עמודי אש קיא

דאיסורא בלע לא מהני היכא שיש לו עיקר מה"ת. וראיתי בשו"ת עדות ביהוסף (סי' מ"ג) שתמה על דברי הרשב"א דהבעל העיטור שס"ל דמועיל הגעלה ג"פ אזיל לשיטתו דס"ל דדם שמלחו אסור מדאורייתא משא"כ אנן דקיי"ל דדם שמלחו אינו אסור אלא מדרבנן א"כ יש להוכיח מהש"ס דילן גבי פינכא דתברא ר' אמי דגם בדרבנן אינו מועיל הגעלה ג"פ וא"כ מה שלמד הבעה"ע דינו מירושלמי נסתר מש"ס דילן עכ"ד. אולם תמיהתו אינו תמי' כלל ואישתמט עיני' דברי הרשב"א שהביאם הב"י (סי' קכ"א) שכ' וז"ל אלא שאני מסתפק בזה עדיין דלכאורה משמע בהקומץ דדם שמלחו אינו אסור אלא מדרבנן ואפ"ה אמרינן בפכ"ה בפינכא דאימלח בה בישרא בי' ר' אמא ותברה ואמאי ליעבד בה הגעלה ואפשר דכיון דבעי הגעלה ג' זימני לא משהי לה דלמא פשע בנתיים עכ"ל הרי דהרשב"א בעצמו הרגיש בזה ותירץ דהש"ס דילן ג"כ מודה בזה דחיישינן שמא יפשע וע"כ תברה (גם מש"ש דהו"ל להירושלמי לומר במקום שאמר דאין למדין לענין נבילה יותר הו"ל לומר דאף בד"ס יש חילוק נעלם ממנו דברי הרשב"א בתורת הבית ובמשמרת הבית שם ע"ש) וראיתי בשו"ת מנחת יהודא (חיו"ד סי' ל"ו) שסבר דההיא דמתרץ הב"י להקושיא מפינכא דהוא משום שמא יפשע דהוא מדברי הב"י ואינו מדברי הרשב"א וליתא דהרשב"א בעצמו תירץ כן כמבואר בתורת הבית (בית ד' שער ד') גם מה שהכריח שם דבעינן ג' הגעלות אחר כל מעל"ע ובעינן ג' מעל"ע דאל"כ מה חשש שמא יפשע ליתא דלא בעינן ג' מעל"ע ונעלם ממנו דברי הדרישה שם שכ' וז"ל וצ"ע מה פשיעה שייך בזה יטבלנו ג' פעמים במים רותחין זה אחר זה ולא ישהה הכלי ובזה י"ל דהאי ג"פ דקאמר ר"ל שיחמם לכל פעם מים בפני עצמו כדי שיעשה זכר לכלי חרס דינו חמור שגם בקדירה שאינה ב"י צריכה ג"פ מים להגעלתם עכ"ל מבואר דא"צ ג' מעל"ע רק כיון שצריך לחמם ג' פעמים לכן חיישינן שמא יפשע וכמו בכבשונות שהביא הרשב"א שם

הכנה"ג בא"ח בהגהות הטור (סי' תנ"ד) כתב וז"ל יש מי שנסתפק אם יוצאין במרור הגזול דאיתקש למצה ומהרי"ו (סי' קצ"ג) כתב דיוצאין במרור הגזול עכ"ל והוא תמוה דהמעיין במהרי"ו יראה דבין היש מי שנסתפק ובין למהרי"ו פשיטא להו דמרור הגזול פסול דאיתקש למצה רק היש מי שנסתפק סובר דלפ"ז אסור לישראל לעקור מן הקרקע וכמו שמבואר בסי' תרמ"ט לענין ד' מינים ומהרי"ו כתב דבאסא כיון דמתקיים בקרקע הוי כקרקע משא"כ הכא הוי כמטלטלין ועמ"א (סי' תע"ג ס"ק י"ב) אבל גזול ממש סוברים שניהם דפסול. וע' בפר"ח סי' תע"ה שנמשך אחרי הכנה"ג בדעת המהרי"ו וליתא וכמ"ש

