עמודי אש קיב

לקבלה והביא ראי' מהמשנה דסילון שהוא צר מכאן וצר מכאן ורחב באמצע אינו פוסל שאינו נעשה לקבלה (והיא במקואות פ"ד מ"ג) ומזה הביא ראי' דאע"פ שאין לך בית קיבול גדול מזה עכ"ז כיון שלא נעשה לקבלה אינו מטמא כמו כן השפה שלא נעשה לקבלה אינו מטמא יעו"ש. וקושיתו של הישועות יעקב מהש"ס לק"מ דהא בלא"ה הי' יכול לאוקים כאן במחצלת של טברי' וכאן במחצלת של אוושא וכבר העיר בזה הערוך לנר (דל"א ע"א) וע"ש מ"ש ליישב ובתירוצו מתורץ גם קושיות הישועות יעקב

הנה בסי' תרל"ו מבואר דסוכה ישינה צריך לחדש בה דבר ונ"ל דדוקא כשעושה אותה קודם ל' אבל אם עשאה בתוך ל' א"צ לחדש דבר וכן משמע לי מכל הפוסקים שלא הזכירו חידוש רק קודם ל' ולא אישתמט חד מינייהו לומר דאף בתוך ל' צריך חידוש וע' ט"ז סי' תרל"ו שמבואר כן מדבריו וע' בלבוש ופרמ"ג שם. ובזה א"ש מ"ש הב"י בא"ח (סי' תקנ"ח) ע"ר הטור וז"ל ועוד דאם לא עשאה לשם מצוה אע"פ שיוצאים בה בחג כו' ע"ש וראיתי להלשון לימודים (ה' יו"ט סי' קצ"ג) שכ' ע"ז איני יודע איך יוצאין בה כיון דעשאה לצל והא בעינן שיחדש בה דבר כו' והם דברים תמוהים לענ"ד וצ"ע עכ"ל ולא ידענא מאי תמה על הב"י כיון שהחידוש א"צ רק קודם ל' אבל בתוך ל' א"צ חידוש וא"כ הכא דמיירי דעושה הסוכה קודם עצרת ממש וא"כ שפיר כ' הב"י דבסוכות כה"ג שעושה אותה קודם סוכות ממש יוצאין בה דכיון דב"ה סוברים דסוכה העשויה לצל כשירה רק דכשעושה אותה לצל קודם ל' אינו מוכח דעושה אותה לחג ע"כ צריך חידוש אבל בתוך ל' אפי' עושה אותה לצל כשירה כיון דהוא סמוך לחג וא"צ חידוש. ושוב ראיתי להרדב"ז בתשובתו (ח"ה סי' ש"א ז') שכ' בפשיטות דסוכות רקב"ש אם עושה אותן בתוך ל' א"צ לחדש בה דבר וזה כמ"ש ולא קשה מה שהקשה הלשון לימודים

בסי' תרל"ט מבואר דמצטער פטור מן הסוכה וראיתי בשו"ת עמק הלכה (חא"ח סי' ל') שכ' וז"ל וכן נ"ל בהך דסוכה פ"ב דכ"ו רב שרי לרב אדא ברדלא למיגנא בכילתא בסוכה משום בקא ומשמע דוקא להני שרי לפי דעתם וצ"ע על הפוסקים בסי' תרל"ט שסתמו דהוא מצטער לכ"ע ולשון הגמ' לא משמע כן עכ"ל ובאמת צדקו דברי הפוסקים דהא מבואר בירושלמי סוכה (פ"ב ה"י) תני כשם שמפנין מפני הגשמים כך מפני השרב מפני היתושין א"כ מבואר דמפני היתושין שרי לכ"ע וא"כ זה מגלה לנו דגם בבבלי הפי' כן דלכ"ע שרי ולאו דוקא להני רק שהעובדא הי' ששאל רב אדא ברדלא. אולם גם לשאר אנשים הדין כן וז"ב. ובזה א"ש מה שהקשה בספר מסגרת זהב (סוכה פ"ב מ"ט) וז"ל או במצטער. שם מפני הזבובים והוא בתלמוד בבלי (דכ"ו א') והתימה על ההג"א ספ"ב דסוכה בשם הא"ז שלמד כן מהירושלמי עכ"ל ובאמת גם בא"ז (ח"ב סי' ש"ה) מבואר כן בשם הירושלמי וא"כ תימה למה שבק ש"ס דילן והביא הירושלמי אולם לפי המבואר א"ש דאי מש"ס