עמודי אש קז

לר"נ שלא היו משלימין מעיו"ט מהך ברייתא ולדברי מרן מאי קושיא והלא אפי' יו"ט עצמו שחל בט"ב ישלים כ"ש עיו"ט ע"ש ואולם באמת כבר העיר בזה בשו"ת מהר"ם מלובלין בתשובה (סי' צ"ח) וע"ש מה שתירץ בטוב טעם ובע"ש בביאור דבריו היד דוד בעירובין שם. וראיתי ג"כ בשו"ת מהר"ש הלוי (חא"ח סי' ה') שגם הוא תמה על הב"י ולפמ"ש א"ש. עוד כתב שם המקראי קודש דאף לדברי הב"י דדוקא ט"ב הדחוי מודה דבשאר תעניות אף שאינן דחוין לא ישלים ק"ו מט"ב הדחוי דאסור בה' העינויין עכ"ד ולפי דעתי ליתא להא דבודאי נו"ב הדחוי קל משאר תעניות אף שאינן דחויין ואין ראי' ממה דט"ב הדחוי אסור בה' עינויין דבדחוי גזרו כעין ט"ב שאינו דחוי אבל עכ"פ שאר צומות שאין דחוין חמירי להלכותם מט"ב הדחוי וראי' ממ"ש הט"ז בסי' תקמ"ט דבצום גדלי' אסור כיון דאינו דחוי וכן ראיתי בשו"ת בית יהודא חא"ח (סי' ל"א) שכ"כ ותמהני שלא הביא דברי הט"ז הללו ועמ"ש הא"ר בשם הראש יוסף וכ"ה בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שפ"ה) להדיא דגם בשאר צומות בעינן ג"כ דחוין וכן משמע לי מתוך דברי הרש"ל בתשובותיו (סי' נ"ג) דט"ב ושאר צומות שוין לענין זה ע"ש ולא כהמקראי קודש. ובמ"ש הכנה"ג דהמנהג הוא דאף בצומות דחוין משלימין. תמה המקראי קודש דזה הוי היפוך סוגיא דעירובין ולפענ"ד י"ל עפ"י מ"ש בשו"ת הלק"ט (ח"ב סי' ק"מ) דאין ראי' מעירובין דהתם בזמן שביהמ"ק קיים דברצו תליא מלתא אבל עתה קבלוהו עליהם וכ' הטור דהוי מדברי קבלה ומתקנת נביאים א"כ אין ראי' מהש"ס ומה שהקשה בהלק"ט דא"כ למה סיים הטור ומיהו כולם מותרים ברחיצה הא אי הוי תקנות נביאים אסור לק"מ כמ"ש הב"ח סי' תק"ן דזה קאי לקודם שקבלו אבל באמת לדידן הוי המנהג דצומות דחוין לא ישלימו וכמ"ש הא"ר סי' תקנ"ט ובין בט"ב ובין בשאר צומות בעינן דוקא דחוין

