח ברכות (כ"ו א') ומה שפי' המים חיים בהירושלמי הוא דוחק גדול וגם מה יעשה דברמזים כ' אפי' בדאיכא שהות משמע כ"ש בדליכא שהות וכ"ה באגודה פ"ו דזבחים. ומה שהביא ראי' מרש"י ברכות אינו ראי' כלל דלר' יהודא דמוסף זמנה עוברת ודאי דראוי להקדים מוסף כיון דעדיין יוכל להתפלל תפלת המנחה בזמנה אף שעבר קצת על זריזין מקדימין מ"מ עדיין ישנו עיקר זמן מנחה ולכן בודאי ראוי להקדים מוסף משא"כ בנ"ד דגם זמן מנחה עוברת ורק שיש לה תשלומין