בבלי היינו יכולים לומר דרק לרב אד' שרי ולא איש אחר ולכן הביא הירושלמי דלכ"ע שרי וא"ש. והנה בירושלמי סוכה (פ"ב ה"י) איתא לא סוף דבר מקפת גריסין אלא אפי' מקפת של כל דבר וכ' ע"ז השירי קרבן וז"ל בבבלי גרסינן תני משתסרח המקפה של גריסין ופירש"י מקפות של גריסין ממהרות להתקלקל בגשמים מעט וכן פירשו המפורשים והפוסקים. וקשה דהכא משמע דמקפת של גריסין קשה להתקלקל משאר מקפות ודוחק לומר שיחלקו הבבלי והירושלמי בדבר החוש והנראה וצ"ע עכ"ל אולם לק"מ דהפי' בירושלמי לא סוף דבר מקפת של גריסין היינו שלאו דוקא שיהי' מקפת של גריסין לפניו אלא ה"ה כל דבר שהיו לפניו משערין כאלו היו מקפת של גריסין וזה כמו שפסק הרמ"א (בסי' תרל"ט ס"ה) והוא מדברי הא"ז (ה' סוכה סי' ש"ה) וע"ש שמפרש כן הירושלמי וא"כ אינו סותר כלל להבבלי. ומ"ש בספר מועדי ד' (דע"ט א') וז"ל ותימה על הטור שהשמיט מקפה של גריסין. ומזה הירושלמי קשה על מ"ש הפרישה שם דס"ל להטור שאין לשער בתבשיל שיתקלקל מהר כל תבשיל ותבשיל לפי שיעורו ע"ש עכ"ל. אולם נראה דעת הטור דס"ל דמדאיתא בש"ס שתסרח ולא כדי שתסרח דמשמע לי' מזה דדיינינן לכל מאכל ומאכל כדי קילקולו וכמבואר בטור שמזה חולק על הסמ"ג. והנה בירושלמי איתא לא שתסרח אלא אפי' כדי שתסרח וסובר הטור דבזה פליגי הבבלי והירושלמי ופסק כהבבלי וא"כ לא קשה מהירושלמי גבי מקפת של גריסין דהטור סובר דהבבלי חולק עליו אולם אנן ס"ל להלכה דגם הש"ס בבלי אינו חולק על הירושלמי ולא דייקינן כדיוקו של הטור וע"כ העתיקו הא"ז להלכה. וכן ראיתי בה' סוכה להר"י ן' גיאות דכ"ג ובספר פרדס הגדול (סי' קפ"ז) שהעתיקו לדברי הירושלמי דלא סוף דבר מקפת של גריסין כו' וכן פסק הרמ"א להלכה וא"ש

הנה בהג"א פ"ק דסוכה כ' בשם הא"ז עפ"י הירושלמי דגם בדפנות סוכה צריכין שלא יהי' מדברים המקבלים טומאה וראיתי בשו"ת יד אלי' (סי' ל"ג) שכ' באמת לא מצאתי אותו הירושלמי בגוף התלמוד כו' רק מצאתי בירושלמי פ"ק דסוכה וסכות על הארון את הכפורת מכאן שעושין דפנות מדברים המקבלים טומאה והוא תמי' מאד דמכאן ראי' להיפוך ואם נאמר שהוא ט"ס וחסר תיבת אין הוא דוחק גדול כו' ע"ש. אולם מבואר בא"ז בה' סוכה (סי' רפ"ט) שממנו מקור דברי ההג"א דגריס שאין מקבלין טומאה ולמד כן מהירושלמי הנ"ל דצריך לזהר ומ"ש היד אלי' דא"כ למה לא הביאו הפוסקים לק"מ די"ל דהפוסקים הי' גורסים כגירסת הרז"ה פ"ק דסוכה שהיא כגירסא שלנו דהגירסא שעושין. ותו י"ל דגם אם הי' גורסים כגירסת הא"ז ס"ל דהבבלי (ד' ז') דרבנן פליגי על בסוכות סותר להירושלמי וכמ"ש השירי קרבן וע"כ לא פסקו כמותו (ומהשירי קרבן נראה שלא ראה דברי ההג"א האלו) וע' בב"ח סי' תר"ל שחשש לדינא לדעת ההג"א אולם שאר הפוסקים לא חששו לפסוק כמותו. אח"כ ראיתי בביכורי יעקב סי' תר"ל שגם הוא תמה על ההג"א מהירושלמי ובתוס' ביכורים דס"ה רצה שם הרב יד"ה לפרש דברי הא"ז בדרך רחוק ודחוק והוא כ' שהא"ז הי' גורס שאין ע"ש. וכ"ה האמת להמעיין בא"ז גם מש"ש הרב יד"ה דבהג"א אין כאן מקומה להג"ה זו. אולם בא"ז מבואר דכאן מקומה

