עמודי אש יא

במדריגת מיכאל. אולם מ"ש כן בשם התוס' הוא תמוה דשם אמרו כן במיכאל ולא בגבריאל וכ"ה בעין יעקב רפ"ב דחגיגה ובזה"ק לך (ד"פ ופ"א) גם מש"ש היפ"ע דגבריאל כיון שהוא מהמלאכים שאינן מתחלפין הוא עושה ב' שליחות נעלם ממנו מדרש ב"ר (פ"כ) תני אין מלאך א' עושה ב' שליחות ולא ב' מלאכים עושים שליחות אחת ואת אמרת שני אלא מיכאל אמר בשורתו ונסתלק גבריאל נשתלח להפוך את סדום כו' ע"ש דמבואר דכ"א הי' צריך שליחות א' ולא הי' יכולים לעשות ב' שליחות וי"ל בזה מה שהקשה היפ"ת שם (דר"צ ע"ג) דלמה הזכירם לכ"א בשמם די שיאמר הא' אמר בשורתו והא' נשתלח להפוך כו' ע"ש ולפמ"ש י"ל דלהכי פרט אותם בשמם בכדי דלא נאמר כסברת היפ"ע דבמיכאל וגבריאל לפי שאינן מתחלפים ע"כ אינו נוהג אצלם הכלל הזה לכן הודיענו דליתא וע"כ הוא עומד לימין הלומד תורה כמבואר בתד"א (א"ז פכ"ב) באותו תלמיד לפי שהוא אש וגם התורה נמשלה לאש

וע"כ נוכל לומר שגם תה"ק לכן נמשלה לאש לפי שיש בה דברים הפכיים. היא צותה אלינו לחוס ולרחם על רעהו ולפעמים צותה לא תחוס עינך ולא תחמול עלי'. וכן אסרה אלינו להרוג הנפש ולפעמים צותה אלינו למ"ע להרוג ולבער הרע. ובש"ס חולין (ק"ט ב') כל מה דאסר לן רחמנא שרא לן כותי' כו' וכ"ה במדרש (ויקרא פכ"ב ודברים פי"ד. ומדרש שוחר טוב (סי' קמ"ו) מה שאסרתי לכם התרתי לכם ע"ש באורך ובמנחות (צ"ט ב') פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה ובברכות (ס"ג א') בכל דרכיך דעהו אפי' לדבר עבירה ובנזיר (כ"ז א') גדולה עבירה לשמה. ובמדרש קהלת (ג' י"א) אפי לדבר עבירה יפה בעתו וכמו כן אמרו ביומא (ע"ב ב') אמר ריב"ל מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם מיתה [והיינו דלשון שימה אינו שייך רק בדבר המטלטל וראיתי בחי' הרי"ף שם שכ' וז"ל אבל קשה דהא כתיב אשר תשים לפניהם וכתיב שימה בפיהם דהיינו לשים אותו כשלחן ערוך ומנין לו לדרוש סם חיים עכ"ל ולא ידענא מאי קושיא דמואשר תשים לפניהם בודאי דלק"מ דהא דרשינן מזה בסנהדרין (ז' ב') אשר תשים אשר תלמדם מיבעיא לי' אמר ר' ירמי' ואיתימא ר' חייא בר אבא אלו כלי הדיינין דמבואר מזה דגם שם הוקשה להם דאשר תשים לא שייך רק בדבר המיטלטל וע"כ דרש לה לכלי הדיינין ומה שהקשה משימה בפיהם הנה בש"ס עירובין (נ"ד ב') אמרו ר"ע אומר מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו שנאמר ולמדה את בני ישראל ומניין עד שתהא סדורה בפיהם שנאמר שימה בפיהם ומניין שחייב להראות לו פנים שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ופרש"י ולא כתיב אשר תלמדם והמהרש"א הקשה שם דהא בסנהדרין דרשו מזה אלו כלי הדיינין ע"ש וי"ל בזה מה שהשמיטו המחבר