והנה בשו"ת נאות דשא (סי' ל"ו) כ' דאסור להחמיר על עצמו לישב בט"ב ע"ג קרקע אחר חצות משום דאקרי מועד ע"ש ולענ"ד לא נהירא כן דאי ס"ד דיש איסור בישיבה ע"ג קרקע א"כ הא מדינא דש"ס א"צ לישב בט"ב ע"ג קרקע דאינו חייב רק במצות ל"ת שבאבל כמ"ש הטור (סי' תקנ"ה) בשם מהר"ם מרויטינבורג והא דצריך בט"ב לישב ע"ג קרקע הוא ממנהגא וכמ"ש הב"ח בסי' תקנ"ט א"כ אי ס"ד דיש איסור בדבר למה נקל בהמועד ולישב ע"ג קרקע מה דאינו צריך מדינא א"ו דאין איסור בדבר דמ"ש הנאות דשא דבשו"ת גבעת שאול (סי' ע"א) צידד לומר דיש לו דין יו"ט. הוא תמוה דאדרבה הג"ש שם כ' דאף דט"ב נקרא מועד היינו רק כמו ר"ח ולכן מותר לומר בעט"ב צ"ה אחר חצות אף דבעיו"ט אסור עכ"ז ט"ב הוי דינו כמו ר"ח ע"ש א"כ מפורש דאין דינו כמו יו"ט רק כמו ר"ח. וכ"כ מא"ז ה' ט"ב סי' תט"ו דאם חל ט"ב במ"ש אין אומר צדקתך דאקרי מועד מדי דהוי אר"ח שחל במ"ש. הרי שדימה אותו לר"ח וכיון שבר"ח לא מצינו שיהי' איסור לישב ע"ג קרקע וראי' דאבל נוהג אבילתו בר"ח אף להאומרים דר"ח דאורייתא ש"מ שלא נאסר בר"ח לישב ע"ג קרקע וא"כ ה"ה בט"ב שדינו כר"ח. וערש"י תענית י"ז ב' שכ' ור"ח יו"ט היא כדכתיב קרא עלי מועד והוא ר"ח אב וכ"ה בשה"ל ה' תפלה (סי' י"א) א"כ מבואר דר"ח וט"ב מחד קרא נפקא ודיניהם שוה. הן אמת דבטאו"ח (סי' תי"ט הביא דר"ח אקרי מועד הוא מהיקשא דשמחתכם וראשי חדשיכם. וברוקח (סי' רכ"ח) כ' דהיקש הזה היא בפסיקתא. אולם בש"ס פסחים (ע"ז ה') איתא ר"ח אצטריך לי' סד"א הא לא כתיב בי' מועד קמ"ל ר"ח נמי אקרי מועד כדאביי דאמר אביי תמוז דהאי שתא מלוי מלייא כדכתיב קרא עלי מועד מבואר להדיא דצדקו דברי רש"י דמהאי קרא שמעינן דר"ח אקרי מועד. אולם בתוס' שם ובמהרש"א מבואר דקרא דאלה תעשו במועדיכם לא קאי אר"ח והקרא דקרא עלי מועד הוא גילוי מלתא דהיא בכלל מועדות יעו"ש. ובש"ס ר"ה (כ"א ב') איתא דלכן מחללין שבת על כל ר"ח בזמן שביהמ"ק הי' קיים משום דר"ח אקרי מועד מהאי דאביי דקרא עלי מועד כמ"ש התוס' שם ועלח"מ ה' קידוש החודש (פ"ג ה"ב) וטורי אבן ר"ה (ד"ד ע"ב) וע' רש"י עירוכין (ד"י ע"ב) ר"ח אקרי מועד דכתיב קרא עלי מועד. יהי' איך שיהי' נראה דר"ח וט"ב חד דינא אית להו וא"כ מותר לישב ע"ג הקרקע ומה שהביא הנאות דשא ראי' מדברי הט"ז (סי' תקנ"ט סק"ו) שכ' דמותר לישב ע"ג הקרקע כו' שיגרא דלישנא בעלמא נקט וגם י"ל דהט"ז לשיטתו שם סק"ד שפי' שם דמדינא דגמרא אסור לישב ע"ג הקרקע קודם חצות ואחר חצות א"צ ע"ש א"כ י"ל כן משא"כ לדידן דס"ל כהב"ח והמ"א שם סק"ב וכמ"ש כל האחרונים דהוא רק ממנהגא א"כ מוכח דאין איסור כלל בישיבה ע"ג הקרקע

הרמ"א בסי' תקנ"ב כ' דבחל עט"ב בשבת דאין אומרים צדקתך וכ' ע"ז הפר"ח דאשתמיטתי' דהש"ע כתב זה בסי' תקנ"ט ויש לומר עפ"י מה שראיתי בשו"ת הלק"ט (ח"ב סי' קל"ח) דמשמע שם דגירסתו היתה ט"ב בשבת ע"ש א"כ י"ל דגם גירסת הרמ"א היתה כן וא"ש וע"ש בהלק"ט שכ' דדעת הש"ע בעצמו דצריך לומר צדקתך כמו ביה"כ שכ' בסי' תרכ"ב שצריך לומר ע"ש ובאמת לא דמו לאהדדי וראי' מהטור שסובר כאן דא"צ לומר וביה"כ דעתו שצריך לומר וע"כ דיש לחלק בינייהו

