עמודי אש קט

ומ"ש דלא סמכא דעתי' כיון שכותבין שטר לא כראה כן בח"מ סי' ר"מ ומקורו מדברי הר"מ פ"ה מה' זכי' דאי איכא קנין לבד השטר נקנה מזמן הקני' ואין נראה לחלק בין ישראל מישראל לישראל מעכו"ם וע"כ מנהג ישראל תורה היא שאין כותבין שעות. ועכ"ז אנא עבד' עובדא בנפשאי כדברי הג' רמ"ס הואיל ויצא מפי אותו צדיק

בספר זכרון למשה (מס' פסחים דט"ז ע"ב) כ' וז"ל בביעור חמץ תאמר שאתה מפקיר ומבטל כל תערובות חמץ שיש לך וגם הפקיר עתה כל מה שעתיד להתחמץ תוך הפסח יהי' הפקר וכ' ע"ז הנתיבות השלם בהגה וז"ל צ"ע טובא אי מהני זה דהוי דשלב"ל ואינו ברשותו עכ"ל ונעלם ממנו דהב"ח בתשובותיו (סי' קכ"ד) האריך להוכיח דהפקר מהני אף בדבר שלב"ל ואינו ברשותו וכן דעת המ"א סי' רמ"ד וכן פסק הפרמ"ג (בסי' רמ"ד ותמ"ו ות"נ) והקצה"ח סי' רי"א השיג על הב"ח אולם עכ"ז אין לדחות דברי הב"ח מהלכה. ע' שואל ומשיב (ח"ב סי' ס"ו) וראיתי בנתיבות המשפט סי' רי"א סק"א שכ' שלפי דעתו גם הב"ח לא כתב כן בהפקר דעלמא רק בחמץ כיון שחמץ אינו ברשותו ורחמנא אוקמ' ברשותו וכיון דמהני הגילוי דעת קודם הפסח שאינו רוצה במה שזיכה לו רחמנא החמץ בפסח ה"נ מהני כשאומר קודם שנתחמץ שאינו רוצה במה שיזכנו רחמנא כשיתחמץ להעמידו ברשותו אבל בשאר הפקר גם הב"ח מודה דלא מהני בדשלב"ל ואינו ברשותו עכ"ד ובמחכ"ת כתב כן בלא עיון והשגחה בדברי הב"ח בתשובה שם שאחר שהוכיח דהפקר מטעם נדר כתב וז"ל מ"מ בהא ליכא מאן דפליג דלשון הפקר להדיא מהני אפי' לא בא לרשותו וממילא דה"ה לדשלב"ל דטעם א' לשניהם והטעם דדוקא מצד הקנין להקנותו לרשות אחר אין קנין נתפס בדשלב"ל או בדבר שלא בא לרשותו אבל ההפקר שהוא אינו אלא עפ"י דיבורו ולכך בנדר שלא בא אלא להוציאו מרשותו בלבד יהי' הזוכה מי שיהי' יכול להוציאו עפ"י דיבורו בין בדבר שלב"ל בין בדבר שלא בא לרשותו והכל מדין נדר כו' ע"ש באורך דמבואר מדבריו להדיא דס"ל דבכל הפקר יכול להפקיר הן בדבר שלא בא לעולם הן בדבר שאינו ברשותו ולאו דוקא בחמץ ולא כהנה"מ ודע דכ' הפרמ"ג בסי' תמ"ח דהפקר מהני היכא דהפקיר בפי' ובלבו לא כן הוא דהוי כמו נדר וראיתי במחוקק יהודא בחוקי דעת שם סק"ו שכ' ע"ז ומ"ש דהפקר מדין נדר ליתא דאדרבה איפכא הוא דהפקר לאו מדין נדו כלל דנדר לעניים והפקר צריך בין לעניים בין לעשירים ואישתמט מיני' דברי הרמב"ם בה' נדרים (פ"ב הי"ד) ובטוש"ע ח"מ (סי' רע"ג) דהפקר הוא מדין נדר. וצ"ל דדוקא בזה דצריך בין לעניים בין לעשירים דגלי קרא ונטשת דיש לך נטישה אחרת כזו. אבל בשאר דברים הוי כמו נדר