והרמ"א בח"מ סי' א' דהדיין צריך שיהי' לו כלי הדיינין וע"ש בסמ"ע שתמה ע"ז וי"ל דס"ל להמחבר דמימרא דר"ע דדריש מאשר תשים שצריך להראות לו פנים פליגי על ההיא דר' ירמי' דסנהדרין ור' ירמי' לא שמיע לי' להאי ברייתא דר"ע ולדעת ר' האי גאון והטור שהעתיקו צ"ל דס"ל דר"ע לא דריש מאשר תשים רק מלפניהם וכמ"ש הרא"ם (שמות כ"ט) ועמ"ש היד דוד (דס"ד א') ועכ"פ מבואר דדרשו משימה בפיהם שצריך שילמד עמהם עד שתהא סדורה בפיהם ושייך בזה לשון שימה אבל שימה לבד לא שייך גבי' לימוד ורב חסדא דאמר שם אל תקרי שימה אלא סימנא הי' קשה לו ג"כ דלשון שימה לא שייך רק בדבר המיטלטל וע"כ דריש דהכוונה סימנא ופירש"י סימני השמועות זו אחר זו וסימני חכמים כדרך שיש בש"ס עכ"ל [וע' שבת (ל"ד א') סימן בגופי' זימרא ציפרא כו' והם סימני הלכות דאמר ר' אבא בשם ר' חייא כמבואר במהרש"א שם ובשל"ה ח"ב וע"כ תמהני על האדרת אלי' בשבת שם שכ' האי סימנא לא ידענא כלל מה הוא ופלא שלא ראה דברי המהרש"א ושל"ה. וע' בסוטה (ל"ה א') סי' אמת לבדו לויה כו' וכ' באדרת אלי' שם נראה דסימן זה הוא סימן לג' מימרות דאמר ר' יוחנן בשם ר' מאיר וא' מהן נאמרה בכאן והשנים הם במקום אחר עכ"ל ולא גילה לנו היכן הם השני מקומות אולם נראה דתיבת לבדו הוא ט"ס וצ"ל לכדו והוא בסוטה שם (מ"ב ב') דאמר ר' יוחנן בשם ר"מ בג' מקומות לכדו פי' לאותו רשע כו' ותיבת לוי' הוא שם (מ"ו ב') אמר ר' יוחנן בשם ר"מ כל שאינו מלוה כו' וצ"ע מדוע לא קחשיב ג"כ מה שאמר ר' יוחנן בשם ר"מ שם (בד' ל"ו ע"ב) ותשב באותן קשתו ששבה קשתו לאיתנו אולם ראיתי בילקוט תורה (רמז קמ"ו) שהעתיק מימרא הזאת ולא כ' שאמרה ר' יוחנן בשם ר"מ ומכאן ראי' ג"כ לגירסא הזאת. ודע דלא קחשיב רק מה שאמר ר' יוחנן בשם ר"מ במס' הזאת אבל בשאר מסכתות יש עוד מאמרים שאמר ר' יוחנן בשם ר"מ ע' מגילה (כ"ז א') וקידושין (נ"ד ב') וע"ז (כ"ד ב') ותמורה (ג' א'). וע' בהגהת הש"ס שם) וכ"ה בש"ס קידושין (ל' ב') ושמתם סם תם וכ' הרי"ף בעצמו שדרש כן דלא שייך שימה בד"ת וקושיותו כאן לק"מ] והיינו שאם לועד אותה לשמה הוא נעשה לו סם חיים וכשלומד ע"מ לקנטר נעשה לו סם מיתה וכמ"ש התוס' בברכות (י"ז א') ופסחים (כ' ב') ותענית (ז' א') ויש להסביר הדבר מה שאם לומד ע"מ לקנטר לחבירו נעשית לו סם מיתה ולמה תגרע יותר משאם מקנטר לחבירו בדברים בעלמא וי"ל לפ"מ דאי' בש"ס יומא (כ"ט א') הרהורי עבירה קשה מעבירה וכ' רבינו במ"נ (בשמיני לשלישי) וז"ל ולי בפירושו פירוש נפלא מאד והוא שהאדם כשימרה אמנם ימרה מצד המקרים הנמשכים אחרי החומר שלו כמו שביארתי שהאדם לא יעשה מרי רק בבהמיותו אבל המחשבה הוא מסגולות האדם הנמשכים אחר צורתו וכשיחשוב במרי