בשו"ת מ"ב (סי' מ"ז) ורמזו ג"כ המ"א (סי' תרמ"ט ס"ק כ"ו) כ' להשיג על הרמ"א שס"ל שבשאר מינים כשר יבש בשעת הדחק ובאתרוג היבש פסול ג"כ בשעת הדחק דמ"ש זה מזה. ולא נמצא זה בשום פוסק מפורש שיסבור כן ע"ש באורך. והנה מלשון הרא"ם שבספר יראים (סי' קכ"ד) שכ' ואע"פ שפסלנו יבשים בלולב. הדס וערבה מכשירין אנו יבשים עכ"ל ומדשביק אתרוג ולא כתב אתרוג הדס וערבה מכשירין אנו יבשים משמע דבאתרוג פסול יבשים. האומנם מצאתי מפורש יוצא מפי הריטב"א בחידושיו לסוכה (ל"א ב') שכ' וז"ל וביבש נמי דוקא בלולב והדס וערבה דלא כתיב בהו הדר בפירוש אלא דגמרי לה מאתרוג אבל באתרוג דכתיב בי' הדר בפירוש הא קפיד בי' קרא וכל שאינו הדר אין יוצאין בו אפילו בשעת הדחק עכ"ל הנה מבואר להדיא דאתרוג פסול בי' יבש אפי' בשעת הדחק ונגלה אלינו הטעם שיש לחלק בין אתרוג לשאר מינים דבי' כתיב הדר בפירוש משא"כ בשאר מינים וא"ש דברי הרמ"א גם מש"ש המ"ב דיבשים גמורים לא הוו עד דאיכא תרתי לריעותא שילבינו פניו ושיהי' נפרך בציפורן עכ"ל משמע מדבריו דאם הלבינו ולא נפרך בציפורן המה כשרים וביותר נראה כן מהמ"א סי' תרמ"ו סק"ו שילבינו פנים אחר שנפרכו בציפורן מבואר דאם לא נפרכו בציפורן כשרים המה אע"פ שהלבינו וצל"ע דלא נראה כן מדברי הראב"ד בתמים דעים (ששיעור הלבנת פנים בהדס אנו למדין מהראב"ד כמו שנרשם בבאר הגולה) סי' רל"ב שכ' וז"ל הלכך במיני עצים בודאי ראוי לסמוך על הסימן הזה (ר"ל הלבנת פנים) בין להקל (נראה כוונתו בין שאם לא הלבינו אע"פ שנפרכו בציפורן כשרים המה) בין להחמיר (ר"ל אם הלבינו אף שלא נפרכו בציפורן אין יוצאין בהן) לפי שתמצא לפעמים שהדס יתייבשו העלין מפני האויר עד שיהי' נפרכין ביד ועדיין המה ירוקין כתחלתם ואומר אני שאין דנים אותם כיבשים לפי שאם תשרה אותן במים יום או יומים יחזרו לכמות שהי' במשעושה וכמראיהם כו' עכ"ל. הנה נראה להדיא מדברי הראב"ד דאם הלבינו אף שלא נפרכו בציפורן אסורים המה וצל"ע. ושוב ראיתי בפרמ"ג שם שכ' שלא יצויר בהדס הלבנת פנים בלא נפרכו בציפורן ע"ש. אולם מדברי הראב"ד שכתב לפי שתמצא לפעמים כו' לא נראה כן וגם לפ"ז הוא משנה שאינה צריכה וצ"ל דכיון דהרמ"א פסק בלולב דהשיעור הוא נפרך בציפורן ע"כ הגיה גם המ"א כאן שצריכין תרווייהו ועדיין צ"ע