ויש לחקור אם העמידו עיסה בשמרי חמץ שעבר עליהן הפסח מהו. וראיתי בשו"ת פרי תבואה (סימן ל"ג) שהאריך להתיר בדין זה דכיון שכ' הפר"ח (סי' פ"ז) דחנ"נ באיסור דרבנן לא אמרינן וה"ה מעמיד באיסור דרבנן ג"כ לא אמרינן ולכן בנ"ד דהוא ג"כ דרבנן מותר רק שהקשה על הפר"ח מחולין (קט"ז) דמעמידין בעור קיבת נבילה כו' הא שם אינו אלא איסור דרבנן ותירץ בדוחק אולם לא נהירא לי כלל הוראתו דמלבד דהך דינא דהפר"ח דחנ"נ באיסור דרבנן לא אמרינן עם כי לכאורה יש להביא ראי' לדבריו מדברי הרמ"א ביו"ד (סי' קל"ד) שכתב דסגי ביש ס' נגד היין ולכאורה תמוה מדוע לא נצרך ס' נגד הבשמים כיון דנעשו נבילה. וכבר ראיתי למהר"ש אבוהב בספר הזכרונות (דכ"ו) שתמה עליו והגיה ס' נגד הבשמים וע' פרמ"ג יו"ד (סי' ק"ג) שעמד בזה ולא ראה שכבר קדמו בספר הזכרונות וגם בספר מקור מים חיים עמד בזה וגם הוא לא ראה שקדמו בזה בס' הזכרונות. אמנם אם נימא כהפר"ח הי' א"ש דכיון דמיירי בסתם יינם דרבנן ולא נעש' נבילה. אולם באמת מבואר בכמה דוכתי דגם באיסור דרבנן אמרינן חנ"נ וכמו שהאריכו האחרונים בזה אולם גם אם נאמר דחנ"נ באיסור דרבנן לא אמרינן אין זה ענין לנ"ד דבמעמיד גם בדרבנן אסור וראי' מדבר העביד לטעמא דגם הוא אינו אלא מדרבנן ומ"מ אומרין אותו אפי' באיסור דרבנן וכמו שהכריח הב"י ביו"ד (סי' קי"ב) מש"ס חולין (דט"ז) ודון מינה דה"ה למעמיד וביותר תמי' על הפרי תבואה שנעלם ממנו דברי הפר"ח בעצמו (סי' צ"ח סק"ז) שכתב דמעמיד באיסור דרבנן אסור ומ"ש הפרי תבואה להוכיח מהפר"ח (סי' פ"ח) דלא אמרינן מעמיד באיסור דרבנן לא עמד על כוונתו דשם מיירי בב"ח בכבוש או במליחה שאינו אסור אלא מדרבנן דלא נחשב כגופו של איסור משא"כ בשאר איסורים אסור אפילו באיסור דרבנן וא"כ לא קשה עליו מחולין קט"ז ודו"ק (וצל"ע ממ"ש הרמב"ן בהשגותיו לספר המצווה (במל"ת ששכחם הרמב"ם לפ"ד הרמב"ן) וז"ל ואם הי' איסורן מדבריהם לא הי' אוסרות בכ"ש לפי שאין דבר מד"ס אוסרות בכ"ש אלא בדשיל"מ עכ"ל משמע דסובר דמלבד דשיל"מ בכל דברים החשובים אינם אוסרים בכ"ש וצ"ע בדבריו) וע' בשו"ת פני יהושיע (ח"ב סי' י"ב) שכ' דאם החמיצו בשמרים שעבר עליו הפסח שכר בטול כיון שאינו ניכר בו כמו בעיסה ע"ש ובתורה חיים בע"ז (דף ל"ב). ומבואר שם דבעיסה ניכרין היטב השמרים משא"כ בשמרים בשכר שאינן נותנין אלא שיהי' תוסס לכן בטל בס'. וע"כ לא קשיא מה שהקשה בספר חידושי הרז"ה בסי' פ"ז על מש"ש הש"כ שכתב שם וז"ל ומהרש"ל פסק בפכ"ה סי' ק"ו דאפי' המעמיד בעור קיבה נבילה בטל בס' ואין דבריו מוכרחים וכ' החידושי הרז"ה וז"ל תימה דלקמן סי' קי"ד ס"ו בהג"ה מבואר דהמעמיד שכר בשמרי יין נסך בטל בס' ע"ש אע"ג דיי"נ אסור מחמת עצמו והיינו כרש"ל ודברי הש"ע סותרין זה את זה מיהו בבאר הגולה שם מבואר דממקום שהעתיקו הב"י והרמ"א מן המרדכי לא נזכר שמרים אלא אם עירבו יי"נ בשכר וכן מצאתי שהעתיק הד"מ שם עירב יין ולא שמרים ולפ"ז כה א"ש ולא קשה