הא"ר סי' תקנ"ח הביא בשם הכנה"ג שכ' בשם מהר"י מברונא דאסור לסרוק בשבוע שחל בה ת"ב במסרק וכ' ע"ז הא"ר דצ"ע מ"ש מאבל דמותר ע"ש אולם כאשר עיינתי בשו"ת מהר"י מברונא (סי' י"ג) מבואר שם דמדמה זה לאבל דכי היכא דשם אסור ה"ה בשבוע שחל בה ט"ב וצ"ל דס"ל כשיטת הא"ז ההובא בב"ח יו"ד (סי' ש"צ) דס"ל דדוקא באשה התירו לה לסרוק במסרק משום צרכי טבילה אבל איש אסור לסרוק במסרק וא"כ לפ"מ דאנן קיי"ל שם ביו"ד דגם לאיש מותר לסרוק במסרק בימי אבלו גם מהר"י מודה דבשבוע שחלה בה ט"ב מותר לסרוק במסרק

בסעודה המפסקת מבואר בש"ע (סי' תקנ"ב ס"ב) דאסור לאכול דגים והמ"א הביא בשם הנ"צ דצ"ל גדיים וע' בא"ר שם ואני מצאתי בכפתור ופרח פרק ו' (די"ט ע"א) דכתב להדיא דאסור לאכול דגים א"כ מבואר כדאיתא בש"ע אך י"ל דהכפתור ופרח ס"ל כהרי"ף וכמש"ש ולכן כ' לאסור אבל לפי מה דקיי"ל ביו"ד (סי' רי"ז) כהרמב"ם יש להתיר ולכן גם הטור כתב כאן דמותר לפי מה שהוא ביו"ד סי' רי"ז פסק כהרמב"ם

וראיתי להעיר ע"ד שו"ת נ"ב מה"ת (חיו"ד סי' רי"ג) שהאריך בדברי רש"י תענית דף כ"ו דבחמישי מותרין לא קאי רק על כיבוס ולא על תספורת מניין הוציא כן וכ' הכ"ב דבירושלמי מבואר להדיא דקאי גם על תספורת ע"ש שהשוה מחלוקת בין הבבלי להירושלמי אולם באמת בחנם עשה מחלוקת בינייהו דמצאתי בא"ז ה' ת"ב (סי' תי"ד) שכ' וז"ל אבל לספר בה' אסור כדאמר בירושלמי ובה' מותרין מפני כבוד השבת ר"ה בשם רב המנונא אמר לתספורת חייש בה פי' שאסור לספר עכ"ל וכ"ה בשו"ת מהר"י מברונא (סי' ס') א"כ מבואר דגם הירושלמי סובר דאסור בתספורת ועשו"ת ח"ס חא"ח סימן קנ"ח) שפי' דברי ההג"א דלכן אסור לספר בה' משום דגדלים בשבת. אולם המעיין בא"ז שממנו מקור דבריו יראה דא"א לפרש כן ועמ"ש המחצית השקל סי' ר"ס

הפרמ"ג במ"ז (סי' תקנ"ט סק"א) כ' וז"ל בלבוש קודם שיחלוץ המנעלים בט"ב כשחל במ"ש אומר המבדיל ע"ש וכעת לא מצאתיו מבואר מזה כו' ורק הש"ץ אומר המבדיל נ"ל עכ"ל ובמח"כ לא עמד על דברי הלבוש דז"ל הלבוש בסי' תקנ"ט ס"א ואם הוא מ"ש אין חולצין עד אחר ברכו רק הש"ץ יחלוץ קודם ברכו מפני הטירוף ויאמר המבדיל בין קודש לחול קודם שיחלוץ עכ"ל מבואר להדיא דגם הלבוש סובר דהש"ץ אומר המבדיל קודם שיחלוץ והפרמ"ג הי' סבור דקאי על היחידים וליתא וז"פ

במ"א סי' תקנ"ד ס"ק י"ח כ' בשם הרשד"ם דברחוב היהודים אע"פ שמשכירים קצת חניות לעכו"ם ועכו"ם עוברים שם אסור וכ' ע"ז המ"א ונ"ל דאם הרבה עכו"ם עוברים שם מותר עכ"ל ובא"ר פקפק בזה. אולם המעיין ברשד"ם (חא"ח סי' י"ח) יראה שנשאל בעיר שדרים שם יהודים והיא דרך שדרכו שם רבים מעכו"ם כו' וע"ז השיב דכיון דעיקר הדרים שם הם יהודים לא משגחינן במה שעוברים שם הרבה עכו"ם ותו דקיי"ל דעיר שרובה ישראל דנין אותה עיר בתר ישראל כמו לענין בשר הנמצא כו' עכת"ד. הנה מבואר שאף שעוברים שמה רבים מהעכו"ם כמו שבא בשאלה עכ"ז אסור וכן מבואר מתשובתו שכתב דאזלינן בתר הדירה א"כ אין חילוק בין שעוברים שמה הרבה עכו"ם או מיעוטא וכן לפי חילוק הב' שאזלינן בתר הרוב א"כ אף שהולכין שמה הרבה עכו"ם עכ"ז היכא שהרוב המה ישראלים אסור א"כ נראה לדינא לאסור כיון דעל הקולא מעכו"ם כ' הב"י דאסור ור' ירוחם כ' דקולא גדולה היא אין להוסיף בה קולות כלל. והמ"א נודע דלא הי' לפניו הרשד"ם ע"כ אין להקל

