עמודי אש קי

שיתירו לו נדר שיוכל לצחוק דאין מתירין לו דאין אומרים לאדם חטא כו' דקשה ע"ז מש"ס דגיטין גבי ההיא איתתא כו' ותירץ דלא הוי עשה ועוד תירץ לחלק בין קום ועשה לשוא"ת יעו"ש. והנה מ"ש דלא הוי עשה גמור אמת שרבים מהראשונים ס"ל כן וכמ"ש לעיל בקונטרס מקל חובלים (ונדחה בזה מ"ש בספר שלמי שמחה בכללים סימן מ"ד שהביא ראי' דעשה דרבים דוחה ל"ת אף דהוא שלא בעידנא מהא דשיחרר ר"א כו' ע"ש ולפי הנ"ל אין ראי' דלא הוי עשה) אולם מדברי הרשב"א בחידושיו נראה דסובר דהוי עשה. גם תירוצו השני אינו עולה לדעת הרשב"א דגם בדרבנן הדין כן וכמ"ש. ובעיקר קושיתו אני תמ' דהרי הרשב"א בחי' לשבת הקשה כן ותירץ לחלק בין מצוה דרבים וגם דבח"ע וחב"ח ליכא עשה כלל

המקור חיים סי' תל"א הקשה שם על השאגת ארי' שכתב דלר' יוסי הגלילי דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה דיכול למכרו לעכו"ם אפי' בפסח ולכן לא מהני ביטול דתימה לומר כן שיהיו מותר למכור לעכו"ם חמץ אפי' בפסח דודאי תשביתו משמע שיהי' מושבת מהעולם לגמרי ואין מותר לר"י רק להסיקו תחת תבשילו וכ"כ תוס' פסחים דכ"ט ד"ה אפי' לר"ש כו' עכ"ל ולדעתי צדקו דברי השאגת ארי' ודברי המקו"ח תמוהים ולא ראה ברא"ש שם שכתב להדיא אלא ודאי דלר"ש נמי אסור באכילה ואע"פ דכשאכל משביתו תשביתו משמע שלכדה"נ אבל להסיקו תחת תבשילו ולמכרו לנכרי מותר וא"צ להשביתו מן העולם לגמרי עכ"ל מבואר להדיא דגם במכירה לנכרי מקיים תשביתו ונראה דגם דעת התוס' כן וחדא מינייהו נקטו ותמהני על שו"ת תועפת ראם חא"ח סי' כ"ז) דפשיטא לי' דלריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה מ"מ אינו מקיים עשה דתשביתו במכירה לעכו"ם ע"ש שכ' שזה פשוט ובאמת מבואר להדיא ברא"ש להיפוך וראיתי להעיר על שו"ת גור ארי' יהודא חא"ח (סי' ק"י) שכתב שם שיטה חדשה דהעשה דתשביתו אינו אלא קודם פסח ומחצות ליכא עשה כלל ע"ש. ובזה נ"ל מה שתמה בשו"ת שנות חיים (סי' שכ"ו) על סוגיא דמכות (ט"ז א') אין לנו אלא זאת ועוד אחרת כו' דלמה לא חשיב בל יראה שביטל בידים כגון שהאכיל לבהמה ( ומש"ש דמזה יהי' מוכח דקניה לא נחשב למעשה לא ידעתי מה יעשה היכא שחמצו בידים ממש דזה פשיטא דהוי מעשה) וכן ראיתי בספר מגן האלף (סי' תמ"ז סק"א) שהניח זה בקושיא אמנם אם נימא כשיטת הגור ארי' יהודא א"ש דכשקונה ביו"ט אין העשה תיקון הלאו דליכא עשה כלל רק הביעור הוא שלא יעבור על הלאו אבל ליכא בזה עשה כלל וא"ש