על הש"ע ושם ט"ס הוא שמרים עכ"ל. והנה מ"ש דט"ס שמרים ברמ"א ליתא דהא בסימן קכ"ג כתב הרמ"א על מה דאיתא במחבר שם המחמץ בשמרי יין כו' כתב הרמ"א ואם דרך הנכרי לחמץ כו' עיין לעיל סימן קי"ד מבואר דהגירסא בכאן שמרים ואינו ט"ס וכן כתב בחידושי הרז"ה שם. ומה שהקשה דאם הגירסא שמרים אמאי בטל בס' וכתב דדברי המחבר סותרים זה את זה ליתא דבשמרים בשכר אינו ניכר וע"כ בטל ובזה א"ש מה שהקשה בחידושי הרז"ה וז"ל וכן משמע לקמן סי' קכ"ג בש"כ ס"ק כ"ח גבי עיסה דאפילו באלף לא בטל כו' ומ"ש מחמץ עיסה בשמרים או מחמץ משקה ולפ"ז א"ש דבעיסה ניכר משא"כ בשמרים שנתנו אותן שיהי' תוסס לבד וא"ש. וראיתי בספר שלמי נדבה (ח"ב דכ"ה ע"ב) על מ"ש הרא"ש פ' אין מעמידין דמלח שעושין בדם דמותר וכתב דהטעם אע"ג דהוי מתקן כמו מעמיד מ"מ כיון דהדם הוי נמלח דהוי דרבנן לכן מותר ע"ש נראה דסובר ג"כ דבדרבנן מותר מעמיד וליתא וכמ"ש וטעם הרא"ש כבר כתב הפר"ח (סי' ק"ה ס"ק נ"ח) דהוי דבר מועט ונכלה תיכף ולכן מותר והלום ראיתי להלשון לימודים (ה' בב"ח סי' ב') שכ' מיהו היינו דוקא מעמיד באיסור דאורייתא אבל במעמיד דהוא דרבנן כו' משמע מדבריו ג"כ דבדרבנן מותר מעמיד וליתא ומ"ש ראי' מבב"ח אינו ראי' כלל וכמ"ש לעיל גם מש"ש דמ"ש המרדכי פ' אין מעמידין בשם ר"ת דמעמיד מותר לא ראיתי לזה גילוי בשום מקום עכ"ל. הנה ראיתי בספר הישר לר"ת (סי' שפ"ו) שכ' וז"ל ומדקתני אם יש בה בנ"ט דהיינו בפחות מס' נ"ל דהעמדה אינה אוסרת כו' מכתיבת ר"ת עכ"ל. הנה מבואר לכאורה דר"ת אינו אוסר העמדה. אולם י"ל דס"ל כמ"ש הר"ן שיש לחלק בין בב"ח דלא מהני מעמיד לאיסור אחר וא"כ הכא דמיירי בב"ח לכן כ' דהעמדה אינה אוסרות ועשו"ת ח"ס ביו"ד סי' ע"ט שהביא דברי ר"ת ופירשם כן וראיתי להפרי תבואה שכ' דר"ת ע"כ דלא ס"ל כהר"ן מדמוקי ההוא דמעמידין בעור קיבת נבילה דמיירי באין ס' נגד העור וא"כ הי' לנו לאסור גם משום בב"ח אולם לא ראה בספר הישר בענינים שונים (דע"ז ע"ב) שכ' דרוצה לאסור מה"ת ובב"ח לא הוי רק מדרבנן ומש"ש בפ"ת בהגה"ה להוכיח כן דאל"כ מנ"ל דמעמיד אינו אוסרות ביותר מס' ממשנה דחולין הא שם מיירי בכשירה ובב"ח ומנ"ל בנבילה כן י"ל באמת דר"ת לא כתב כן רק בב"ח ובשאר איסורים גם הוא ס"ל דאסור מעמיד והוי מערכה על הדרוש ודו"ק. וראיתי להעיר על מ"ש הט"ז ביו"ד (סי' רצ"ג) דמי שמוזהר מחדש דאסור לאכול עיסה שהחמיצהו משמרי חדש דהוי מעמיד וראיתי בשו"ת משכנות יעקב חיו"ד סי' ס"ה) שהשיג עליו דכיון דהשמרים המה פגומים ואינם ראוים לאכילה לכן מותר ואם נימא דהשכר שבתוכם מעמידים הוי זוז"ג יעו"ש ונראה בדעת הט"ז דע"כ צריכין אנו לומר דהשכר או היין שבתוך השמרים המה ג"כ מחמיצים דאל"כ איך יכולים השמרים לאסור הא קיי"ל אין הנאסר חמור מהאיסור והיכא שאין האיסור בעצמו יכול לילך ג"כ הנאסר אינו אוסר וכבר התעורר בזה בשו"ת פני יהושע שם ע"כ צ"ל דגם היין או השכר שבתוך השמרים המה מחמיצים ומה שהקשה דהוי זוז"ג י"ל כמ"ש המ"א (סי' תמ"ה סק"ה) דזוז"ג עכ"פ משהו הוי והיכא דמשהו אסור גם זוז"ג אסיר וע"כ גם בכאן דהוי דשיל"מ אסור זוז"ג וא"ש