ובעבירה ימרה בנכבד שבשני חלקיו ואין חטא מי שעבר והעביד עבד סכל כחטא מי שהעביד בן חורין חשוב עכ"ל והראב"ן בספרו מאמר השכל קלס לזה הפי' יעו"ש ומזה יש להעיר ע"ד היפה מראה בירו' פאה פ"א ע"מ שאמרו שם מחשבה רעה אין המקום מצרפה למעשה וז"ל יש מקשים מדאמר בפ' הממונה הרהורי עבירה קשים מעבירה ואומרים שהטעם לפי שהעבירה נעשה באיברי גופני וההרהור הוא בשכל והיכא קאמר הכא מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה כו' ומעיקרא אינה קושיא דהתם לאו לענין עונש מיירי דהא אמר התם וסימנך ריחא דבישרא ופרש"י הרהורי עבירה תאות נשים קשים להכחיש את בשרו יותר מגופו של מעשה. ריחא דבישרא המריח בשר צלי קשה לו הריח מאד שמתאוה לו עכ"ל היפ"מ. ומהתימה ממנו שנעלם ממנו שהפי' הזה מקור מחלבתו מרבותינו הרמב"ם והראב"ן וכמו כן יש להעיר ע"ד הדבש לפי (מערכת ה' ס' ח') שכ' הרהורי עבירה קשים מעבירה אפשר שהטעם לפי שהוא פוגם במחשבה שהוא מקום עליון עכ"ל וגם הוא לא ראה שכבר קדמו בזה הרמב"ם והראב"ן. ולפי דבריהם א"ש מה שהקשה בס' תולדת יעקב דנ"ב ע"מ שאמרו על חטא שחטאנו לפניך בהירהור הלב דכיון דמתחלה התודה על העבירה מכ"ש על ההירהור דהא מתודין על הקל תחלה כמבואר ביומא דל"ו ע"ש. אולם לפי דברי הרמב"ם והראב"ן א"ש דיש צד שההרהור הוא קשה מהעבירה לפי שפוגם במחשבה. ונ"ל שכן פירשו בעלי התוס' בגיטין (ע' א') דאיתא התם ג' דברים מתישין כוחן של אדם ואלו הן פחד דרך ועיון וכ' התוס' דאגת העון א"כ עונש העון עכ"ל. וראיתי בספר יבקש רצון בביאורו למדרש תהלים (פל"א סי' ו') שכ' ע"ז וז"ל וצ"ע אמאי לא פירשו שמעשה העבירה מתשת הכח וכאומרם ז"ל הירהורי עבירה קשה מהעבירה עכ"ל. אולם אם נימא שפירשו כדברי הרמב"ם והראב"ן לק"מ דלא מיירי התם כלל מאכחושי גופא רק מהעונש וי"ל לפ"ז דהמעשה מתשת הכח יותר בשגם דבלא"ה ה לק"מ די"ל דרש"י לא כתב דמתשת כוחו רק בתאות ניאוף ולא בשאר עבירות וצל"ע על המהרש"א בח"א יבמות (ס"ג ב') שכ' ע"מ דאמר ר' חייא שם דיינו שמצלת אותנו מן החטא ופרש"י הירהורי עבירה וכ' המהרש"א דנקט הירהורי עביר' ולא העבירה לפי שהירהור עבירה קשה מהעבירה והוא תמוה דהאיך כתב כן על רש"י הא הוא פי' דהוא לענין אכחושי גופא מוכח דס"ל דלענין העונש המעשה חמיר מההירהור ומה שפרש"י הירהורי עבירה ולא נקט העבירה הוא שר' חייא לא הי' חושד א"ע שיכשל ח"ו בהעבירה רק מידי הירהור לא יצא ומה שהקשה היפה מראה על פי' הי"מ שהביא שהוא פי' הר"מ ממה דסיים וסימנך ריחא דבשרא וגם בס' מכתב לחזקי' (ד"ס ע"ג) כ' דמסוגית הש"ס דקאמרי וסימנך מוכח דלא כפי' הזה. אולם לא ראו שהאפוד"י כ' שם במ"נ וז"ל והוא כמו שמי שחוטא בחלק הנכבד שבו