בשו"ת נ"ב מה"ק (חא"ח סימן כ') חידש דבגזלן שהחזיר אחר הפסח את החמץ להנגזל דהדין דיכול לומר לו הרי שלך לפניך דמותר ג"כ החמץ ע"ש. וראיתי להיד המלך (פ"ד מה' חמץ ומצה ה"ה) שכתב שמצא סתירה עצומה מפורשת לזה מדברי הר"מ שכתב בלא קיבל אחריות במפקיד עכו"ם חמץ לישראל דמותר לאכלו משמע דברישא כשקיבל אחריות דאסור לאכלו מטעם קנס וזה דומה לנידון של הנ"ב וש"מ דאף בכה"ג קנסו עכ"ד. ולפי דעתי אין מזה הכרח דהנה החק יעקב (סי' ת"מ סק"ד) הביא ירושלמי דפסחים פ' כל שעה ה"ב דיש פלוגתא שם בעכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל דר' ס"ל דמותר ור' יוסי ס"ל דאסור אמר ר' יהודא חמצו של עכו"ם הוא ישראל הוא שעובר עליו הרי דמסיק הירושלמי דמותר ובלא"ה הוי ס' דרבנן ולהקל וע"כ פסק הח"י דאסור באכילה ומותר בהנאה ובאלי' רבא כתב שכן פסק הראב"ן דמותר בהנאה וכ"כ בשם הכל בו דלא קנסו אותו. וא"כ מבואר דבכה"ג לא קנסו ודברי הר"מ ג"כ יכולים להתפרש כן דברישא אסור באכילה אולם בהנאה ג"כ ס"ל דמותר וכדמוכח מהירושלמי הן אמת שמה שהביא החק יעקב ראי' מהירושלמי דמסיק כר' ממה דמסיים אמר ר"י חמצו של עכו"ם הוא כו' דמשמע דמסקנת הירושלמי הוא כר' יהודא. הנה בירושלמי שלפנינו הגירסא להיפוך אמר ר' יוסי והכוונה דאף דהוא חמצו של עכו"ם עכ"ז הישראל עובר עליו והחמץ אסור וכן פירש הקרבן העדה עכ"ז כיון דפלוגתא היא הוי סד"ר להקל וע' בפני יהושע בפסחים (ל"א ב' ד"ה בכולה) שכ' בפשיטות דמותר אף באכילה ואף האוסר בירושלמי אינו אוסר רק באכילה ע"ש שהשיג מזה על המהרש"א ובמחוקק יהודא סי' תמ"א פירש כן גם בדברי המהרש"א דמותר גם באכילה. ותמהני עליהם איך לא השגיחו בדברי הר"מ הללו שמבואר מדבריו דעכ"פ באכילה אסור ושוב ראיתי להחמד משה שתמה על החק יעקב מדברי הר"מ וכ' דהח"י מתיר גם באכילה ע"ש וליתא דהח"י אינו מתיר רק בהנאה ובזה יוכל להיות דגם הר"מ מודה. גם הלום ראיתי להפרמ"ג בא"א (סי' ת"מ סק"א) שהקשה מהר"מ על הח"י ולא קשיא די"ל דהר"מ אינו אוסר רק באכילה ולא בהנאה וא"כ א"ש דברי הנ"ב דהוא ס"ל דהוי ס' דפלוגתא בירושלמי ולהקל. הן אמת שמדברי התוס' עירובין (דס"ד ב') שכ' דאי הוי ס"ל דאסור כו' משמע לכאורה מדבריהם דס' חמץ שעבר עליו הפסח אסור ומצאתי למהר"ש יפה בביאורו לירושלמי (ע"ז פ"א סי' ז') ובביאורי למ"ר ויקרא (פרשה ל"ז) שהעיר בזה וכתב וז"ל וצל"ע בהא דכתבו דאי ס"ל דאסור בהנאה הו"ל לאסור מספק דאפילו הוי אסור בהנאה לא יהא חמור מחמץ של ישראל דלא אסור אחר הפסח אלא מדרבנן משום קנס כדאיתא פ' כ"ש לר"ש דאי לר"י חמץ של נכרי אפי' תוך הפסח שרי בהנאה וכיון דאיסורי מדרבנן אמאי הוי אסור הא סד"ר לקולא וי"ל דכיון דלא הוי לר"ג רק טובת הנאה לא הו"ל למיעל בספק דרבנן עכ"ד. והנה מ"ש דלר"י חמץ של עכו"ם מותר אף תוך הפסח בהנאה הוא מהתימה דהא מבואר בפסחים (כ"ט א') דלר"י אסור חמץ של עכו"ם מה"ת אף אחר הפסח וכמבואר בדברי רבא שם וגם ר' אחא בר יעקב הדר בי'. וגם תירוצו הוא דחוק אולם מצאתי במהרש"א שם שכתב דכיון דהוי סמוך לפסח לכן בודאי