בשו"ת פרי תבואה (סימן נ"ה) חקר באיש א' ששכח לבדוק חמצו והוא אינו בביתו ונמצא החמץ ביו"ט אם רשאי איש אחר לטלטלו וחקר בזה דכיון דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך אא"כ הוא לא פשע והכא אולי מה ששכח לבדוק הוי פשיעה ואין אומרים לאדם אחר לעבור על איסור טילטול ע"ש באריכות. והנה אם שכחה הוי פשיעה כבר כתבתי בזה לעיל אולם נראה דזה לא שייך בכאן כלל הך דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך. דנראה דאין אומרים זה רק בשאר דברים דהאין האחר שייך בגוי' משא"כ בחמץ דמבואר בש"ס ב"ק (דצ"ח ע"א) דהכל מצוון לבערו וא"כ גם הוא שייך בגוי' ואינו קרוי בזה חבירו ועמ"ש הא"ר (סי' ש"ו ס"ק ל"ג) ובשו"ת חו"י (סימן קי"ב) ומקור חיים רס"י תל"א ובדברי חיים א"ח סי' א' ודו"ק. וראיתי שם בפרי תבואה שכ' לתרץ דברי הרשב"א שס"ל שחצי עבד וחצי בן חורין לא שייך בי' עשה דלעולם בהם תעבודו וע"ז הקשה הפרי תבואה מש"ס דגיטין דל"ח וע"ז תירץ דס"ל להרשב"א דאע"ג דעשה ליכא מ"מ איכא איסורא דאורייתא רק מצוה דרבים שאני והנה לא ראה בחידושי הרשב"א לשבת (ד"ד ע"א) דמתחלה תירץ דמצוה דרבים שאני ואח"כ כתב דליכא עשה כלל מבואר דלתירוץ הב' אין עדיפות לעשה דרבים והיינו דאין ראי' מר"א דשיחרר עבדו כיון דגם הוא עשה המצוה. וכמ"ש התוס' בפ"ק דב"ב. וע' בטורי אבן בחגיגה ד"ב ע"ב ובק"א שם גם מה שהניח בקושיא הפרי תבואה דלמה לו להרשב"א זה הא מעיקרא לק"מ לפי מה שסובר הרשב"א דעשה בקום ועשה עדיף משוא"ת א"כ העשה דלעולם בהם תעבודו מקויימת בשוא"ת ע"ש. לא ראה דברי הרשב"א בתשובה דאף איסור דרבנן אין מתירין אף שחבירו יבא לידי איסור תורה וכמו שהאריך בביאורו בשו"ת נ"ב מה"ת חאה"ע (סי' ל"ז) וא"כ כיון שאפילו איסור דרבנן אין מתירין מכ"ש עשה בשוא"ת ולכן לא תירץ הרשב"א כן. ובדברי הרשב"א הללו שסובר שגם איסור ליכא בחצי עבד וחצי בן חורין יש ליישב קושיות התוס' פסחים (פ"ח א') שהקשו דימכור את עצמו לעבד עברי והכוונה כמ"ש הצל"ח שם דלמה נכוף להאדון לעבור על העשה דלעולם בהם תעבודו הלא הרב הזה בודאי יקנהו כדי שלא יעבור כו' ע"ש ובשו"ת נ"ב מה"ת (חאה"ע סי' ל"א) במה שחיזק דבריו ולדברי הרשב"א לק"מ דהא בח"ע וחב"ע אינו עובר הרב כלל וא"כ אולי לא ירצה לקנותו ומדברי הרשב"א האלו תמי' לי ע"ד המהר"י ן' לב (בספר ב' סי' ד') שהקשה על מ"ש הרשב"א בתשובה דמי שרוצה