בשו"ת פרי תבואה (סי' ט"ו) כתב דהש"ע והריב"ש שפסקו דחמץ נוקשה מותר לאחר הפסח המה מתנגדים לדברי הר"ן שסובר דהיכא דהחמץ אינו אסור רק מדרבנן עכ"ז אסור לאחר הפסח ע"ש. ושגה בזה דהר"ן בעצמו (בפרק אלו עוברין) כתב דחמץ נוקשה מותר אחר הפסח ומקור דברי הריב"ש המה מדברי הר"ן וכמ"ש בשו"ת פני יהושע (ח"א סי' ט"ו) וחילק דחמץ נוקשה עיקרו דרבנן ומה שתמה שם הפרי תבואה על הפני יהושיע שהביא ראי' מעוברי עבירה כו' דהם לא מבטלו בלב שלם כו' כבר יישב זה הפני יהושע בעצמו דבריו ( בח"ב סי' ל"ה) ע"ש

החק יעקב (סי' תל"ג ס"ק כ"ב) כ' על מה דאיתא שם בש"ע דביהכ"נ וביהמ"ד צריכין בדיקה וז"ל והיינו בליל י"ד כו' ונראה דאם עבר ולא בדק בליל י"ד בודק אפי' לכתחלה ביום י"ד לאור החמה כמו אכסדרה שאורה ג"כ רב. וכן מצאתי ראיתי במרדכי פ"ק דפסחים בשם הירושלמי עכ"ל וראיתי בספר תורת אבגדור שם שכ' וז"ל לפלא כי טעות הוא ולהיפוך אמר המרדכי בשם הירושלמי דז"ל אמרינן בירושלמי ב"כ וב"מ מהו שיהי' צריכין בדיקה כו' הרי להדיא דדעת הירושלמי דצריך לבדוק בלילה לאור הנר וכשלא בדק בלילה אם צריך ביום אור הנר כיון דאורה רב נשאר הירושלמי באיבעיא וצריך מספק דלא איפשטא לאור הנר כו' עכ"ל. ולדעתי צדקו דברי החק יעקב. ושפיר הביא ראי' דהנה הירושלמי דאיבעיא לי' הוא כלפי שאמרו שם לעיל מיני' אפילו בית שיש בו אורה אפי' ביום צריך לבדוק לאור הנר והיינו כיון שהיא בית שאין שולט שם האור הרבה וע"ז מיבעיא להו בירושלמי בביהכ"נ שיש שם אור רב אם מהני שיבדוק לאורה או לא וה"ה דהאיבעיא הנ"ל הוא באכסדרה וכ"כ השירי קרבן שם בירושלמי וע"כ סיים המרדכי ע"ז מיהו בתלמוד שלנו איתא אכסדרה לאורה נבדקת והיינו דפשיטא לי' להש"ס דילן באכסדרה דלאורה נבדקת ולפ"ז ה"ה בב"כ וב"מ דהמה שוים בדינם לאכסדרה וע"כ שפיר כ' החק יעקב דכן מבואר במרדכי בשם הירושלמי היינו דב"כ וב"מ שוים בדינם לאכסדרה ואף שבירושלמי הוא בעיא דלא איפשטא היינו משום דגם באכסדרה לא נפשטה להירושלמי אם נבדקת לאורה אבל לפי המבואר בש"ס דילן דאכסדרה לאורה נבדקת ה"ה לב"כ וב"מ וא"ש

וראיתי להעיר על דברי בעל העיטור שהביא בטוא"ח (סי' תמ"ח) דס"ל דחמץ של עכו"ם אסור באכילה ומותר בהנאה וכ' הב"ח ע"ז דתימה מסוגיא דפסחים (ל"א ע"ב) גבי חנות ומלאי דמבואר שם דמותר גם באכילה והט"ז תירץ דהבעה"ע פסק כר' יהודא ובמח"כ הא ליתא להמעיין בבעה"ע בעשרת הדברות (דמ"ט ע"ב) דמבואר שם להדיא דפסק דלא כר' יהודא והחק יעקב תירץ דהבעה"ע לא אסר באכילה רק משום גדר וסייג בעלמא ע"ש וגם זה ליתא דהא כ' הבעה"ע ומסתברא חמץ שעבר עליו הפסח אפי' דנכרי אסור באכילה ורבנן היא דאסרו אכילה בכל חמץ כו' ע"ש מבואר דאיסור גמור הוא וא"כ שבה קושיות הב"ח לאיתנה והפרי חדש הוסיף להקשות מהא דאמר רבא (ד"ה ע"ב) פוקו זבינו חמירא דבני חילא כו' מוכח דמותר גם באכילה אולם אחרי אשר זכינו