נעשה תוך הפסח ע"ש וא"כ יש לפסוק לקולא בס' חמץ שעבר עליו הפסח וצדקו דברי הנ"ב. והר"מ שפסק דמותר בהנאה ואסור באכילה אולי ס"ל כן בכל ס' חמץ שעבר עליו הפסח. אולם אנן דקיי"ל דבס' חמץ שעה"פ דמותר לגמרי יש להתיר ג"כ בהפלוגתא הנ"ל. כן יש ליישב דלא יהי' הנ"ב מיפרך כל כך (ואף שיש לומר דכיון דפלוגתא הוא מר' יהודא ור' יוסי דהלכה כר' יוסי י"ל דהנ"ב לשיטתו שכתבתי לעיל בקונטרס כללי תורה דבירושלמי אין נוהג הכלל הזה) אולם להלכה נראה מכל הפוסקים דלא כהנ"ב והחמץ אסור גם בזה. וכן מבואר להדיא בחידושי הריטב"א לפסחים (דכ"ט א') בשם מורו הרא"ה בשם רבו הרמב"ן דהחמץ אסור בהנאה וכן יש להורות

בספר מחוקק יהודא (חוקי דעת סי' תמ"ח סק"א) פסק בשותפות חמץ ומעות דמותר אחר הפסח דבדרבנן אמרינן יש ברירה ולפע"ד לא נהירא כן דהנה הע"א בסי' קנ"ג סק"ו הקשה על הר"מ פ"ד מה' איסורי המזבח שכ' שם דהשאר מותרים הא בדאורייתא קיי"ל דאין ברירה ותירץ המבי"ט בספר קרית ספר הובא בשער המלך ה' גירושין פ"ג ה"ד) על הקושיא הזאת דמדאורייתא בטל חד בתרי והיא רק איסורא דרבנן (ע' ס' יין הרקח ד"ט ע"ב שהקשה הקושיא הזאת על הר"מ ובשו"ת משכנ"י ובמקור חיים בהגהות לא"ח תירצו זה ולא ראו דברי המבי"ט הנ"ל) האומנם ראיתי להגרע"א בחי' שכתב דזה אינו נוגע לדיני ברירה וראיתי לחכם א' שתמה עלי' דהא בתמורה (ד"ל ע"א) מבואר להדיא דזה נוגע לדיני ברירה ע"ש. אולם נ"ל דצדקו דברי הגרע"א דהא הרשב"א בחי' לקידושין (די"ז ע"ב) הקשה על סוגיא דתמורה הנ"ל דהא קיי"ל בב' מינים דאפי' בדרבנן אין ברירה והכא הוי ב' מינין ולכן כתב דסוגיא דתמורה סוברת דאפי' בב' מינים יש ברירה ואנן לא קיי"ל כן וא"כ י"ל דהנה חזינן דסוגיא דבכורות (נ"ו ב') לא הקשו מברירה וי"ל דלפי מה דאנן קיי"ל דבב' מינים אין ברירה ולאו מטעם ברירה אתינן עלה וא"כ צדקו דברי הגרע"א לפי סוגיא דבכורות. ונפלאות הוא בעיני על המקור חיים (סי' תמ"ח סק"ג) שכתב להוכיח מסוגיא דתמורה דבב' מינין אין ברירה ובאמת נהפוך הוא דאדרבה משם מוכח דבב' מינין יש ברירה וכמ"ש הרשב"א. ובזה מיושב מה שהניח בקושיא בכתונת פסים (דיני ברירה פ"ט ה"ה) ע"ד הר"מ ה' איסורי מזבח הנ"ל דהא בב' מינים פסק הר"מ בעצמו דאין ברירה וא"כ למה פסק הכא דיש ברירה ולהנ"ל א"ש דהכא לאו מטעם ברירה אתינן עלה. והנה בפ"ו דדמאי בירושלמי איתא ישראל ועכו"ם שקנו ביתו של עכו"ם והי' שם יי"נ ועכו"ם ומעות לא יאמר טול אתה יי"נ ועכו"ם ואני מעות א"ר יוחנן לא סוף דבר יי"נ ועכו"ם ומעות אלא אפילו הי' שם ב' צלמין א' עשוי כעין דלופקא וא' שאינו עשוי כעין דלופקא לא יאמר לו כו' ולכאורה אינו מובן במאי תלוי פלוגתתן ונ"ל טעם פלוגתתן דת"ק ס"ל דיש ברירה ובב' מינין אין ברירה וכמ"ש בשם הרשב"א ותוס' רי"ד בקידושין שם וכ"כ רש"י בחגיגה דכ"ה וא"כ להכי אסור בעכו"ם ומעות דהוי ב' מינים אבל בב' צלמין כי' דהוי מין א' מותר דבזה אמרינן יש ברירה אבל ר' יוחנן אזיל לשיטתו דסובר בכמה דוכתי בש"ס דילן דאין ברירה וכ"ה בירושלמי שקלים (פ"ב ה"ז) וקידושין (פ"ב ה"ו) דאפילו חלקו גדיים נגד גדיים דאפי' במין א' אין ברירה ולהכי אסור אפי' בב' צלמין דהוי מין א' וע"כ אמר לא סוף דבר כו' וראיתי בכתונת פסים בקונטריס הברירה שתמה ע"ד התוס' חגיגה (כ"ה ב') שכ' טעם המשנה דגר ועכו"ם שירשו כו' הוי משום ברירה דהא בב' מינים אין ברירה והנה דבריו מבוארים בטורי אבן שם ומ"ש היד דוד דעכו"ם ומעות הוי מין א' היא תמוה דבודאי הוי ב' מינים ומה גם לפי מה שביארתי דברי הירושלמי מוכח דהוי ב' מינים אך לדעתי י"ל לפמ"ש הריטב"א בחי' לע"ז (ס"ד א') דאף למ"ד אין ברירה בעכו"ם וגר שירשו לכ"ע אמרינן ברירה דהדעת נוטה דהגר לא ירצה בעכו"ם ע"ש וא"כ י"ל דכי היכא דהסברא הזאת מועיל למ"ד אין ברירה דנאמר יש ברירה כן ס"ל להתוס' דנאמר ברירה אפילו בב' מינים וא"כ לפמ"ש דבב' מינים אין ברירה א"כ ליתא להך דינא דהמחוקק יהודא. דהא חמץ ומעות הוי ב' מינים ומ"ש מתוס' ע"ז אין ראי' כלל די"ל דזה באמת מה שמסיימו התוס' והיינו משום דהוי ב' מינים א"נ דע"ז שאני דבזה אף בב' מינים אמרינן יש ברירה וכמ"ש לעיל אבל בחמץ בב' מינים אמרינן אין ברירה כנ"ל לדינא ובמ"ש לעיל בשם הגרע"א דהך דינא דהאחין שחלקו לא תליא בדין ברירה וכמו שהוכחתי מסוגיא דבכורות יש להביא ראי' לזה מדברי התוס' במעילה (כ"ב א') שכתבו דהיכא דלא פירש מתחלה לכ"ע אין ברירה וראיתי בשו"ת שנות חיים (סי' צ') שתמה עליהם מסוגיא דהאחין שחלקו תליא בדין ברירה הא לא פירשו מתחלה ע"ש ולהנ"ל א"ש דבאמת לדידן לא תליא כלל בדין ברירה דההיא סוגיא דתמורה נדחה מהלכה. אחרי אשר כתבתי זה בינותי בספרים וראיתי בספר פתח הבית בדיני ברירה. ובשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ע' האריכו בדיני ברירה וע"ש מיש בזה

בשו"ת ח"ס (חא"ח סי' ק"ח) פסק דחמץ כיון דהיתרא היא מהני הגעלה ג"פ לכלי חרס אף שעיקרו דאורייתא ע"ש שדבריו נכונים אלא שמה שצירף שם דכיון דקנסא דרבנן הוא אחר הפסח. נלע"ד דהאי טעמא דהיתרא בלע לחוד מהני שיועיל שיגעילנו ג' פעמים אף בתוך הפסח וראי' מירושלמי פסחים (פ"ג ה"א) דאיתא התם קדירה שבישל בה חמירא לא יבשל בה מאותו המין אלא לאחר הפסח הא ממין אחר מותר ובלבד לאחר ג' תבשילין וראיתי בשירי קרבן שם שהניח בצע"ג על הרשב"א שסובר דדוקא באיסורים שאין להם עיקר בדאורייתא מהני הגעלה ג"פ הא חמץ יש לו עיקר מה"ת ומ"מ מבואר כאן דמהני ע"ש. אמנם עם האמור א"ש דכיון דהיתרא בלע קיל ומהני הגעלה ג"פ אף שיש לו עיקר מה"ת משא"כ בשאר איסורים