העון יותר גדול כמו כן הבשר הנבאש מי שמריח בו יותר קשה לו מצד שהוא חוש דק מהטעם ממי שיאכלנו ולא יריח לפי שחוש הטעם יותר עב ויותר גס עכ"ל מבואר שצדקו דברי הש"ס גם לפירושם. המורם מזה דעי שיחטא בדבר היותר נכבד תגדל עוונו יותר ואי לזאת שפיר אמרו חז"ל שמי שיקנטר לחבירו ע"י התורה נעשה לו סם המות ותגדל העוון יותר מעי שמקנטר לחבירו בדברים דעלמא שאם הוא עושה את התורה החצובה מכסא הכבוד ועושה אותה כלי שעל ידה יקנטר לחבירו ע"כ נעשית לו סם מיתה. ועכ"פ מבואר שיש בהתה"ק סגוליות הפכיות שלזה נעשת סם חיים ולזה נעשה סם מות. וכן בכל התורה יש כוונה אחרת לא כנראה הפשוטה. וע' זה"ק בהעלותך (קמ"ט וקנ"ב) שהפליג להאומרים שאין בתורה רק הפשט ור' יוחנן בן זכאי הוי אמר תלת מאה הלכות פסוקות ברזא דחכמתא עלאה בפסוק ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב כמבואר בזה"ק תולדות (קפ"ה ב') וכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה ה ולהכי כשמחסר אות אחת או מייתר אות אחת היא מחריב את כל העולם כולו כמבואר בעירובין (י"ג א') ולהכי אמרו במגילה (כא ב') ובירושלמי מגילה (פ"ד ה"ג) וכתובות (פ"ב ה"י) וידבר עולה מן המנין ופרש"י אף שאין ללמוד הימנה כלום [ומה שהקשה ע"ז השירי קרבן במגילה דהא בפסחים (מ"ב א') איתא אין לי אלא בעשה בל"ת מניין ת"ל וידבר ד' אל משה לאמר לימד על כל הפרשה כולה שהוא בל"ת א"כ יש ללמוד מזה ותירץ דדוקא ר' יהודא ס"ל כן אבל חכמים פליגי עליו והנה הן אמת שמ"ש שחכמים פליגי ע"ז דבריו צודקים דכ"ה להדיא בת"כ (פ' אמור פרק ז') מכאן אמרו המקדיש תמים לבדק הבית עובר אעשה ומנין אף בל"ת ת"ל וידבר ד' אל משה לאמר דברי ר' יהודא וחכמים אומרים אין בו בל"ת מבואר להדיא דחכמים פליגי עלי' וע"כ תמי' לי על הפאר הלכה (דל"ד ב') שנסתפק בזה אם חכמים פליגי על ר' יהודא ונעלם ממנו דברי הת"כ האלו ושוב ראיתי להמל"מ פ"ה מה' עירוכין שהביא דברי הת"כ האלו (ומש"ש ובספרי ט"ס וצ"ל ובספרא וראיתי להלח"מ שם שכ' דהאי ל"ת דמפיק מלאמר הוי אסמכתא בעלמא והוא תמוה דהא בת"כ מבואר להדיא דלר' יהודא הוי ל"ת גמורה מדפליגי חכמים ע"ז וכן מוכח מסוגיא דפסחים (דמ"א ע"ב) מדקאמר דחייב דומיא דלא יעו"ש. ושוב ראיתי להשירי קרבן בנזיר (פ"ה ה"א) שכ' ע"ד הלח"מ האלו וז"ל ותימה הרי מפורש בגמ' דתמורה דהמקשה פריך מל"ת דמסיים בה ותניא הקדיש תמימים לבדק הבית אע"פ שהוא בל"ת מה שעשה עשוי ואין לומר דגירסא אחרת היתה לו דאיך יפרש קושיות המקשה כו' ע"ש ודברי' תמוהים דהאיך אפשר לומר שגירסא אחרת היתה לו הא הלח"מ בעצמו כתב שם וכן אמרו בפ"ק דתמורה ותנן המקדיש תמימים לבדק הבית אע"פ שהיא בל"ת מה שעשה עשה הרי