בשו"ת הלק"ט (ח"א סי' כ"ו) כ' מי שנשבע שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בעיו"כ תשובה. לדידי חזי לי דאין איסור להתענות בעיו"כ אדרבה בכלל עי"ת היא ויש מתירים להתענות בשבת בנתיים וכ"ש בעיו"כ אלא שבגליל הי' נוהגים להרבות בשמחה כו' עכ"ל ובמחכ"ת דבריו תמוהים מ"ש דמותר להתענות עיו"כ ונעלם ממנו דברי הרמב"ם ה' נדרים (פ"ג ה"ג) מי שנדר שיצום יום א' או ב' כל ימי' ופגע בו יום זה והרי היא יו"ט או עיו"כ חייב לצום ובחנוכה ופורים אין חייב לצים כיון שהם מד"ס וכ"ה ביו"ד (סי' רט"ו ס"ד) מוכח דבעיו"כ מה"ת אסור להתענות ועכ"מ שם מה שהאריך בזה ובא"ח סי' תק"ע ס"ב כ' דלהרמב"ם הוי מה"ת ולדידי' הוי דרבנן ובמ"א האריך שם להוכיח דהוי מה"ת. וע' בש"ס ר"ה (ד"ט ע"א) וב"י א"ח סי' תר"ד ובאגודה ר"ה סי' ג' כ' פר"י דאסור להתענות בעיו"כ א"כ הרי מפורש דלמר הוי מה"ת ולמר הוי מדרבנן אבל שיהי' מותר להתענות בו הוא דבר תמוה ולדחוק ולומר דכוונתו שלא לאכול בשר ולשתות יין אבל פת יאכל זה אינו במשמעות דבריו שכתב דמותר להתענות וע"כ דבריו צלע"ג

בתרומת הדשן (סי' ער"ה) כתב בשם הא"ז דדעתו דאפי' אם כדר להתענות ביום זה יכול להלוותו וכ' התה"ד רוצה לומר יום זה כגון אתענה ביום פלוני אבל ביום קבוע מודה שאינו יכול להלוותו דמסתמא לא פליג אירושלמי עכ"ל וכוונתו על מה דאיתא בירושלמי דנדרים פ' קונם ה"א) דאיתא התם דביום זה אינו יכול להלוותו אולם אני תמי' על התה"ד. דהא בא"ז ה' תענית (סי' ת"ז) אחר שכתב דאפי' אם אמר יום זה איבד תעניתו סיים וההיא דירושלמי דנדרים פי' ריב"א דהיינו אם אינו רוצה ללוותו על יום אחר ישלימנו אחר שאכל ומיפטר עכ"ל. הרי דהא"ז הביא דברי הירושלמי ומוקמי לה באינו רוצה ללוותו. וא"כ אינו מוכרח שוב בא"ז לפרש דמודה ביום קבוע שאינו יכול להלוותו דלא יחלוק אירושלמי כמו שהכריח התה"ד דהא הוא מוקי להירושלמי כשאינו רוצה ואדרבה נראה דהא"ז סובר דגם ביום קבוע יכול להלוותו דאל"כ לא הי' לו לדחוק בהירושלמי דמיירי באינו רוצה הו"ל לאוקמי דמיירי ביום קבוע נראה דסובר דאפי' ביום קבוע יכול להלוותו

הב"י בסי' תק"כ כ' והר"ר דוד אבודרהם כ' בה' תענית שי' בטבת הוא משונה משאר תעניות שאם הי' חל בשבת לא הי' יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו בעצם היום הזה כו' ולא ידעתי מניין לו זה עכ"ל