וראיתי להעיר ע"ד היד המלך ה' לולב (פ"ו ה"ג) שכ' דביום שני א"צ לקיחה לכאו"א רק א' יכול להוציא חבירו וכ' דלכן השמיט הר"מ הדרשא דסוכה מ"א ב') ולקחתם שיהי' לקיחה ביד כאו"א דביום א' בלא"ה א"א במציאות דשאול פסול וביום שני באמת א"צ לקיחה ביד כאו"א יעו"ש באורך והנה הן אמת שראיתי באגודה במנחות פ' הקומץ סי' ד' שכ' וז"ל ובסוף פ' לולב וערבה נמי דרשינן מהאי קרא ולקחתם שתהא לקיחה ביד כאו"א אבל מאותו יו"ט ואילך יכול ש"ץ לינוול ולפטור כל הקהל עכ"ל הר"י דס"ל כן אולם דעת הפוסקים אינו כן כמבואר בתוס' והרא"ש והיד המלך תמה עליהם דמניין דגם ביום ב' צריך לקיחה לכאו"א גם תמה על הפוסקים מדוע השמיטו הדרשא דולקחתם שתהא לקיחה ביד כאו"א. והנה ליישב דעת הר"מ והפוסקים שהשמיטו הדרשא הנ"ל הי' נראה ע"ד הפלפול דהנה מריש הי' קשיא לי מדוע נצרך להדרשא דבעינן לקיחה לכאו"א. הא כבר השריש לן בתוס' רי"ד לקידושין דכל מצוה שבגופו א"א להפטר ע"י שליח וע' בקצה"ח סי' קפ"ב שהאריך בזה וא"כ איך יוכל אדם לאמור לחבירו טול לולב עבורי זה בודאי אינו יכול כמו שאיני יכול לומר הנח תפילין עבורי. שוב ראיתי בכפות תמרים שהעיר בזה תו קשה מה שהקשה הרא"ם בביאורו לסמ"ג ה' לולב דאיך נוכל לדרוש מולקחתם שתהא לקיחה לכאו"א הא בעינן למידרש שיהא לקיחה תמה. תו קשה דהנה במנחות (ס"ד א') דרשינן וספרתם דבעינן ספירה לכאו"א וראיתי בחידושי הרשב"א שם שכ' וז"ל דקשה האיך משמע לכ"א אדרבה וספרתם לכם לשון רבים משמע דלרבים מזהיר רחמנא כו' אבל לא לכל יחיד ויחיד וי"ל אי לרבים לציבור או לב"ד הל"ל וספרתם ולישתוק מלכם ומדאמר לכם משמע דבא לומר לכאו"א עכ"ל. וא"כ גם כאן קשה האיך דרשינן שתהא לקיחה ביד כאו"א הא כתיב ולקחתם משמע דלרבים מזהיר רחמנא ולא ליחיד ועכצ"ל כמ"ש הרשב"א דכתיב לכם א"כ אמאי איתא בש"ס ולקחתם שתהא לקיחה ביד כאו"א הל"ל ולקחתם לכם שתהא כו' ותו קשה א"כ מנ"ל למילף מלכם להוציא השאול והגזול הא בעינן לכם בכדי למידרש האי ולקחתם לכל יחיד ויחיד דאי לא הוי כתיב לכם היינו אומרים דלב"ד או לציבור קא מזהר רחמנא. ונראה דדוקא היכא דכתיב אצל תיבת לכם ג"כ הציווי כמו וספרתם לכם או ולקחתם לכם אז דרשינן מזה דלכל יחיד קא מזהר רחמנא משא"כ היכא דכתיב לכם לחודא אז משמע דוקא לרבים ולהכי א"ש מה דאיתא בפ"ק דערלה מ"ב הנוטע לרבים חייב ופי' הרע"ב שם מדכתיב לכם להביא הנטוע לרבים והקשה בספר דרישת הזאב שם דהא בספירה דרשינן ליחיד אולם נראה כיון דכאן אין כתיב הלכם אצל הציוי ע"כ דרשינין מיני' לרבים ואין להקשות מדוע דרשינן מונטעתם ליחיד הא לפי דברי הרשב"א ונטעתם הוא לרבים בלא הלכם. אך כבר כ' רש"י בפסחים (כ"ג א') דאין דרך רבים לנטוע] וע"כ נראה דהאי דדרשינן מולקחתם שתהא לקיחה ביד כאו"א אינו דרשא מתיבת ולקחתם דההיא מבעיא לן שתהא לקיחה תמה רק הגמ' מפרש ולקחתם שתהא לקיחה כו' והיינו משום שהוא מצוה שבגופו והא דהוצרך הש"ס להודיענו