לדברי בעל העיטור בעצמם מבואר דהרגיש בעצמו בזה ופי' דההוא חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים עכו"ם נכנסין לשם דמותר באכילה ה"ט דמסתמא ישראל ביטל. והא דאמר רבא פוקי וזבינו כו' פירש הבעה"ע דהיינו הפת שאפהו הבני חילא ונתערב בו שאור של עכו"ם וכיון דהוי ע"י תערובות לכן מותר ולק"מ. ודרך אגב אעיר עמ"ש הבעה"ע שם והביאו הטור בסי' תמ"ח שם בחמץ שנמצא בבית ישראל אוסר בש"ס ירושלמי אפי' אם ביטלו דחיישינן שמא יערים שיאמר שביטלו אע"פ שלא בטלו והבעה"ע כ' לאסור באכילה ומותר בהנאה ואין טעם נכון לחלק ביניהם. וראיתי בשו"ת בית שמואל אחרון (חא"ח סי' ח') שכתב לפרש דהבעה"ע סובר כדעת הבה"ג דנאבדה הריאה אסורה ע"ש באורך. ובמח"כ נעלם ממנו דברי הב"י בטיו"ד (סי' ל"ט) שאחר שהביא דעת רש"י דנאבדה הריאה מותרת כ' וז"ל והרא"ש הסכים לדברי רש"י וכן דעת במה"ע עכ"ל וכ"ה באמת בבעה"ע ח"ב (דף י' ע"ב) ונפלו כל דברי הבית שמואל שם

(ט) וראיתי לחקור באיזה פרטים בדיני סוכה ולולב הנה אם מותר לסכך בדבר המקבל טומאה מדרבנן. הנה התה"ד (סי' צ') כתב בשם המרדכי סוף פ"ק דסוכה דדבר שאינו מקבל טומאה רק מדרבנן מסככין בו וכ"כ הב"ח (סי' תרכ"ט) שלדעת הרא"ם שהביא המרדכי מסככין בדבר שאינו מקבל טומאה רק מדרבנן וראיתי בשו"ת גאוני בתראי (סי' ל"ו) בתשו' הר"מ אשכנזי בהגה"ה שם שהקשה על התה"ד שכ' ששרי לסכך בסולם רעוע הואיל ולית בי' טומאה דאורייתא דהרי פשוטי כלי עץ אין בו טומאה דאורייתא וא"כ מ"ש סולם דשרי. ותמהני עליו איך לא השגיח בדברי התה"ד. שכתב דפשוטי כלי עץ שראוין למדרס דאין מסככים בהם היינו כיון שיש בהם טומאה דאורייתא למדרס משא"כ סולם דלית בי' שום טומאה דאורייתא כלל יעו"ש באורך. ועפרמ"ג סי' תרכ"ט במ"ז סק"ו שכ' דדין אם מסככין בדבר המקבל טומאה מדרבנן הוי ס' דפלוגתא דלהרא"ם והמרדכי והתה"ד מסככין בדבר המקבל טומאה מדרבנן ולהתוס' אין מסככין וע"כ בשעת הדחק יכול לסכך בהן ע"ש. ואני תמי' מאד הפלא ופלא על התה"ד והב"ח והפרמ"ג שכתבו בשם המרדכי בשם הרא"ם דמסככין בדבר המקבל טומאה מדרבנן. והנה המרדכי כתב כן בשם הרא"ם בספר יראים. והנה בספר יראים (סי' קכ"ג) כתב וז"ל למעלה אמרנו שאין מסככין מה"ת בדבר המקבל טומאה תולדה שאין מסככין בדבר המקבל טומאה מדרבנן דתנן מחצלת של השיפה ושל גמי גדולה מסככין בה קטנה אין מסככין בה ושל השיפה ושל גמי אין מקבלין טומאה אלא מדרבנן והא דאמרינן בפ' כיצד הרגל כו' מפץ במת מניין ק"ו ומה פכין קטנים כו' ההוא במפץ של עץ אבל השיפה וגמי אפי' מיוחדין לשכיבה טהורין כזב מידי דהוי אכלי גללים וכלי אבנים דתנן בפ' האשה שישבה על ספל של אבן או על האצטבא במרחץ ר"ג מטהר שכל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כחמין פי' שאינו מקבל טומאת מדרס כו' ור"ת זצ"ל פי' במפץ של גמי ואית לי' טומאה דאורייתא ונ"ל דההוא דתנן בנדה קשיא לי' עכ"ל ס' יראים (וע"ז רמז שם בספר יראים בסי' שכ"ה שכתב מפץ של מת מניין מפץ של עץ כדברי ר' שלמה זצ"ל ולא של גמי כדברי ר' יעקב זצ"ל ובמקום אחר פרשתי מניין עכ"ל וכוונתו מההיא דנדה) הנה מבואר להדיא דאדרבה דהספר יראים הוכיח דדבר המקבל טומאה מדרבנן אין מסככין בהן. וע"כ דגם במרדכי הכי מתפרש (רק שתיבת משום ט"ס. וגם תיבת ר"ת) וכן צ"ל במרדכי פי' ר"א בספר יראים. דשל שפי ושל גמי אינם מקבלים טומאה כ"א מדרבנן והא דאמרינן פ"ק דב"ק מפץ במת מניין כו' פי' דההוא במפץ של עץ כו' והשתא מכוונים דברי המרדכי לדברי הרא"ם. ומיושב מה דתמה בספר ביכורי יעקב בתוס' ביכורים (דמ"ד ע"ב) על דברי המרדכי והתה"ד הללו דאיך למדו דדבר שמקבל טומאה מדרבנן מותר לסכך בו מהא דגדולה מסככין בה. דשאני התם דאינו עשוי לשכיבה יעו"ש שהרעישו העולם בזה. אמנם לפי מה שפירשתי דברי המרדכי א"ש דאדרבה המרדכי הוכיח דגם אם מקבל טומאה רק מדרבנן אין מסככין בו וראי' דשל שפי ושל גמי אינו מקבל טומאה רק מדרבנן ואעפ"כ אין מסככין בה וא"ש הכל. וא"כ לפי מה שפירשתי א"כ אין שום דעה בעולם שדבר שמקבל הטומאה רק מדרבנן שיהי' מותר לסכך בו וגם בשעת הדחק אין מסככין בו [ודע דממ"ש בספר יראים דבמחצלת של שפי ושל גמי דאין מקבל טומאה רק מדרבנן מדי דהוי אכלי גללים ואכלי אבנים כו' מבואר דהאי דנדה מיירי שאינו מקבל טומאה מה"ת אבל מדרבנן מקבל טומאה של שפי ושל גמי דהשוום לאהדדי וש"מ דס"ל דדבר המקבל טומאה מד"ס אינו מטמא בכתם וצ"ע מזה על שו"ת נ"ב מה"ת (חיו"ד סי' ק"ט) שכתב להיפוך]. וראיתי להעיר על מ"ש המ"א שם בסי' תרכ"ה בשם הרדב"ז דאפי' עביד שפה להמחצלת שנעשה לסיכוך אינו מקבל טומאה וראיתי להישועות יעקב שם שכ' וז"ל ואיני יודע טעם הדבר דכיון דביש שפה סביב חשוב עשוי לקבלה מה מהני הא דעשה לסיכוך הרי בדבר המקבל טומאה לא מהני אם נעשה לסיכוך ואי נימא כיון דעשה אותה לסיכוך לא מהני שפה דהשפה לא נעשה לקבלה והא דמהני שפה היינו בסתמא א"כ הא דהקשה הש"ס סוכה די"ט שם דרישא נקט עשאה לשכיבה הא סתמא מסככין בו והדר תני לסיכוך מסככין הא סתמא אין מסככין ולמה לא קאמר דהא דנקט בסיפא דוקא לסיכוך היינו ביש לו שפה והא דתני ברישא דוקא לשכיבה היינו באין לו שפה כו'. ואני תמי' על בעל מ"א שהביא דברי הרדב"ז בפשיטות כל כך דהרי הרדב"ז לא ביאר תוכן כוונתו עכ"ל. ואחרי המחילה מכ"ח. הנה נעלמו ממנו דברי הרדב"ז במקורן והוא בח"ד (סי' צ"ז) ששם ביאר דעתו באורך דאינו עשוי